יש לכם את כל הסיבות להתלהב מספיידרמן החדש

מלבד אנומליות בודדות כמו דדפול ו־וולברין ההיסטרי, השנים האחרונות הראו דעיכה ממשית בכוחם הקופתי של גיבורי־העל. רק דמות אחת נותרה חסינה לגמרי למציאות העגומה הזו: ספיידרמן. בין שבסרטי האנימציה של סוני או בסרטי הלייב אקשן תחת אצטלת מארוול, טווה הקורים השכונתי נותר אהוב ורווחיו רק הולכים ותופחים מסרט לסרט. מארוול יודעים זאת, והם בונים על "ספיידרמן: יום חדש" שיצית מחדש את התלהבות הקהל. ובכן, אני שמח לבשר שיש להם את כל הסיבות לכך.  

בסיום סרטו הקודם, ספיידרמן (טום הולנד המעולה) נאלץ לגרום לכל העולם לשכוח מיהו, כולל חברו הטוב נד (ג'ייקוב בטלון) ואהובתו אם־ג'יי (זנדאיה). כדי להילחם בבדידות, הוא מקדיש את כל מרצו למלחמה בפשע. השנים חולפות וגם אהדת הציבור לגיבורם אינה מספקת מזור לגעגועים שהוא חש כלפי אהוביו. לנטל הפיזי והנפשי יש מחיר. משהו בגופו מתחיל להשתנות ומאיים להופכו למפלצת. במקביל, נבל חדש ועוצמתי במיוחד מאיים על העיר ועל פיטר. אך מהי תוכניתו? ספיידי יצטרך לנווט את דרכו במסע פתלתל בין אויבים, ידידים ואוהבים, מסע שיוביל אותו לבסוף אל תוך נימי נפשו.

ספיידרמן החדש הוא תענוג גדול. אין בו בשורה קולנועית חדשנית, אך זהו הפרק הכי שלם בגלגול הנוכחי של איש העכביש; סרט קיץ נהדר שמאזן היטב את מרכיביו ומעניק לצופים חוויה מסעירה, מרגשת ומספקת. התסריט אומנם נוסחתי, אבל הבחירה למקד את הסיפור בבחינת עומק של הגיבור בהחלט מרעננת ומשמחת. זה מתחיל בלוקיישן. המהות של ספיידרמן היא היותו גיבור־העל הידידותי מהשכונה, ובהתאם, הסרט ממוקד בניו־יורק. הגיבורים ה"אורחים" - המעניש (ג'ון ברנת'ל האדיר), והענק הירוק (מארק רפאלו עוכר ישראל), אינם מסתפקים בתרומתם העלילתית ומתפקדים גם כשיקופים למצבו הנפשי של פיטר. גם שילוב הנבל החדש, שלמניעת ספוילרים לא נחשוף עליו דבר, נעשה באופן אורגני ושזור היטב במסע הגיבור.

אך ליבו של הסרט טמון בקשרים שבין פיטר לנד ולאם־ג'יי, שמגיעים כאן לשיאים רגשיים משמעותיים. אלו חיבורים שנבנו בקפידה לאורך שנים; מערכות יחסים ארוכות שסרטי ספיידרמן הרוויחו ביושר. התסריט מטפל בהן כעת בחוכמה וברגש שהדמויות, ואיתן הקהל הנאמן, ראויים לו. הבמאי דסטין דניאל קרטון (שאנג־צ'י) נוטל את המושכות מידיו של ג'ון ווטס וכאמור, עושה עבודה נהדרת. הוא מקפיד לעגן את הסיפור לקרקע באמצעות צילום מוקפד וקונטרסטי שנע בין קדרות קרה לחום מנחם, וסצנות האקשן מצליחות להיות וירטואוזיות ומרהיבות בלי לאבד שליטה על הגודש ובלי להיכנע לשימוש מוגזם מדי באפקטים הממוחשבים (טוב, מלבד סצנת הענק שבולטת לרעה בדיגיטליותה).

גם קטעי התעופה היצירתיים של ספיידי שמים דגש על יצירת חוויה מנקודת מבטו, ואפילו ההומור המארוולי הציני מקפיד הפעם לא לחרב את רגעי הדרמה. לאחר שטרילוגיית סרטי ספיידי הראשונה התגלתה רק כחלקו הראשון של מסע הדמות, על ספיידרמן החדש הוטלה המשימה להביאה אל הווייתה כאדם וכגיבור הבוגר, המוכר והאהוב. המשימה הושלמה בהצלחה.

גישתו של "יום חדש" חדשנית ביחס ליקום המארוולי, אך ראינו כבר בעבר חקירות עומק מוצלחות של גיבורי–על:

"האביר האפל" (2008): הסרט בוחן את הגבולות המוסריים של באטמן, את הנטל הנפשי של תפקידו ואת המבחן הפסיכולוגי שהג'וקר מציב בפניו, בנוגע ליכולתו לשמור על צלם אנוש.

"לוגאן" (2017): מחקר דמות קודר ונוגע ללב על וולברין המזדקן, המתמודד עם אובדן כוחותיו, טראומות העבר והניסיון למצוא גאולה אחרונה דרך הגנה על ילדה מוטנטית.

"הג'וקר" (2019): אומנם מדובר בנבל, אך חשוב להזכיר את המחקר הפסיכולוגי הקליני הנוקב על ארתור פלק, שמציג כרוניקה של הידרדרות מנטלית בשל בדידות ובשל יחסה של החברה המנוכרת.