איך מצליחים גם לעשות אמנות וגם להתפרנס ממנה? זו השאלה שטרדה את מנוחתו של דוד טאובר, וכדי למצוא לה תשובה הוא לא בחל באמצעים. לא פעם התקשר לבמאי ישראלי זה או אחר, ושאל ישירות – איך מרוויחים כסף מעשייה קולנועית. "על סרט ראשון מתאבדים", הסביר לו במאי ותיק את העובדות. "אני בא מחינוך דתי־לאומי", ענה לו טאובר, "ויש לי כבר רשימה ארוכה של דברים שאני צריך להתאבד עליהם: קדושת הארץ, תורת ישראל ועוד. אין לי מקום להכניס עוד משהו".
באותה שיחה פירט הבמאי הוותיק כיצד במהלך העבודה על הסרט הארוך הראשון שאתה רוצה להציג באקרנים, אתה מפסיד כל סיכוי להרוויח ממנו משהו. טאובר הבין שהוא לא יכול לשחק לפי הכללים של תעשיית הקולנוע הישראלית - לא כשיש לו בבית ארבעה ילדים, אישה שהיא גם שותפתו לניהול חברת הפקות, וסדר יום של אדם דתי שהוא לא מוכן לוותר עליו. גם על היצירה הוא לא רצה לוותר, אבל הייאוש כבר ארב מעבר לפינה. "הבנתי שאני צריך לקבור את החלום להיות במאי צעיר ומצליח, כי אני כבר לא צעיר", הוא מספר. "ואז אמרתי לעצמי – אוקיי, אז אני אהיה במאי זקן ומצליח".
אבל חלומות לא באמת נקברים, הם רק מתחדשים. עשר שנים אחרי שכתבו את טיוטת התסריט, דוד ואליה טאובר קיבלו את אורחיהם בפרמיירה החגיגית ל"האחד והיחיד שלי", סרטם הראשון באורך מלא. ההקרנה התקיימה בקיץ 25' במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים, ובני הזוג הקפידו ללקט ולבחון את תגובות הקהל היוצא מהאולם. "וואו, איזה סרט אמיץ", אמר להם אחד הצופים. "סרט משוגע", אמרה אחרת. "אני לא יודע עד כמה הסרט שלי אמיץ, זה פשוט מה שאני יודע לעשות", מודה טאובר.
גיבורי סרטו הם בני זוג חוזרים בתשובה (בגילומם של טליה בטרפלד־דיסקין ונדב אנטמן־רון), שנראים כמו חרד"לים לכל דבר. שגרת חייהם נקטעת כשהאישה פונה לרבנית שלה (נווית סיטבון) ומספרת שהבעל התחלף בכפיל, בשד. "הרבנית חושבת שייתכן שהאישה צריכה אשפוז. בעלה הרב אומר לה - עזבי, בעלי תשובה. היא כנראה לקחה לריאות מדרש אחד יותר מדי", אומר דוד.
מה שקורה כשלוקחים מדרש אחד יותר מדי לריאות. מתוך "האחד והיחיד שלי" | צילום: יוסף שלסט
מה זאת אומרת?
"מכיוון שהיא בעלת תשובה, היא מקבלת באמצע החיים את הרעיון שיש אלוקים, והיא יכולה גם לקבל את הרעיון שיש שדים ורוחות. אנחנו, הדתיים מבית, עושים חלוקה; אנחנו מאמינים בריבונו של עולם, שזה דבר על־טבעי לחלוטין, ולגבי רוחות ושדים – אנחנו מחביאים את זה ואומרים 'כן, זה כתוב בגמרא, אולי זה דימוי, אולי זה קיים, אולי לא'. אנשים שנכנסים לתוך העולם הדתי מקבלים את הכול בחבילה אחת, ואני פוגש אצלם את המיסטיקה כמשהו הרבה יותר טבעי.
