סימנים לדמותו של ג'ון ברנתל כ"בחור הוליוודי קשוח" פזורים ברחבי חדר ההלבשה שלו בברודוויי. המשקולת הכבדה המוטלת על הרצפה, בקבוקי הוויטמינים המפוזרים על השולחן, התמונה זעופת המבט מתוך ״המעניש״, סדרת הטלוויזיה של מארוול, ואפילו כלב פיטבול שעומד על המשמר בפתח החדר.
אך במבט מעמיק יותר צפה ועולה דמותו של ג'ון ברנתל, השחקן הרגיש. קוביית היוגה שמונחת ליד המשקולת, קופסאות תה הצמחים שניצבות לצד תוספי התזונה, התמונות של אשתו, שלושת ילדיו ושני אחיו, והעובדה שאותו פיטבול, העונה לשם באם־באם, הוא למעשה כלב מתוק להפליא שרק מחפש ליטופים וחיק חם להניח עליו את ראשו.
אנחנו משוחחים בשעות אחר הצהריים המוקדמות של יום אחד ביולי בתיאטרון אוגוסט וילסון, שבו לברנתל נותרו עוד יומיים לככב בעיבוד הבימתי הסוער של הקלאסיקה הקולנועית משנות השבעים, "אחר צהריים של פורענות". לאחר שהתגורר תקופה ארוכה בעיר אוהאי שבקליפורניה, השחקן בן ה־49 קנה לאחרונה בית בוושינגטון, כדי שמשפחתו תוכל להיות קרובה אליו בזמן הופעותיו בניו־יורק. שם בוושינגטון, באזור שבו נולד וגדל, התעצב הצד המחוספס יותר באופיו.
ברנתל ב"ספיידרמן" | צילום: מתוך הסרט ספיידרמן
"הייתי סוג של ילד פרא, וושינגטון הייתה מקום פרוע באותם ימים", הוא מספר. "הסתבכתי עם החוק בלי סוף. לא ממש ידעתי מה אני אעשה עם עצמי".
כיצד התגלגל ברנתל לעולם המשחק? בחדר ההלבשה שלו תלויות תמונותיהם של שני אמנים שכיוונו את דרכו: אלמה בקר, המורה שלו למשחק ממכללת סקידמור שהייתה הראשונה שהבחינה בכישרונו, וחברו לספסל הלימודים ג'וש צ'יימברס, שעימו הקים ברנתל קבוצת תיאטרון מרדנית בשלהי שנות התשעים.
"הם היו שונים מאוד", אומר ברנתל על השניים, שהלכו מאז לעולמם. "ג'וש היה מאוד אוונגרדי, מחובר לפאנק־רוק, רחוק מאוד מהמיינסטרים, ואלמה האמינה בתיאטרון אורגני ונטורליסטי. אבל תמיד הרגשתי שהשחקן שהפכתי להיות הוא שילוב של שניהם".
חדר ההלבשה מספק גם תזכורות לגוף העבודות של ברנתל. תמונה אחת בשחור־לבן, המודבקת לקיר בעזרת רצועות של סרט הדבקה ירוק, מציגה את ברנתל מגלם אישה קשישה במחזה לפני עשרות שנים. יש שם חולצת טריקו של המסעדה "אוריג'ינל ביף אוף שיקגולנד" – קריצה לתפקידו זוכה פרס האמי ב"הדוב". תמונת סטילס ממוסגרת מציגה את אל פצ'ינו בגרסה הקולנועית של "אחר צהריים של פורענות" מ־1975, בה שיחק את שודד הבנק השלומיאל, תפקיד שברנתל מגלם כעת על הבמה. "כל מזכרת מיוחדת", הוא אומר, "מהרבה סיבות שונות".
ברנתל היה פורה במיוחד לאחרונה. ינואר הביא עימו את תפקידו כבלש ב"שלה ושלו", מיני־סדרת תעלומת רצח שכבשה את צמרת דו״ח הצפייה החצי־שנתי של נטפליקס. באביב האחרון הוא כיכב בצמד פרקי ספיישל שהיה שותף לכתיבתם: "גארי", פרק עצמאי של "הדוב", ו"המעניש: חיסול אחרון", של מארוול.
