מילים לא יצליחו להעביר בקלות צלילים או רגש. הכרתי בזה בגיל 16 כשהבנתי שכתיבה הופכת לחלק בלתי נפרד מחיי. הבנתי ויצאתי למשימה, לנסות ולו במעט. לפעמים מצליח ולפעמים לא, אבל ההשתדלות קיימת גם היום. אז עכשיו אשתדל לספר על אחד מהיוצרים הגדולים בעולם כיום (ומהאהובים עליי), הראוי ללא ספק להגדרה "יוצר": טיילר דה קריאייטור.
טיילר גרגורי אוקונמה נולד במרץ 1991, כמה ימים אחרי סיום מלחמת המפרץ (לא בתחום האחריות שלו, אבל רק כדי למצב אותנו רגע בזמנים). הוא נולד לאם חד־הורית בקליפורניה - רקע שהשפיע עליו מאוד במשך חייו. בילדותו ז'אנר ההיפ הופ היה בתור הזהב של הגנגסטא־ראפ העברייני, שהתחלף בסוף שנות התשעים בעידן הבלינג־בלינג - תיאור של תרבות השופוני וחיי הפאר שנכנסה לטקסטים ולקליפים והפכה את הז'אנר למסחרי יותר. גיבוריו של אוקונמה הילד היו דווקא חנונים וחריגים כמו פארל ויליאמס וקניה וסט.
הוא טיפח ביטחון עצמי עצום, שמלווה אותו עד היום. כבר אז התבטא הביטחון העצמי הזה בבחירות אופנתיות חריגות יחסית לשכונות ולסגנון החיים בסביבתו. לקראת סוף שנות האלפיים איגד חברים שאסף לקולקטיב המופרע Odd Future, שעסק באופנה, במוזיקה ובקומדיה, וחבריו יצאו בהמשך לקריירות סולו מצליחות יותר או פחות (לדוגמה, פרנק אושן הנחבא אל הכלים). אותם החברים המשיכו להקיף אותו גם אחרי התפרקות הקולקטיב, מה שמעיד על השפיות שטיילר החזיק כבר מתחילת הדרך, עוד לפני ההצלחה. על הקרקע היציבה הזאת הוא מצמיח יצירה תזיזית, מרגשת ולא רגילה.
אחרי כמה אלבומי סולו מעולים אך בעלי סאונד קשוח הגיע Flower Boy ב־2017 והפך את טיילר לשם מיינסטריימי ובולט בגל ההיפ־הופ האלטרנטיבי. הרבה מזה יש לזקוף לאחד מגיבורי ילדותו של טיילר, ויליאמס, שהפך באותו הזמן כבר למנטור של ממש ולמעין דוד־אבא יצירתי, מלווה ומייעץ. טיילר עבר ל"מוזיקת האוס", כפי שכינה זאת ויליאמס בשיחה ביניהם, וטיילר המבולבל לא הבין את כוונתו וקיבל ממנו את המשפט המופלא "האוס מיוזיק, מוזיקה שיכולה לקנות לך בית".
משם הדרך התבהרה עוד יותר, כשטיילר חזר לסאונד הקשוח אבל ממקום בנוי ומובן יותר, מחושב וחדשני. אלבום הקונספט ויצירת המופת IGOR, שיצא ב־2019, הביא לו את פרס הגראמי (הוא זכה בו גם אחרי שנתיים, על האלבום Call Me If You Get Lost) וחיזק את המעמד של אחד שחותך בין ז'אנרים, יודע לתזמר מוזיקה לתערוכה של לואי ויטון וליצור מותג אופנה משלו. באותה העת הוא גם הרים ליוצרים צעירים וחיזק את הקהילה השחורה - כל אלה דברים שאמריקה הלבנה, עם כל הפרוגרס שהיא מתהדרת בו, טרם השכילה להבין לגמרי.
והוא גם יודע לומר שעל ליבו, כמו אחרי הזכייה ב־2019 בפרס "אלבום הראפ הטוב ביותר": "אני חצי־חצי בעניין. מצד אחד, אני מאוד אסיר תודה... אבל גם מבאס שבכל פעם שאנחנו - ואני מתכוון לבחורים שנראים כמוני - עושים משהו שחוצה ז'אנרים... הם תמיד שמים את זה בקטגוריה של 'ראפ' או 'אורבני'. אני לא אוהב את המילה 'אורבני'. זו פשוט דרך תקינה פוליטית להגיד לי את מילת ה־N".
עד שאמריקה תדע לכלול את כולם בפרס "האלבום הטוב ביותר" ללא חלוקה ז'אנרית לא מוצדקת, טיילר ממשיך בשלו. הוא מגיב במוזיקה טובה ומהפכנית עוד יותר, לצד מותג אופנה, שיתופי פעולה, פסטיבל מוזיקה ועוד פעלים רבים וטובים.
אני מתרגש מטיילר, מהחיבור העמוק שלו לפנימיות תוך עיסוק בתרבות שמאדירה לא אחת חומריות וראוותנות מרתקת, כשהוא גם חלק מהמשחק אבל יודע לציין ולהדגיש את המהות שבו ולהעלות את הנקודה הטובה. הגדרתו כיוצר, קריאייטור, הופכת את טיילר למי שמבין שמנוע היצירה לא חייב להגביל אותנו לנתיב ספציפי, לזרם אחיד. אפשר גם לשחות נגד הזרם להביא את המתנה האישית שלך לעולם בדרך שאתה מבין ויודע, מפתח ודבק בה. לחיי היצירה.
לשמוח ולרקוד
בפתיחת האלבום האחרון של טיילר, DON'T TAP THE GLASS, נשמע קטע מפתיע שנשמע כמו ג'יבריש מוכר שצועק משפט שנשמע כמו "רוקד רוקד רוקד לא–לוהים". הסמפול לקוח מהשיר ROKED של המוזיקאים שי בן–צור וג'וני גרינווד (חבר להקת רדיוהד) עם קבוצת מוזיקאים הודים, באלבום "Junun" מ–2015. בן–צור הוציא גם את הסינגל היפהפה Havtaha (הבטחה).
עוד כתבות בנושא
