השילוב שיכול ליצור את סרט הקאלט הגדול הבא

הדעה הרווחת היא ש"גבעת חלפון אינה עונה", שחוגג כעת 50, הוא סרט הפולחן הגדול ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. עם כל הצלחתו הגדולה בזמן אמת בקופות, קביעת מעמדו הפולחני היא אירוע שארך שנים. סרט פולחן הוא לא דבר שאפשר פשוט ליצור. גם אם חלק מהגורמים שאחראים לאופן שבו הפך לאגדה נראים ברורים במבט לאחור, יש עוד שפע סיבות חמקמקות שאי אפשר לתכנן מראש. התובנה הזו לא הפריעה לצוות יוצרים אמיץ לנסות ליצור בהשראת גבעת חלפון סרט פולחן ישראלי חדש. קבלו את "גבעה 338".

צוות היוצרים המדובר כולל את ארז בן־הרוש שגם ביים, ועמו הכותבים אילן רוזנפלד, מאיה סובול, אייל אפטר וליאור דיין. העלילה מתרחשת בבסיס 338 הנידח (שם שלקוח מסצנה בגבעת חלפון). ממשלת סין מציעה למדינה סכום עתק כדי לרכוש את השטח ולסלול בו את דרך המשי החדשה, וסגן הרמטכ"ל (טל פרידמן) שולח את הקצין הצעיר רן (אברהם ארנסן) לפקח על הפינוי. אלא שבשטח הוא נתקל בהתנגדות בלתי צפויה. מפקדת הבסיס מגי (יעל פוליאקוב) משכירה בחשאי בונקר סודי לאדיר (שחר חסון), נוכל במילואים המנהל שם חווה לכריית מטבעות קריפטו. במקביל, רן המאורס גם מגלה כי אחת החיילות בבסיס היא עמית (קים אור־אזולאי), ידידת ילדות שביניהם עבר לא פתור ושאביה עמוס (אלי יצפאן) בדיוק עבר לגור איתה בבסיס לאחר שבניין מגוריו קרס.

הקונספט כאן, אם אפשר לקרא לבלגן הזה קונספט, הוא לרקוח מעין מחווה לגבעת חלפון – כזו שתשמור על ראיית העולם האבסורדית של השירות הצה"לי מתוך עדכונו לימינו. המרשם הזה עובר דרך דמויות בהשראת גיבורי סרט המקור (פלוס שייקה לוי שמתארח לרגע), קווי עלילה דומים, ציטוטים, הומאז'ים לסצנות ידועות ושימוש במוזיקה האיקונית. בקיצור, סלט מרכיבים ללא שום היגיון פנימי, מעין סרט "פויקה" שטבחיו מקווים שבסוף יצא ממנו משהו אכיל. אציין שאנשים צחקו באולם בקולנוע. אומנם נדמה לי שרוב הזמן היה מדובר בצופה אחד ספציפי שישב בשורה מאחוריי, אך בחשכת האולם אני מוכן לתת לסרט ליהנות מהספק. עבורי, לעומת זאת, הסיפור הזה לא עבד בכלל. ולא שאין בו כישרונות. פוליאקוב, חסון ויצפאן הם קומיקאים משופשפים שהצליחו להעלות אצלי חיוך פה ושם. אבל כל הווייב מלוקק, מלאכותי ובעיקר מתאמץ, רחוק שנות אור מהנונשלנט החצי מאולתר של הפקת גבעת חלפון המקורית, שאחראי במידה רבה לתוצאה הקסומה והחד־פעמית שהשיג הסרט בן היובל.

אם אתם שואלים אותי, המתכון המנצח בפוטנציה ליצירת קומדיה צבאית אבסורדית קורעת חדשה יעבור בניסיון לחבר בין הבמאית טליה לביא ("אפס ביחסי אנוש") ושלישיית מה קשור. האחרונים כבר הדגימו שמלבד היותם שחקנים טובים, התבלין שהקהל הישראלי מגיב אליו בהתלהבות נמצא אצלם, ולביא הוכיחה בסרט הבכורה האדיר שלה שהיא ניחנה בכישרון ובחדות הדרושים. במעט מאמץ הם ימצאו את עמק השווה, והתוצאה עשויה להיות זהב אותנטי. עד אז פשוט צפו בפעם האלף בגבעת חלפון, וכל הכבוד לצה"ל.

עוד כמה סרטי פולחן ישראליים שעוסקים בצה"ל:

הלהקה (1978)

סרט הביכורים של אבי נשר מלווה את להקת הנח"ל בימי מלחמת ההתשה, ומתמקד במאבקי האגו, בקנאה, באהבות ובתחרויות שמאחורי הקלעים.

ספיחס (1982)

בפרק הרביעי בסדרת "אסקימו לימון", בנצי, מומו ויודל'ה מתגייסים לצה"ל ומגלים שהחיים בצבא רחוקים מלהיות פשוטים.

שתי אצבעות מצידון (1986)

הסרט, שהחל את דרכו בכלל כסרט הדרכה לחיילים, מלווה מחלקה של גולני בלבנון, זמן קצר לפני הנסיגה לרצועת הביטחון. דרך הסיורים והמפגשים עם האוכלוסייה המקומית הוא מתמודד עם המורכבות של המלחמה והפיקוד.