אישה צעירה שחזרה בתשובה מגיעה אל הרבנית שלה עם טענה שקשה לדעת כיצד להגיב אליה: בעלה הוחלף. הוא נראה בדיוק כמו האיש שאיתו התחתנה, מדבר כמוהו ומתנהג כמוהו – אבל היא משוכנעת שזה לא הוא.
הרבנית חושדת בהתפרצות נפשית אחרי לידת הילד הראשון. הרב מאמין שמדובר במשבר רוחני חולף. אלא שככל שהסיפור מתקדם, האפשרויות הפשוטות מתחילות להתפורר, והדמויות נשאבות למסע בין מציאות, אמונה, זהות וזוגיות.
זהו הבסיס ל"האחד והיחיד שלי", סרטם של דוד ואליה טאובר, שיעלה לאקרנים ביום חמישי, 13 באוגוסט. הסרט הופק באופן עצמאי על ידי בני הזוג, בעלי חברת הפקות, ובתמיכת קרן קולנוע שומרון.
הכי מעניין
"אנחנו מאוד מתרגשים", אומר דוד טאובר ימים ספורים לפני היציאה לקולנוע. "אני יודע שכל אחד שמוציא סרט אומר 'וואו, אני מתרגש', ואני רוצה גם להוסיף: וואו, איזו נחת. זה רגע גורלי עבור הסרט. הרבה שנים שמתנקזות למעט מדי זמן. עברנו הרבה חוויות עם הסרט הזה, ועכשיו הן עוברות לקהל הרחב".
עוד כתבות בנושא
האחד והיחיד שלי | צילום: קולרדוס הפקות
עשר שנים בשביל סרט אחד
כמעט כל דבר בדרך שבה נוצר "האחד והיחיד שלי" חריג למדי בנוף הקולנוע המקומי. דוד ואליה נשואים, הורים לארבעה, ואת הסרט באורך מלא החליטו להרים במידה רבה בכוחות עצמם.
כמה זמן הוא נמצא איתם?
"אפשר להגיד עשר שנים, אבל אפשר גם להגיד ארבעים שנה", צוחק דוד. לדבריו, כמו יוצרים רבים, גם הוא הסתובב במשך שנים עם רעיונות ותסריטים שלא בהכרח מגיעים בסופו של דבר למסך.
התסריט עבר במשך כמה שנים בין מסמכים ובקשות לקרנות, עד שקיבל תמיכה מקרן קולנוע שומרון ונכנס להפקה. גם אז עברו כחמש שנים נוספות עד שהגיע לרגע הנוכחי.
"סרט עצמאי לוקח יותר זמן", אומרת אליה. "גם כשקיבלנו תקציב הוא היה מאוד מזערי יחסית לסרט. בדרך כלל מגייסים עוד תקציב ומחכים שיהיה עוד כסף, אבל אנחנו החלטנו שנעשה את זה עם מה שיש, כי חיכינו המון שנים".
מבחינתם, זו הייתה החלטה מודעת: לא להמשיך לחכות לתנאים המושלמים, אלא להבין מה אפשר לעשות במסגרת הקיימת – ולבנות את ההפקה בהתאם.
"ידענו שכשאתה פועל בתקציב כזה אתה צריך לקחת בחשבון המון דברים", היא אומרת. "אתה לא יכול שיהיו לך בלת"מים באמצע. עבדנו הרבה על ההפקה מראש, כדי שזה יצא הכי טוב והכי מסודר".
האחד והיחיד שלי | צילום: יוסף שלסט
האחד והיחיד שלי | צילום: יוסף שלסט
האחד והיחיד שלי | צילום: יוסף שלסט
מצלמים בין היריון, לידה וארבעה ילדים
השניים הכירו כבר בשנה הראשונה ללימודי הקולנוע בבית הספר "מעלה". שנים אחר כך, כשהחלו לצלם את הסרט, העבודה והמשפחה כבר היו כרוכות זו בזו כמעט לחלוטין.
"חצי מהצילומים התחלנו באוגוסט 2022, בזמן שהייתי בהריון עם הבן הרביעי שלנו, בחודש מתקדם", מספרת אליה. "את החצי השני צילמנו כשהוא נולד. בדרך כלל מצלמים ברצף, אבל אנחנו אנשי משפחה ויש לנו ילדים לגדל. מראש אמרנו שנעשה את זה בקצב המתאים לנו. מה שהמשפחה מכתיבה – זה מה שיהיה".
וכששני בני הזוג הם גם שותפים ליצירה, אין ממש גבול ברור בין ישיבת הפקה לסוף היום.
"הרבה פעמים כמעט הלכנו לישון ואז פתאום נזכרנו במשהו וזינקנו מהמיטה", היא מספרת. "יש בזה גם נוחות, כי לא צריך להתקשר או לשלוח הודעה אחד לשני. הכול קורה מהר וכאן".
לדבריה, דווקא ההיכרות העמוקה ביניהם עזרה לה בתפקיד המפיקה: "אני מבינה טוב מאוד מאיפה דוד הגיע לסרט ומה הדברים שהכי חשובים לו".