בחודשים האחרונים אפשר לראות את ברנתל מגלם את המעניש גם ב"ספיידרמן: יום חדש", שהספיק לגרוף כבר 1.6 מיליארד דולר ובו האנטי־גיבור המיוסר מזנק מהמסך הקטן היישר אל שובר הקופות החדש. נוסף על כך, הוא כבר מככב על המסכים הגדולים בתפקיד מנלאוס, מלך ספרטה, בעיבוד הקולנועי המצליח של כריסטופר נולן ל"אודיסאה".
מה הופך את ברנתל לסחורה כה מבוקשת? מבנה גופו המרשים והמראה המחוספס – כולל אף שעוצב מחדש פעם אחר פעם בזירות אגרוף חובבניות – מבדילים אותו מיד משאר השחקנים. כך גם מוסר העבודה שלו, שעוצב בהיותו שחקן בייסבול בקולג' ולוטש לאחר מכן בבית הספר לתיאטרון אמנותי במוסקבה (בהמלצתה של בקר). בין שהוא מבטא זעם קמאי או התבוננות פנימית חושפת נפש, ברנתל נותן ביטוי לשדים פנימיים כמו גדולי השחקנים.
"הוא מציג מנעד עצום", אומר טום הולנד, שמשחק לצד ברנתל את טלמאכוס ב"אודיסאה" ואת הדמות הראשית ב"ספיידרמן". "זה לא סוד שהוא אוהב אגרוף. העבודה עם ג'ון היא ממש כמו אגרוף: אתה חייב להיות נוכח ומרוכז, כי הוא כל כך מוכשר שברגע שתאבד ריכוז הוא כבר יהיה צעד אחד לפניך".
ימי צילום מפרכים. הבמאי כריסטופר נולאן (יושב) בצילומי "האודיסאה" | צילום: צילום מסך
זמן קצר לאחר השיחה שלנו יעלה ברנתל להופיע ב"אחר צהריים של פורענות" לצד אבון מוס־בכרך – שותפו למסך ב"הדוב" וב"המעניש" - בפעם ה־138. הם שוהים זה במחיצתו של זה שישה ימים בשבוע כבר חודשים, אבל כשמוס־בכרך קופץ לחדר ההלבשה של ברנתל כדי להשאיר שם שאריות מפינת הבישול של הניו־יורק טיימס שזה עתה כיכב בה, ברנתל מקבל את פני חברו ב"מה קורה, אחי?", עם חיבוק עז וטפיחה על השכם.
"הוא אדם ממגנט מאוד", אומר מוס־בכרך, שגם כתב את "גארי" עם ברנתל. "הוא חי המון חיים שונים, והוא פועל באינטנסיביות שכמעט לא מוכרת לי אצל אנשים אחרים. הוא נוכח בעוצמה מסחררת".
ריינאלדו מרקוס גרין, שביים את ברנתל בדרמת הספורט "משפחה מנצחת", במיני־סדרה "העיר הזאת שלנו" ובספיישל של "המעניש", מהדהד את התחושה הזו. "אם פגשת אותו, אתה משפחה", הוא מסביר. "הוא כנראה הבחור שיהיה השושבין בחתונות של כולם".
זה בהחלט מסתדר. כשהוא לבוש באימונית, גרביים מתוחים מעלה וכובע מצחייה הפוך, ברנתל מקרין אנרגיה של אח־על־מלא בגרסה משודרגת – הספורטאי המקובל שבאמת ובתמים נהנה להסתובב עם החנונים. הוא לא מעביר רגע בלי להזכיר לטובה מורה למשחק שהשפיע עליו או למנות את ההשראות מהחיים האמיתיים לתפקיד שגילם. הוא חצוף בצורה שובת לב, ובלי ספק בעל נטייה להתבוננות פנימית.
"אני ספר פתוח", אומר ברנתל. "אין לי שום אג'נדה נסתרת".