"גם אותי המיסטיקה מושכת ומקסימה. האגדתות התלמודיות על שדים ומזיקים ועל נשמות שבין העולמות, וכל מיני דמויות מהתנ"ך שמקבלות פרשנות ציורית, או ניסים שקורים לחז"ל – הכול נתפס אצלי כשפה יצירתית מאוד. כשאתה לומד אגדתות, אתה פחות שואל את עצמך אם זה אמיתי, ויותר שואל 'מה מנסים להגיד לי בזה'. זו חוויה מיוחדת, וזה מה שאני אוהב גם באמנות. אתה יושב בסרט ואומר: כן, זה סרט על פלישת חייזרים, אבל בעצם זה סרט על למה אנחנו לא לבד בעולם. וזה מה שרציתי ליצור".
צילום: נעמה שטרן
מחיאות כפיים יקרות
גילוי נאות: דוד, אליה ואני למדנו יחד בבית הספר "מעלה" לקולנוע ולטלוויזיה לפני 15 שנה. ברגע שפגשתי שם את דוד, פגשתי גם את הבערה הפנימית שלו לקולנוע. זה לא כל כך הסתדר לי עם המראה הביינישי שכלל כיפה גדולה, פאות שמתארכות על הלחיים וגדילי ציצית מתנפנפים, אבל עם השנים הרקורד שלו הלך והתמלא. זה התחיל בסרט הגמר שלו, "וזר לא יבין זאת", שעסק בעולם ישיבות ההסדר. הקרנות הסרט הצליחו לעורר שיח בעולם הזה, ולכבוש קהל לא קטן במגזר הדתי־לאומי. לאחר מכן הגיעו עבודות רבות מספור מבית חברת ההפקות "קולורדוס", שבני הזוג טאובר הקימו לפני 13 שנה; סרטוני הדרכה, סרטוני תדמית, פרסומות ועוד, בעיקר עבור המגזר השלישי אך גם משרדי ממשלה נמנים עם לקוחותיהם. אליה ודוד היו גם המפיקים של "ערוץ ליבא" – מיזם תרבות ליצירה יהודית.
לצד השתתפות בפיתוח סדרות שלא זכו להגיע למסכים, דוד הפיק את הסרט הדוקומנטרי "איש ציפור", שהוקרן ביס דוקו. הוא גם השתתף בחממות רבות, ובאחת מהן זכה במקום הראשון על תסריט שכתב לסרט באורך מלא, "ערפד מהרובע היהודי". "זה סרט על מישהי שיוצאת עם בחור ישיבה שהוא סבבה והכול, אבל מגלה לה שהוא ערפד. מין קומדיית אימה רומנטית", הוא מספר. כששוחח עם המפיקים שהעניקו לו את המקום הראשון, "הם פרגנו לי ובאותה נשימה אמרו: אף אחד לא עושה דברים כאלה בארץ. אז לא צילמתי את הסרט הזה, עדיין". הוא המשיך להתפתח כבמאי ותסריטאי, החל ללמד בבית הספר לקולנוע יהודי "קורן" (שפעל בעבר בתוך ישיבת "תורת החיים"), והיום הוא המנהל האקדמי שלו.
אליה, לצד עבודתה כמפיקה, היא גם שף־קונדיטור ומלמדת קונדיטוריה וגם קולנוע. יחד הם הפיקו וצילמו את הסרט הקצר "גלובסטר בכנרת", שדוד כתב וביים. זהו סיפור על תלמיד תיכון שמתכחש לכך שחברו הטוב גוסס מסרטן, ומנסה לשכנע את בני המשפחה של החבר ואת הרופאים שירשו לו לבוא איתו לכנרת לכמה ימים, לפני הבגרות בתנ"ך. לבסוף הוא נוסע לכנרת לבדו, ושם הוא פוגש מפלצת. "גלובסטר זה מושג מדעי - אורגניזם לא מזוהה שנסחף לחוף, ויכול להיות בעל חיים או שאריות ממנו", אומר דוד. "הגלובסטר בסרט, שנראה כמו גידול ענקי, עוזר לגיבור להתעמת עם מה שהוא מנסה להדחיק". הסרט הוקרן בכמה תחרויות ואפילו התקבל לפסטיבל המפורסם "קומיקון" בסן־דייגו שבארה"ב. הוא הוקרן גם בפסטיבל באוסטין, טקסס, וזכה שם בפרס.
אף שההשתתפות בקומיקון היא הישג, בני הזוג טאובר לא נכחו שם בהקרנת סרטם. "עשינו חושבים והבנו שזו הוצאה גדולה מדי, לנסוע לארה"ב בשביל שימחאו לנו כפיים".
