אחרי שלושת השבועות ותשעה באב, הקיץ הישראלי חוזר למסלולו המוכר: מזגן חזק מדי, פופקורן יקר וסרט שמאפשר להתנתק לשעה וחצי מהחום ומהחדשות. לצד "האודיסאה" וספיידרמן, שמושכים באופן טבעי את מרבית תשומת הלב, מוקרנים כעת גם כמה סרטים קטנים יותר — רובם ישראליים — ששווה לצאת עבורם מהבית.
חלקם מציעים צחוק מוכר ונוח, אחרים משתמשים בראפ, במתח או בסיפור התבגרות כדי לנסות משהו שונה. הנה שש סיבות לחזור לאולם הקולנוע.
גבעה 338 | צילום: יונייטד קינג
"גבעה 338"
גם מי שלא נולד בתקופה שבה יצא "גבעת חלפון אינה עונה" מכיר את השירים, הציטוטים והדמויות שהפכו אותו לאחד מסרטי הפולחן הגדולים של הקולנוע הישראלי. "גבעה 338" חוזר אל ההומור הצבאי הזה ומנסה להעביר אותו אל ישראל של ימינו.
הכי מעניין
הגששים כמובן אינם כאן, אבל את מקומם תופסים כמה מהקומיקאים המוכרים בישראל. על הכתיבה מנצח ארז בן־הרוש, מי שהיה שותף ליצירת "אחד העם 1" ו"אחד העם 101", ומביא למסך הגדול את ההומור האבסורדי והישראלי שמזוהה איתו.
סרטי מחווה נוטים להסתכן בהישענות יתר על נוסטלגיה, אבל במקרה הזה נקודת המוצא דווקא מבטיחה: קומדיה צבאית שמבינה עד כמה הקהל הישראלי עדיין זקוק לאפשרות לצחוק על המערכת, על המדים ובעיקר על עצמו.
עוד כתבות בנושא
קופה ראשית, הסרט | צילום: יח"צ
"קופה ראשית"
סביר להניח שמי שאוהב את "קופה ראשית" כבר לא זקוק להמלצה. הסדרה של כאן 11 הפכה בשנים האחרונות למדורת שבט קומית, והדמויות שלה מוכרות כמעט כמו עובדים אמיתיים בסופר השכונתי.
בסרט יוצאים כוכבה, אמנון, שירה, ראמזי, ניסים ואנטולי מגבולות סניף "שפע יששכר" להרפתקה גדולה ומסוכנת יותר. המעבר מסדרת טלוויזיה לסרט קולנוע אינו תמיד פשוט: מה שעובד בפרק של חצי שעה לא בהכרח מחזיק עלילה באורך מלא. ובכל זאת, במקרה של "קופה ראשית", כוחן של הדמויות והכימיה ביניהן מספקים נקודת פתיחה טובה.
זה כנראה הסרט המשפחתי והנגיש ביותר ברשימה — כזה שהורים, ילדים וסבים יכולים להתכנס סביבו בלי לנהל משא ומתן ארוך על בחירת הסרט.
עוד כתבות בנושא
תיכון מגשימים | צילום: תיאטרון אינקובטור
"תיכון מגשימים"
"תיכון מגשימים" הוא הסרט הפחות המוני ברשימה, אבל דווקא משום כך מגיע לו מקום בולט. הוא מבוסס על הצגה באותו שם של תיאטרון האינקובטור, שכל כולה תיאטרון, קולנוע וראפ ישראלי.
במרכז הסיפור עומד יואב, בגילומו של אמיר בנאי, נער שגדל עם אם יחידנית הנאבקת להתפרנס. לאחר מעבר דירה הוא מגיע לתיכון שבו המילים חזקות מהאגרופים, והמעמד החברתי נקבע לפי היכולת לכתוב ולבצע את הראפ המדויק ביותר.
עמית אולמן, שיצר את "העיר הזאת", כבר הוכיח שאפשר לקחת את הראפ העברי ולבנות סביבו עולם עלילתי שלם — כזה שאינו מרגיש כמו גימיק מוזיקלי. גם כאן הוא משתמש בקצב, בחריזה ובשפה כדי לספר סיפור התבגרות, מעמד ושייכות.
זהו סרט שמתאים במיוחד לצופים שמחפשים יצירה ישראלית עם שפה משלה, ולא רק גרסה מקומית למשהו שכבר ראינו בחו"ל.
"חינה אמריקאית" | צילום: באדיבות יונייטד קינג
"חינה אמריקאית"
יכול להיות שהמציאות הישראלית היא הסיבה לכך שסרטי בורקס מעולם לא נעלמו באמת. הם מאפשרים לצופים להניח בצד את המורכבות, לצחוק מהבדלי תרבויות ולחזור בסוף אל המסר המוכר: המשפחה יכולה להוציא אותנו מדעתנו, אבל היא עדיין הבית.