עוד כתבות בנושא
הוא לא נרתע מלדבר על הכאב שבמרחק מאשתו, ארין אנגל, ומילדיהם: הנרי בן ה־14, ביל בן ה־13 ואדי בת ה־11. כשהוא מביט בתמונותיהם – המוצבות במקום בולט מעל הספה בחדר ההלבשה שלו – ברנתל מודה שההופעה בברודוויי בזמן שמשפחתו נשארת בביתם שבוושינגטון "לא קלה בכלל".
"המשפחה של ג'ון היא הכול בשבילו", אומר מוס־בכרך. "זו אחת הסיבות לכך שהוא כל כך רוצה שהמחזה שאנחנו עובדים עליו יהיה משמעותי. הסיבה שהוא מצפה לכל כך הרבה מכל מי שסביבו היא שהוא מקריב את הזמן עם המשפחה שלו למען הפרויקט הזה".
זו הסיבה שכל הצגת צהריים בימי ראשון מסתיימת בקידה של ברנתל, ריצה שלו במעלה המדרגות להחליף בגדים ולאסוף את הכלב, ומשם נסיעה לוושינגטון כדי להספיק להגיע לארוחת ערב מאוחרת. בימי שני הוא כבר לוקח את הילדים לבית הספר, מסיע אותם לאימוני ספורט שונים ומנצל עד תום את היום החופשי שלו לפני החזרה לניו־יורק כדי להספיק להרמת המסך בשלישי בערב.
ברנתל עדיין מתייחס לאוהאי כאל ביתו, ונותר מעורב בקהילה המקומית שם (בין השאר היה שותף להקמת פסטיבל תיאטרון במקום בשנה שעברה), אך מקווה שהזמן שמשפחתו מבלה בשכונת צ'בי צ'ייס שבוושינגטון יטמיע בילדיו מעט מהאופי המקומי של הבירה. זו הייתה גם מעין שיבה הביתה עבור אשתו, שעבדה כאחות טראומה בבית החולים של אוניברסיטת ג'ורג'טאון כשהכירו. כבוגר בית הספר היוקרתי "סידוול פרנדס", ברנתל שלח את ילדיו לשם למשך תקופת מגוריהם במקום.
"הרגשתי שכשגדלתי בוושינגטון ספגתי דברים שהילדים שלי לא זכו להם", הוא אומר. "תחושה של קהילה בינלאומית, קהילה מגוונת באמת, מקום שבו ידע ומחשבה הם ערכים עליונים".
ברנתל, שגדל במשפחה יהודייה לאם עובדת סוציאלית ולאב עורך דין, לא עסק באמנות בצעירותו. הוא נקלע לקטטות ברחבי וושינגטון והטריד את מנוחת המשטרה. אבל כשנרשם במקרה לשיעור משחק במכללת סקידמור שבצפון מדינת ניו־יורק וזייף את דרכו לקבלה דרך מונולוג על מות אימו (שעדיין חיה ונושמת), הוא כבש מיד את ליבה של המורה שלו, בקר. בסופו של דבר, היא זו שדחפה אותו לשפר את כישורי המשחק שלו במוסקבה, בבית הספר לתיאטרון אמנותי שאיתו פיתחה קשרים במהלך מסעותיה כשחקנית.
שם החליט ברנתל ללכת על כל הקופה ולהתמסר למשחק, בהשראת מורים שרכשו את ניסיונם בהעלאת מחזות במנהרות רכבת תחתית ובבניינים נטושים, בתקופה שבה אסרה ברית המועצות על התקהלויות פומביות. "יש שם ש שם אנרגיות מטורפות סביב המקצוע הזה", אומר ברנתל. "זה הציל את חיי, ושינה אותם מן הקצה אל הקצה".
ובאשר לבקר? ברנתל לעולם לא ישכח את האישה שזיהתה את הפוטנציאל שלו, שחיתנה אותו, ששמה מקועקע על פרק ידו ושצעיפה מוצג בגאווה בחדר ההלבשה שלו.