מחיאות הכפיים מספקות אתכם?
"לא", שניהם עונים בכנות מחויכת.
אז בשביל מה לטרוח ולשלם למפיץ שישלח את הסרט לפסטיבלים?
"כי זה מקדם את הסרט", אומר דוד. "כשאתה סטודנט לקולנוע, וסרט הגמר שלך מגיע לכל מיני פסטיבלים בעולם – והסרט שלי הגיע, ולפעמים גם זכה - אתה בהיי, משוכנע שאתה בדרך להפוך לבמאי מצליח. ואז חולפות השנים, אתה מבין שזה תחום קשה והתחרות גדולה, וכך מגיעה נקודת השבר שהזכרתי.
22 ימי צילום בתקציב דל באופן חריג. מימין: שמעון מימרן, נווית סיטבון ודוד טאובר על הסט | צילום: אריק קאופמן
"תראי, אין תחליף להרגשה שאתה מקבל כשקהל רואה את הסרט שלך ומגיב לו. אתה מרגיש שנגעת באנשים דרך האמנות שלך. זה דבר שקורה בהקרנות בפסטיבלים. אבל אתה מגיע לערב שיא, והערב הזה נגמר, ואתה חוזר לשאלה: איך אני דוחף את הסלע הענק הזה במעלה ההר?"
אליה: "גלובסטר בכנרת קיבל מענק פיתוח מ'קרן מקור', התכוננו כבר לצלם אותו, ואז פרצה הקורונה והכול נעצר. אבל אני אמרתי שהסרט הזה יקרה, והוא אכן קרה בסוף. זה היה חשוב לי, כי אהבתי מאוד את התסריט. לא הייתי שותפה לכתיבה, אבל אני משמשת השראה, ומוכרחה כמובן לקרוא ולהעיר".
בית הספר התגייס
כתיבת התסריט של "האחד והיחיד שלי" התחילה מתמונה אחת שהייתה לדוד בראש: זוג צעיר יושב על ספה בסלון, הגבר שואל את האישה אם הכול בסדר - "והיא עונה לו שכן, ולכולנו ברור ששום דבר לא בסדר", הוא מתאר. "הקולנוע אוהב לספר סיפורי התאהבות, להראות איך הגיבורים נפגשו, אבל אני רציתי לדבר על זוגיות ארוכת־טווח. הרבה יותר מעניין אותי לעסוק במעבר מהתאהבות לאהבה. אתה מגיע לזוגיות עם תמונה מסוימת, והיא הולכת ומשתנה ככל שהשנים עוברות. בנקודה כלשהי אתה מסתכל על בת הזוג שלך ושואל את עצמך אם היא השתנתה, או שאולי אתה השתנית".
צילום: נעמה שטרן
גם על "האחד והיחיד שלי", אליה קבעה שהוא יצולם בסופו של דבר. ואכן בשנת 2021, אחרי שהתסריט התבשל לאיטו במשך עשור, הם קיבלו תקציב של חצי מיליון שקלים מקרן קולנוע שומרון. "זה נחשב מעט מאוד", אומרת אליה. "יש סרטים דלי תקציב, אבל זה סכום חריג לצאת איתו להפקה, ועוד הפקה של 22 יום. בארץ עושים סרטים בתקציב של כ־3 מיליוני שקלים, ומסתפקים ב־14 עד 17 ימי צילום. כשהראינו לקרן קולנוע שומרון את 'גלובסטר בכנרת' ואמרנו להם שהפקנו אותו בעצמנו, הם הסכימו שגם את הסרט החדש אנחנו נפיק, ורק הצמידו לנו מפיק־חונך לכמה מפגשים".
