ברוכים הבאים לעוד שיעור בדמוקרטיה עם המורה האהוב לאזרחות, ארון סורקין. זהו ללא ספק הנושא החביב על אחד התסריטאים הטובים והידועים שפועלים בהוליווד בעשורים האחרונים, ויעידו על כך כמויות המלל העצומות ששפך בנושא, בעיקר בסדרות שיצר וכתב "הבית הלבן" ו"חדר החדשות". השיעור הפעם ענייני, וניתן במסגרת סרטו החדש: "החשבון החברתי" אותו הוא גם ביים, מעין סרט המשך ל"הרשת החברתית" האדיר מ-2010 שעסק ביצירתה של פייסבוק ועל כתיבתו זכה סורקין באוסקר מוצדק.
עלילת הסרט החדש מתרחשת בין השנים 2019–2021 ומבוססת על סיפורה האמיתי של פרנסס האוגן (זוכת האוסקר הטרייה מייקי מדיסון), מהנדסת נתונים ומנהלת מוצר בפייסבוק. לאחר שהיא נחשפת למסמכים פנימיים המעידים כי החברה מודעת לנזקים החברתיים והנפשיים שהאלגוריתם שלה גורם, אך מתעלמת מהם לטובת רווחים, היא חוברת לכתב ה"וול סטריט ג'ורנל" ג'ף הורביץ (ג'רמי אלן ווייט). השניים מוציאים לפועל מסע חשיפה מסוכן של עשרות אלפי מסמכים חסויים, במטרה להציג לעולם את המתחולל מאחורי דלתות התאגיד השומר על סודותיו בקנאות.
קשה לומר שיש קשר הדוק בין "הרשת החברתית" המשובח לסרט החדש. בעוד הראשון היה סוג של ביוגרפיה שליוותה את דמותו הטראגית של הגאון הצעיר מארק צוקרברג, "החשבון החברתי" פועל בתוך ז'אנר החקירה העיתונאית הקלאסי.
הכי מעניין
הבדל מהותי נוסף טמון בהיעדרותו של פינצ'ר מעמדת הבימוי. סורקין הוא בהחלט תסריטאי בחסד, אבל חוזקתו העיקרית נעוצה בדיאלוגים המהירים והשנונים שלו ובנאומים חוצבי הלהבות שבהם שוטחים גיבוריו את טיעוניהם הפוליטיות. נדרש גאון ויזואלי כמו פינצ'ר כדי לקחת את הפטפטת הסורקינית ולהעניק לה מעוף קולנועי שתוצאתו יצירת מופת. סורקין הבמאי לעומת זאת, מציג יעילות ראויה אך לא יותר מכך, ושטף המלל נותר האלמנט הדומיננטי, שמשווה למוצר הסופי איכות טלוויזיונית מאוד.
ובכל זאת, קשה שלא להיסחף אחרי הלהט שבו סורקין פורש את משנתו, וברור שהנושא המרכזי הפעם - העיסוק בסוגיית חופש הביטוי וגדרותיו ההכרחיים - יקר לליבו. האוגן מספרת שוב ושוב עד כמה היא אוהבת את עבודתה ומאמינה באידיאל חופש הביטוי שפייסבוק היתה אמורה לייצג. אכזבתה ממקום עבודתה היא סיפור אכזבתו של סורקין, ונקמתו נוראית. אם בסרט הראשון קיבל צוקרברג הסוציומט טיפול מלא בחמלה, הרי שכאן, כעונש על בגידתו בערך העליון בעבור בצע הכסף, הוא הפיכתו ללא פחות מנבל-על. ג'רמי סטרונג, שמחליף את ג'סי אייזנברג, מציג אותו כישות קרה, מנותקת ומתנשאת; כמעט-רובוט מטיל אימה שהשיל מעליו כל רגש אנושי.
אלא שהבחירה הזו מחלישה את הסרט כולו. עוצמתו הנרטיבית של "הרשת החברתית" הייתה נעוצה במורכבות האנושית; ביכולתו לגרום לנו לחבב גיבור פגום ואנטיפת שרק הלך ונעשה פחות נסבל. כאן, הדיכוטומיה הנוקשה בין הטובים לרעים הופכת את הסרט לפשטני ופחות מעניין. במקום דמויות מרובדות שתובעות פענוח אנו נותרים עם לא הרבה יותר מאוסף כלים בשירות רעיון. העובדה שגם כך הסרט מבדר מאד היא עדות לכשרון הכתיבה הווירטואוזי של סורקין, אולם הפעם נרשמת גם אכזבה, בסיכומו של חשבון.
"החשבון החברתי" / ארה"ב 2026, בימוי: ארון סורקין. 112 ד'
★★★★⯪
מיליארדרים בצרות
הוליווד אוהבת להגחיך את דמות "מיליארדר הטכנולוגיה", הנה כמה דוגמאות מובהקות:
פיטר אישרוול - "אל תסתכלו למעלה" (2021)
אישרוול הוא מיליארדר טכנולוגי אקסצנטרי שמציג את עצמו כמי שיכול לפתור כל בעיה באמצעות טכנולוגיה, בזמן שהוא מונע בעיקר מתאוות בצע ואמונה כמעט משיחית בעצמו.
מיילס ברון - "רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" (2022)
הצגתו של ברון מפרקת באופן סאטירי את הדמות, כשהוא מאופיין כאדם יומרני וטיפש למדי, שגונב רעיונות מאחרים וחי בראווה מגלומנית ומגוחכת.
כל הדמויות - "מאונטנהד" (2025)
סרטו של ג'סי ארמסטרונג (יוצר "יורשים") מציג לא פחות מארבעה מיליארדי-טק שכל אחד מקצין פתולוגיה אחרת של הדמות. יחדיו הם יוצרים גרוטסקה בוטה ומדויקת של הפרסונה.
| צילום: מתוך הסרט "מאונטנהד"
ביקורת קולנוע נוספת
