את ההתרגשות באולם, רגע לפני הקרנת "האודיסאה", היה אפשר כמעט למשש. בלוגרים, אנשי קולנוע, עיתונאים וידוענים הגיעו לצפות בסרט שהקמפיין סביבו כבר הכתיר כאחד האירועים הקולנועיים הגדולים של העשור. הביקוש היה כה רב, שהפרמיירה פוצלה לשני ערבים; בערב הראשון קיבלו את פני הצופים מופע אבירים ושביל לפידים שהוביל היישר אל אולם הקולנוע.
ואז התחילו שעתיים וחמישים של כריסטופר נולאן במלוא עוצמתו: הפקה אדירה, תנאים בלתי נתפסים, דימויים מרהיבים וקאסט שכמעט כל שם בו יכול להחזיק סרט לבדו. הכישרון נמצא בכל פריים, ההשקעה ניכרת בכל סצנה, ורגעים מסוימים אכן מזכירים מדוע נולאן נחשב לאחד היוצרים המשפיעים בקולנוע העכשווי.
אבל האם זהו באמת "סרט הקולנוע של העשור"? פסגה שאף יוצר אחר לא יוכל לכבוש בשנים הקרובות? התשובה, לפחות מבחינתי, היא לא.
הכי מעניין
האודיסאה | צילום: טוליפ
הדרך הביתה ארוכה מאוד
"האודיסאה" מבוסס על סיפורו המיתולוגי של אודיסאוס, המנסה לשוב הביתה אל אשתו פנלופה לאחר מלחמת טרויה. זהו חומר גלם שכמעט מבקש מעצמו להפוך לקולנוע: גיבור שנלחם בדרכו חזרה, סכנות בלתי פוסקות, געגועים, נאמנות, פיתויים ומפגש בין האדם ובין כוחות הגדולים ממנו.
נולאן יודע לנצל היטב את גודל הסיפור. הוא לוקח את הצופים למסע בנפשו ובעולמו של אודיסאוס, כשהדרך הביתה הופכת למאבק מתמשך בין גבורה, הישרדות ואובדן. על הנייר, קשה לבקש יותר: מיתולוגיה שהשפיעה על התרבות המערבית במשך דורות, במאי שמצטיין ביצירת קולנוע רחב יריעה ושחקנים מהשורה הראשונה.
אלא שבמבחן התוצאה, מילים גדולות וסיפור גדול כבר אינם מספיקים כדי להפוך סרט לאירוע חסר תקדים.
עוד כתבות בנושא
מאט דיימון בתפקיד אודיסאוס וזנדאיה בתפקיד אתנה בסרט "האודיסיאה", שנכתב, הופק ובוים על ידי כריסטופר נולאן | צילום: טוליפ
מאט דיימון (משמאל, עם קשת) מגלם את אודיסאוס בסרט "האודיסאה", שנכתב, הופק ובוים על ידי כריסטופר נולאן | צילום: טוליפ
מיה גות' בתפקיד מילנתו ואן האת'וויי בתפקיד פנלופה בסרט "האודיסיאה", שנכתב, הופק ובוים על ידי כריסטופר נולאן | צילום: טוליפ
מרהיב, אבל לא בהכרח מרגש
נולאן ודאי לא יסכים, אבל נדמה שהתקופה שבה סצנות קרב אדירות, תקציבי ענק והבטחות מפוצצות הספיקו כדי להפוך סרט ליצירת מופת כבר חלפה. הקהל של ימינו מכיר היטב את כל הטריקים. הוא ראה עולמות נחרבים, צבאות מסתערים וגיבורים נלחמים על חייהם. כדי להפתיע אותו באמת צריך לא רק להרשים אותו, אלא גם לגעת בו.
וזהו, אם יורשה לי, עקב אכילס של "האודיסאה".