רשימת השחקנים שלוהקו לסרט כוללת את זוהר שטראוס, אסתי זקהיים, אלה ארמוני, עמית ליאור, ורדה בן־חור, אלון חמאווי ועוד. העלילה עוברת במשך 104 דקות על פני כמה מערכות יחסים, ומייצרת דרמת מסתורין מרובת דמויות. באחת הסצנות מתגלם אותו "אומץ" של טאובר להציג תמונה לא שגרתית בקולנוע הישראלי, רגע הלקוח מעולם דתי־לאומי־תורני אותנטי: הרב והרבנית יושבים על הספה, לצידם ערמות כביסה, הכיסאות מורמים על הרהיטים, וברור ששניהם מחכים לרצפה שתתייבש אחרי הספונג'ה לכבוד שבת. ובינתיים, במשך עשר דקות ארוכות - זמן מסך יקר - הרב לומד עם אשתו מדרש אגדה מתוך הגמרא, שעוסק בשלמה המלך ואשמדאי.
איך מצליחים לבנות סצנה ארוכה בארמית באופן שמשרת את הסיפור וגורם לצופים ליהנות ממנה?
"הרבה ניסו לעצור אותי", צוחק דוד. "יש קסם בכך שאתה נותן לדמות בסרט ישראלי לדבר בשפה זרה. קהל חילוני ממש התאהב בסצנה הזאת. כי הרי זה תמיד הסאבטקסט. בקולנוע, הסאבטקסט הרבה יותר מעניין ממה שהדמויות אומרות. גם בגמרא, הוא הרבה יותר מעניין מהטקסט עצמו. בנוסף, זה רגע בסרט שמגיע אחרי תפנית עלילתית חידתית מאוד, והקהל מנסה למצוא במה להיאחז בניסיון להבין מה קרה. כשהסצנה הזאת מגיעה, הצופה מרגיש שהחוטים מתחילים להתחבר לדימוי המרכזי בסרט. מישהו ניגש אליי אחרי ההקרנה בשומרון ואמר – 'פעם ראשונה שאני רואה דיוויד לינץ' בעברית'. ממש הודיתי לו על זה. כי הסרטים של לינץ' הם על גבול הפנטזיה או האימה, אבל גם לוקאליים מאוד".
ההשוואה ללינץ' יכולה לעזור למי שינסה להגדיר את סוגת הסרט שלך. משהו שנע בין פנטזיה, מסתורין, קומדיה רומנטית ודרמת מתח.
"זו גם השפעה מדיוויד לינץ', וגם מהקולנוע הדרום־קוריאני, שמשוחרר ממחויבות לז'אנר ספציפי. ויש גם השפעה מהגמרא. אתה לומד דף גמרא, והוא אסוציאטיבי מאוד. התסריט הזה מתנהג באותה דרך. מלכתחילה כתבתי את הסרט כטלפון שבור בין דמויות".
"הקסם של הסצנה על הספה הוא גם ההקשר שבו היא מתרחשת", מוסיפה אליה. "אנחנו רגילים לראות אנשים לומדים גמרא בבית המדרש, ופתאום שתי דמויות שהן לא שני גברים אלא בעל ואשתו, יושבות ולומדות גמרא על הספה. גם זה אלמנט שמקסים צופים חילונים – שהדבר הזה יכול לקרות בסיטואציות אחרות, כולל זוגיות".
כדי לחסוך בעלויות ולהוציא לפועל כמה שיותר ימי צילום, בני הזוג לקחו על עצמם רבים מהתפקידים הכרוכים בהפקה. "אני הייתי המפיקה וגם המפיקה בפועל", אומרת אליה. "את הסקאוטינג לאתרי הצילום דוד עשה, והוא גם התקשר לשחקנים והזמין אותם לאודישן. על הסט עצמו לא היה מנהל תסריט, לא נערת תסריט, לא עוזר במאי. היינו שמונה אנשי צוות, והשחקנים".
"אף אחד לא האמין שמהסכום שקיבלנו נוכל להוציא מספר ימי עבודה גדול כל כך", אומר דוד.
הם נעזרו גם בחברים טובים מימי בית הספר מעלה. הצלם הוא יוסף שלסט, שלמד כמה שנים מעלינו. הסרט צולם במצלמה שלו ובעזרת ציוד התאורה הפרטי שלו, מה שסייע בצמצום העלויות. "בגדול, רק הסאונדמן לא היה ממעלה, וגם המאפרת, כי לא לומדים שם איפור". בית הספר עצמו סייע להם בחלק מהציוד הנדרש, כך שכף רגלם לא דרכה בחברת השכרה. אליה מספרת שכאשר פנו לחבריהם מספסל הלימודים, וסיפרו שהסרט שתמיד חלמו עליו עומד סוף־סוף להתממש, התשובה המיידית הייתה "אנחנו באים". גילוי נאות נוסף: אני מכה על חטא שלא באתי.