ב"חינה אמריקאית" שלום אסייג מבקש להעניק לז'אנר גרסה עכשווית. ישראל אטיאס מגלם את דודו, צעיר טברייני שעובר לארצות הברית עם בת זוגו, בגילומה של עדי הימלבלוי, כדי להגשים את חלומותיו. שנים לאחר מכן הוא מודיע להוריו שמצא כלה אמריקאית ושהחתונה תתקיים מעבר לים — בלעדיהם.
הוריו, בגילומם של אסייג ושרונה אלימלך, מסרבים לקבל את הגזירה ומחליטים לערוך את החינה על יאכטה בכנרת. המפגש בין המשפחה הישראלית למשפחה האמריקאית מספק את העימותים, אי־ההבנות והבדיחות הצפויות, אבל גם את הגעגוע לבית שדודו ניסה להשאיר מאחור.
לא מדובר בניסיון להמציא מחדש את הקומדיה הישראלית, אלא בסרט שמאמץ בגלוי את מסורת הבורקס — עם הרבה רעש, נוסטלגיה, משפחתיות והומור רחב.
אובססיה | צילום: יוניברסל / טוליפ
"אובססיה"
מול ההפקות הגדולות, האפקטים וגיבורי־העל, "אובססיה" הוא תזכורת לכך שמותחן אינו זקוק בהכרח לתקציב עצום כדי לעבוד. הסרט הקטן הצליח לעורר עניין בקרב מבקרים וצופים בזכות רעיון פשוט ומטריד: משאלה רומנטית של צעיר הופכת בהדרגה לסיוט.
כוחו של הסרט נמצא פחות במה שהוא מציג ויותר במה שהוא גורם לצופה לצפות שיקרה. הוא משתמש במתח פסיכולוגי, בהסתרת מידע ובהתערערות ההדרגתית של המציאות, במקום להסתמך על פעלולים או על מפלצות ממוחשבות.
זהו הסרט למי שכבר שבע מקומדיות קיץ ומחפש סיבה אחרת להיכנס לאולם חשוך — לא כדי להתאוורר, אלא כדי לצאת ממנו מעט פחות רגוע.
כי את מכוערת | צילום: מתן רדין
"כי את מכוערת"
הסרט החריג והנועז ביותר ברשימה הוא "כי את מכוערת", סרט הביכורים של הבמאית שרון אנגלהרט. במרכזו עומדת אביגיל, חיילת כועסת וחסרת ביטחון, שחוזרת לבית אמה הצפוף בשכונת גילה בירושלים, רגע לפני שהיא אמורה להפוך לקצינה.
החזרה הביתה מציפה מחדש את המתחים במשפחה. כשהיא מגלה שאחותה הצעירה בהיריון, סוף השבוע שתכננה מקבל תפנית, ואביגיל נאלצת להתמודד עם סודות, ציפיות ואחריות שלא ביקשה לקבל. בתוך הבית הדחוס היא יוצאת למסע התבגרות לא מתוכנן, שבמרכזו היחסים עם אמה ואחותה, תחושת הזרות שלה והניסיון למצוא מקום בעולם שממהר לשפוט אותה.
יעל אבקסיס מגלמת את האם, ולצידה משתתפות ריקי רייף סיני ואורי אבינועם. חלק מהשחקניות בסרט אינן מקצועיות, בחירה שמעניקה לסיפור חספוס ואותנטיות ומרחיקה אותו מהייצוגים המלוטשים והמוכרים של נעורים בקולנוע.
אנגלהרט מתארת את הסרט כחזרה אל "השוליים הפרומים" של נעוריה בירושלים. היא ביקשה ליצור גיבורה שאינה מנסה להיות נעימה או להתאים לציפיות הסביבה: אביגיל ישירה, תוקפנית ורגישה בעת ובעונה אחת, ודורשת שיראו אותה גם כשהנוכחות שלה אינה נוחה.
גם הדימויים הצבאיים בסרט אינם רק רקע. הם מחברים בין מסלול ההתבגרות האישי של אביגיל ובין החברה הישראלית, שמצפה ממנה לעבור בתוך זמן קצר מנערה לחיילת ומחיילת למפקדת, גם כשהיא עצמה עדיין מנסה להבין מי היא.
הסרט, שאורכו 83 דקות, זכה בשני פרסי אופיר – לשחקנית המשנה ולליהוק – וכן בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים ובפרס סרט הביכורים הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל קולנוע דרום.
"כי את מכוערת" אינו מציע בילוי קיצי קליל כמו חלק מהסרטים האחרים ברשימה. זהו סרט מחוספס, מצחיק, כואב ולעיתים לא נוח לצפייה, שעוסק במשפחה, בדימוי עצמי ובניסיון להתבגר בתוך מציאות ישראלית לוחצת.
עוד כתבות בנושא