"בכל לילה אני חושב על אלמה", אומר ברנתל. "אנשים אמרו, 'אה, הוא לא תלמיד טוב, הוא ילד רע שעושה צרות, הוא צריך ללכת לכלא. צריך להעיף אותו מבית הספר'. אבל במשחק יכולתי להתחבר בדיוק לדברים האלה. מצאתי דרך לקחת את התכונות שהפכו אותי למיוחד, ושבדרך כלל סיבכו אותי בלא מעט צרות – להיות הכי משוגע, הכי פראי, לקחת את הסיכונים הכי גדולים – ולהעביר אותן דרך הפילטר הזה של המשחק".
עם הולנד על סט "האודיסאה" | צילום: צילום מסך
מבט חטוף בפילמוגרפיה של ברנתל יחשוף שורה של תפקידים גונבי־הצגה. סגן שריף נפיץ ב"המתים המהלכים"; סוחר סמים חמום מוח ב"הזאב מוול סטריט"; בכיר חלקלק בתעשיית הרכב ב"פורד נגד פרארי", ושכיר חרב פטפטן ב"רואה החשבון" ובהמשכון שלו. כמה מהופעות האורח הקצרות יותר שלו נרתמו לטובת קלאסיקות מודרניות דוגמת: "סיקאריו", "בייבי דרייבר" ו"אלמנות".
לאורך כל הדרך, ברנתל לא נטש את מנטליות "הכול או כלום". כשגרין שקל ללהק אותו לתפקיד מאמן הטניס ריק מאצ'י ב"משפחה מנצחת" ב־2021, ברנתל שלח לו מיד סרטונים שלו חובט כדורי פתיחה כהכנה לתפקיד שאפילו לא קיבל עדיין. "תהיתי אז אם הוא אימן את עצמו לחבוט רק כדי לקבל את התפקיד", נזכר גרין. "אמרתי לעצמי, 'הבחור הזה מטורף לחלוטין – או שהוא פשוט גאון'".
אם יש קו מקשר בגוף העבודות המגוון של ברנתל, הרי שהוא טמון בחשיפת הפגיעוּת של בחורים קשוחים. כך למשל בסצנה הבולטת שלו ב"גארי", שבה מייקי – המסעדן השחצן שהתאבדותו מרחפת כצל מעל "הדוב" – חושף את חרדותיו הקיומיות בתא שירותים של בר אפלולי, או הרגע קורע הלב ב"חיסול אחרון" שבו פרנק קאסל יושב מול המצבות של בני משפחתו שנרצחו ומתכונן לשים קץ לחייו. בחדירת השריון של הדמויות הללו, ברנתל חושף את ליבן הפועם.
"יש סוגים שונים של גבריות", אומר ברנתל. "אני מאמין שהגנה על אחרים זה חלק מלהיות גבר, וכך גם להיות המפרנס ואדם שאפשר לסמוך עליו – אמין, מכובד ובעל יושרה. אבל אני גם מאמין שחלק מזה הוא להיות רגיש, סקרן, פתוח, סובלני, ונחוש ביכולת שלך להגן גם על השקפות ורעיונות של אנשים אחרים".
ג'ון ברנתל | צילום: הוושינגטון פוסט
העובדה ש"גארי" ו"חיסול אחרון" היו שני התסריטים הראשונים של ברנתל לא הייתה מתוכננת. בעשור האחרון הוא עבד על סדרה בשם "התחתית", שהייתה תקועה זמן רב אך כעת מתחילה להתקדם – בין השאר בזכות מעמדו החדש כתסריטאי. "הדברים האלה הופכים לקצת יותר ממשיים", הוא אומר, "ולוקחים אותי קצת יותר ברצינות".
אף שתהליך הכתיבה של "גארי" היה מהיר – ברנתל ומוס־בכרך גיבשו את המסגרת לפרק על מפית כשישבו יחד ערב אחד במלון באורי בניו־יורק – "חיסול אחרון" התגלה כאגוז קשה יותר לפיצוח. מתוך תחושת אחריות לעשיית חסד עם יוצאי הצבא שפרנק מייצג, ברנתל גונן בטירוף על הדמות.