סרט מתח יהודי – אבל לא רק לדתיים
צילומי הסרט הסתיימו עוד לפני המלחמה, אבל המלחמה עיכבה את יציאתו ובדיעבד גם הפכה חלק מהנושאים שכבר היו בו לרלוונטיים באופן אחר.
בסרט קיימת, בין היתר, סצנה של חיפוש אחר נעדר והתייחסות להשפעות של מלחמה ופוסט־טראומה – קטעים שנכתבו במקור מתוך הקשר אחר לגמרי.
"הדברים נכתבו בהקשר של מלחמת יום כיפור", מספר דוד. "לא ידענו שזה יהיה כל כך רלוונטי".
לצד המתח והמסתורין, הסרט נשען באופן מובהק על עולם יהודי ודמויות דתיות. אבל מבחינת היוצרים, זו אינה הגדרה של קהל היעד.
"למרות שהסרט מדבר על אלמנטים דתיים או דמויות דתיות, הוא בעצם פונה לכולם", אומר דוד. "באולמות ראיתי ושמעתי את הקהל צוחק. זה ריגש אותי מאוד, במיוחד לקלוט את הרגע שבו הקהל מבין שהוא יכול גם לצחוק ולא רק להיות דרוך. זה סרט שפונה לכל מי שחווה מערכות יחסים".
אליה מספרת כי בהקרנות שקיימו עד כה קיבלו תגובות חיוביות גם מאנשים שאינם מגיעים מהעולם הדתי.
"אנחנו לא נהיה אלו שיגידו 'לא מקבלים אותנו כי אנחנו דתיים או נתמכנו בידי קרן שומרון'", היא אומרת. "אנחנו מנסים בכל כוחנו ובכל האופציות שיש לנו שכמה שיותר אנשים יראו אותו, ומקווים להצליח עם זה".
עוד כתבות בנושא
דף גמרא פוגש קולנוע דרום־קוריאני
אחד הדברים שדוד ניסה להימנע מהם הוא התחושה שהצופה כבר יודע לאן הסרט הולך.
"בחיי ראיתי הכי הרבה סרטים, וכיום ברוב הסרטים שאני צופה אני יודע איך הם ייגמרו", הוא אומר. "אבל כשאני מתחיל סרט ולא יודע לאן זה הולך, אני מתמסר לסרט ולבמאי. אני סומך עליו. אז חיפשתי ליצור משהו כזה, שלא ילך בצעדי האחרים, אלא ירגיש מקורי וחדש".
ההשראה שהוא מתאר מפתיעה: מצד אחד דף גמרא, ומצד שני הקולנוע הדרום־קוריאני.
"רציתי להביא גרסה קולנועית לשפה של דף גמרא", הוא אומר. "תוכן מאוד אסוציאטיבי ומעגלי, קפיצה מנושא לנושא. רק כשאתה מגיע לתחתית הסוגיה אתה מבין מה עברת פה".
ומבחינתו, יש לזה מקבילה קולנועית ברורה. "הקולנוע שהכי דומה לזה הוא הקולנוע הדרום־קוריאני, שהוא מאוד חסר גבולות. אתה עובר מדרמה לאקשן, לאימה ולקומדיה בתוך כמה פריימים".
ומה קורה אחרי "והם חיו באושר"?
מתחת למסתורין, למתח ולקבלה מסתתרת מבחינתו של דוד שאלה פשוטה הרבה יותר: מה הופך אדם ל"אחד והיחיד" עבור אדם אחר?
"זו שאלה שתמיד העסיקה אותי", הוא אומר. "הקולנוע יודע לספר איך בחור פוגש בחורה ומתאהב, ואני רציתי ללכת למקומות אחרים, לבחון מה קורה אחרי זה".
לדבריו, הוא כבר רואה כיצד השאלה הזאת ממשיכה עם הצופים אל מחוץ לאולם. "אני רואה אנשים יוצאים מהסרט ולא מפסיקים לחשוב עליו. זה ממש מה שכיוונו אליו – להביא את הצופה להתעסק בנפש ובזוגיות שלו".
עכשיו, אחרי השנים הארוכות שבהן הסרט התקיים בעיקר אצל בני הזוג טאובר, הוא עומד לראשונה בפני המבחן האמיתי: הקהל.
"לעשות סרט זה כמו לטפס על הר, אין סוף אתגרים", אומר דוד. "אני רגע רוצה לראות אותו לומד ללכת לבד, וככה נצליח לאסוף כוחות לעוד אחד. יש לי עוד מלא רעיונות".
ואליה, כמי שיודעת היטב מה המחיר של הפקה שנכנסת הביתה, מוסיפה את הסייג שלה: "כיוון שאנחנו זוג נשוי ודתי, אנחנו צריכים לראות שהשילוב בין החיים שלנו לעשייה הזו באמת עובד. אי אפשר להתאבד על כל סרט. יש לנו מספיק מצוות להתאבד עליהן, וסדרי עדיפויות שצריך גם לעמוד בהם"
עוד כתבות בנושא