אין כאן זלזול בהיקף ההפקה. להפך. ניכר שנולאן השקיע בפרויקט הרבה מעבר לתסריט ולימי צילום. הוא לקח את מאט דיימון, טום הולנד, זנדאיה, אן הת'אוויי ורוברט פטינסון אל קצה היכולת מבחינת התנאים, הדרישות והשאיפה לאמינות. זהו פרויקט מחושב, שאפתני ומורכב, מהסוג שכמעט לא נעשה עוד בקולנוע המסחרי.
אלא שהעוצמה החזותית הופכת לעיתים למסלול בטוח מדי. במקום לבנות מתח רגשי מתוך הדמויות, הסרט נשען שוב ושוב על פריימים עוצרי נשימה, קרבות עצומים ורגעי אלימות קשים. כל אלה עשויים להדהים בזמן הצפייה, אך הם אינם בהכרח נשארים בלב לאחר שהאורות נדלקים.
במילים אחרות: נולאן משתמש בכל הצעצועים הגדולים שעומדים לרשותו, אבל לפעמים נדמה שהם מסיחים את הדעת מכך שהסרט עצמו אינו מציע עומק רגשי התואם את ממדיו.
מאט דיימון מגלם את אודיסאוס בסרט "האודיסאה", שנכתב, הופק ובוים על ידי כריסטופר נולאן | צילום: טוליפ
לא כל סרט גדול זקוק לתקציב גדול
רק לפני כמה שבועות זכה סרט האימה דל התקציב "אובססיה" לשבחים ברחבי העולם. לא מפני שהציג צבאות, תפאורות ענק או שמות מפורסמים, אלא מפני שהיה קטן, אינטימי ונוקב. הוא הבין שתחושת מחנק יכולה להיווצר גם בחדר אחד, ושדמות כתובה היטב עשויה להיות מסעירה יותר מאלפי ניצבים שמסתערים זה על זה.
ההשוואה אינה נועדה לטעון שכל קולנוע צריך להיות צנוע או מינימליסטי. יש מקום לאפוסים, ויש ערך עצום לחוויה שרק מסך קולנוע גדול יכול לספק. אלא שגם סרט רחב יריעה זקוק למרכז רגשי ברור. הגודל צריך לשרת את הסיפור, לא להחליף אותו.
ב"האודיסאה" המעטפת מרשימה כל כך, שלעיתים קשה שלא לשאול מה נמצא בתוכה.
נולאן בנה מונומנט קולנועי עצום; אני עדיין חיפשתי בתוכו לב
נולאן נשאר נולאן
במהלך השנים הוכיח נולאן את משיכתו לקולנוע אפי, לרעיונות גדולים ולסצנות שמבקשות לבדוק את גבולות המסך. גם כאן הוא אינו חוסך בקרבות, בפיצוצים ובאלימות. הסרט כולל סצנות קשות של פריצת חומות, מלחמה ופגיעה באזרחים, שכדאי להביא בחשבון לפני הצפייה. באולם שבו צפיתי הורגשה דריכות של ממש ברגעים הללו.
אך דווקא כשהסרט מגיע לשיאים החזותיים שלו, מתחדדת התחושה שהוא דורש מהצופה בעיקר להביט, ופחות לחשוב או להרגיש. קל להיסחף אחר המראות; קשה יותר למצוא מתחתיהם דמות שתמשיך ללוות אותנו גם בדרך הביתה.
כדי להכתיר סרט כיצירה הגדולה של העשור, לא מספיק שהוא יהיה גדול יותר, רועש יותר או יקר יותר. צריך שיהיה בו משהו שלא ראינו קודם, או לפחות משהו שיגרום לנו להרגיש כאילו אנחנו רואים את העולם מחדש.
"האודיסאה" הוא הישג הפקתי מרשים, סרט עשיר בכישרון וברגעים מרהיבים, אבל הוא אינו הפסגה שהבטיחו לנו. נולאן בנה מונומנט קולנועי עצום; אני עדיין חיפשתי בתוכו לב.
עוד כתבות בנושא