בימים אלה, המעניש הצטרף לסרט החדש של ספיידרמן כמנטור נרגן לטווה־הקורים שמשחק הולנד. גם כשמרחץ הדמים של המעניש פינה את מקומו לאסתטיקה השנונה והמרוככת יותר של סרטי מארוול המרכזיים, ברנתל לא איבד את הקשר עם העבר הטרגי של הדמות שלו. "הפצע הזה – האובדן הקטסטרופלי והמטלטל והסחרור שבא בעקבותיו – חייב להיות נוכח אצלו תמיד", אומר ברנתל. "בגרסאות רבות שהגיעו אליי הייתה דרישה מפרנק לעשות קפיצה גדולה ולהיות פתאום במקום אחר. אי אפשר לעשות את זה".
ברנתל והולנד, שעבדו יחד לראשונה בדרמה האירית "מסע צליינות" ב־2017, חולקים מסך גם ב"אודיסאה". כשמנלאוס (ברנתל) מגולל את סיפור ביזת טרויה באוזניו של טלמאכוס (הולנד) והתמונות קופצות לאחור אל אותו אירוע מכונן, הסצנה משמשת כחלון ראווה מרהיב כפול: לברנתל כמספר סיפורים מהפנט, ולברנתל כלוחם זועם.
עוד כתבות בנושא
כשהוא נזכר בימי הצילומים המפרכים במדבר המרוקאי, ברנתל נשמע נלהב מתמיד. "דחפו אותנו עד הקצה, פשוטו כמשמעו", הוא אומר. "אלה היו התנאים הכי קיצוניים, מזג האוויר הכי קיצוני, הלוקיישנים הכי קיצוניים – ואהבתי כל רגע. ככה בדיוק אני רוצה לעבוד".
זהו אתוס שברנתל רוצה ששותפיו ליצירה יחלקו. "הוא אדם שעובד קשה, והוא אוהב את העבודה השחורה", אומר הולנד. "אני חושב שהוא מעריך אנשים שמרגישים כמוהו". לכן, כש"אחר צהריים של פורענות" נפל קורבן למאבקים יצירתיים – בשלב מסוים דווח כי המחזאי סטיבן אדלי גורגיס הורחק מהחזרות – חוסר התפקוד היה מתסכל במיוחד. הביקורות המעורבות וההתעלמות הכמעט מוחלטת במועמדויות לפרסי הטוני העידו על התסכול הזה.
"לג'ון יש לב של לוחם. הוא פשוט בלתי נלאה – וזה יכול להיותֿ קשה עבורו", אומר מוס־בכרך. "אני חושב שהוא מאוכזב מהרבה אנשים סביבו, ומהרבה אנשים שעובדים על המחזה שלא מקפידים על אותה רמה כמוהו. אכפת לו מאוד, ואני חושב שלרוב האנשים לא אכפת באותה המידה".
ברנתל לא חולק על הדברים כשהוא שומע את נקודת המבט של מוס־בכרך. "השאיפה שלי בתיאטרון הייתה שזמן החזרות יהיה התקופה הכי מספקת מבחינה יצירתית בחיי", הוא אומר. "אבל זה ממש לא היה המצב. היו שם כל מיני טיפוסים קשים מאוד. האם הייתי רוצה שזו לא תהיה סביבה רעילה? כן, ואני גם יכול להגיד לך שלא תרמתי שום דבר לכל הרעל הזה. בסופו של דבר, אני גאה בתוצאה".
עוד כתבות בנושא
בנקודה זו, אפשר לומר שברנתל העסוק־תמיד הרוויח ביושר קצת זמן פנוי, ואת החודשים הקרובים הוא מתכנן להעביר בוושינגטון: לאמן בפוטבול, לשחק כדורסל עם הילדים, לבלות עם אשתו, לחזור לשורשים ולהתפעל מכל הדרכים שבהן חייו הצמיחו ענפים חדשים.
"היה ממש מגניב לגור בוושינגטון השנה, ולהיות מחובר לקולות, לריחות ולמראות במקום שבו בעבר לא ידעתי לאן החיים ייקחו אותי", אומר ברנתל. "כשאני חוזר לשם עכשיו, אני חווה המון סיפוק".