לאורך שנים הוכיח הבמאי אבי נשר שהוא מסוגל לחוש במדויק את פעימות הדופק הישראלי. בסרטו החדש, "האהבות שלנו", הוא לוקח חתיכת סיכון. העלילה עוקבת במקביל אחר כמה דמויות, כל אחת וצרותיה האישיות, שאירועי 7 באוקטובר סוחפים אותן למסע הישרדות מטלטל שבסופו יצופו תובנות חדשות על חייהן. קשה לקרוא לסרט על אירועי השבת השחורה קראוד פליזר, ובכל זאת, במידה לא מבוטלת זה בדיוק מה שהוא. אין ספק שצופים רבים יעברו בסרט חוויה מרגשת, קתרטית ומספקת מאוד. אחרי שהנחנו את זה על השולחן, אגיד גם שיש לסרט כמה בעיות מהותיות, ומבחינה קולנועית זהו אחד הסרטים החלשים של נשר.
התהייה הראשונה שמרחפת היא האם אנו כבר בשלים מספיק כדי להתמודד עם הטראומה הלאומית הגדולה ביותר שחווינו באמצעות סרט עלילתי, הוליוודי בנשמתו? התשובה לכך מן הסתם תשתנה מאדם לאדם, אבל יהיו לא מעט אנשים, ודאי אם הם נמנים עם הנפגעים הרבים של אותו יום ארור, שהרעיון לא יחליק להם טוב בגרון.
אני מוכן לתת לנשר את הקרדיט ולהניח שכוונותיו היו נאצלות. הוא רצה לקחת קבוצת ישראלים שמייצגים את כל קצוות "עמך ישראל" - ויעידו על כך השוטר האתיופי והמנתח הערבי שנזרקו למיקס הרקמה האנושית האחת של כולנו - ולהראות שאחרי כל הצרות, הריבים והדרמות של חייהם, הם מסוגלים להיכנס לאירוע כזה ולצאת ממנו דווקא כשהם חזקים יותר, מאוחדים יותר ואוהבים יותר. אופטימיות היא שם המשחק.
הכי מעניין
אלא שהבחירה בסיפורים כה גנריים והטיפול המלודרמטי שהם מקבלים הם פספוס שבאיזשהו מקום גם נחווה קצת כמו זילות המאורע. האב הגרוש שמבין את הנזק שנגרם לילדיו במאבקי הרכוש; הבחורה הדתייה שנואשה ממציאת בן זוג ואז מוצאת אותו במקום הכי לא סביר; והשוטרת שמבינה שאמה המרוקאית תאהב אותה גם אם תגלה שיש לה בת זוג, את כולם אפשר היה לשזור סביב אלף ואחד נרטיבים בדיוניים לגמרי שהקולנוע ההוליוודי כבר בחן בסרטים בינוניים כמו "התרסקות". מילא, לו הייתה כאן המחזה של סיפורים אמיתיים (נשר מספר שקיבל השראה מדמויות קיימות, אך זה עדיין חיבור תלוש למדי), אבל השימוש בגיהינום האירועים בתור כור מצרף לאיחוי שברים כה טריוויאליים ובמסגרת סיפורית כה רדודה והמונית הוא שיקול דעת מוטעה במקרה הטוב.
עד כאן לדיון האתי. בעיה נוספת ואקוטית היא התסריט עצמו - הוא פשוט לא טוב. מתברר שלא רק הסיפורים נראים כאילו נשלפו היישר מתוך הדלוחה שבאופרות הסבון, אלא גם הטקסטים שנכתבו לדמויות. ואני לא מדבר על שורה פה ושם. הסרט מרוצף מקצה לקצה באוסף דיאלוגים שקשה להאמין כי נכתבו על ידי תסריטאי מיומן. השחקנים, רובם טובים ומשופשפים, נאבקים לכל אורך הסרט למצוא דרך אמינה מספיק לפלוט את השטף המסורבל והמלאכותי. מיותר לציין שללא הצלחה רבה.
עניין אחרון הוא ההיבט הפוליטי. סרט שכוונותיו הן איחוד ומתן תקווה לכל ישראל היה צריך לשמור על צביון ממלכתי, אבל נשר אינו עומד בפיתוי. דרך הסיקור הבלתי פוסק במסכים של חדשות ערוץ 12 ודמות אחת שולית לגמרי אך קולנית מאוד, נשר אינו מוותר על שיגור חיצי אשמה בנושאי האחריות לדעתו. צורם ומיותר.
אז כן, תחת ידיו המיומנות של אבי נשר, "האהבות שלנו" מספק לקהל הישראלי מסע רגשי מנחם. אך זהו גם מסע שטחי, קלישאתי ונטול כל פרספקטיבה, שנשען על המניפולציות הרגשיות הבסיסיות והרדודות ביותר. אם להציע סיכום ברוח ימינו, הרי ש"האהבות שלנו" נראה בדיוק כמו סרט 7 באוקטובר שנטפליקס היו מפיקים. עם כל רצונו הטוב של נשר, מגיע לנו טיפול קולנועי טוב ומכבד בהרבה. עם עומק, כנות ומורכבות אנושית. עד אז, אתם מוזמנים לצפות בעונה האחרונה של "פאודה", שצלחה את המשימה באופן מרשים.
★★⯪☆☆
האהבות שלנו / בימוי: אבי נשר / ישראל 2016 / 114 ד'
המלצות נוספות