עמית ליאור ואסתי זקהיים, שמשחקים בסרט, זכרו גם הם את הזוג טאובר לטובה מתקופת הלימודים במעלה: ליאור לימד אותנו תסריטאות, זקהיים – בימוי. דוד אסיר תודה להם: "חשבתי על שני התפקידים האלה עבורם, ידעתי שזה יתאים להם". גם בעריכה השתלבה מורה־לשעבר: את עיקר המלאכה עשה דוד בעצמו, ואת העבודה הנוספת שנדרשה הוא הפקיד בידי מיקי כהן, שלימדה אותנו עריכה.
מלבד ההפקה, החליטו הזוג טאובר לקחת על עצמם גם את הפצת הסרט – צעד שדורש אומץ. התוצר הסופי הוצג בפסטיבל הקולנוע ירושלים בהקרנה מיוחדת, מחוץ למסגרת התחרות. בין צופי הפרמיירה היו לא מעט מהשותפים ליצירת הסרט ומכריהם, אך להקרנה שנערכה למחרת בבוקר נמכרו כרטיסים - ונחטפו במהירות. בחודש שעבר פתח הסרט את פסטיבל הקולנוע שומרון, וב־31 בדצמבר הוא יוצג בפסטיבל אוטופיה בסינמטק תל־אביב. בטקס פרסי הקולנוע הישראלי של משרד התרבות שייערך השנה לראשונה, "האחד והיחיד שלי" יהיה אחד המועמדים בקטגוריית העריכה.
הקשר המטפחתי
דוד טאובר, 41, גדל בפתח־תקווה בבית "חצי חרדי", כדבריו. הוריו שלחו אותו לבית הספר התורני־לאומי "דרכי נעם", וקיוו שימשיך אחר כך לישיבה קטנה חרדית, אך הוא החליט להישאר עם החברים ולהמשיך במסגרת הדתית־לאומית. משם הוא הגיע לישיבה הגבוהה בבית־אל, כשלראשו עדיין כיפה שחורה, ורק בגיל 19 החליף אותה בסרוגה.
אליה, 37, גדלה באלוני־הבשן שברמת הגולן ואחר כך במעלה־אדומים. אחרי לימודים באולפנה ושירות לאומי היא הגיעה לבית הספר מעלה, ושם פגשה את דוד. רק בריאיון הזה הם מגלים לי שאני חיברתי ביניהם לראשונה, בתרגיל הראשון שקיבלנו בשיעור צילום. המורה, הבימאית אורנה לוי ז"ל, ביקשה שנתחלק לשלישיות, ואני פשוט קבעתי שאליה, דוד ואני נעשה את התרגיל יחד.
"תמיד שואלים אותנו איך אנחנו מסוגלים לעבוד יחד כזוג, ואני עונה שהתחלנו לעבוד יחד עוד לפני שהפכנו לזוג. במסגרת לימודי הקולנוע היו לנו הרבה תרגילים משותפים", מספרת אליה. "התחתנו בגיל צעיר מאוד, ובנינו את עצמנו יחד. גם השתנינו כאנשים יחד, וזה דבר חיובי מאוד. דוד הדגיש את זה גם בתסריט – השינוי שאתה עובר כשנולד לך ילד. אצלנו זה קרה בילד השלישי".
"נכנסתי לדיכאון אחרי לידת הבן השלישי שלנו", משתף דוד בגילוי לב. "הרגשתי שהחיים תופסים אותי בגרון, שכל דבר שאני רוצה להגשים - לא יקרה אף פעם".
השפעה מדיוויד לינץ' וגם מהגמרא. מתוך הסרט | צילום: יוסף שלסט
איך יצאת מזה?
"חזרתי לכתוב. חברים טובים עטפו אותנו, ובעיקר הכרתי במקום שאני נמצא בו. נתתי לו להיות, ולאט ובזהירות הוצאתי את עצמי מזה".
יש עוד ממשקים בין החיים שלכם, אולי הזוגיות שלכם, ובין העלילה?
דוד: "בהקרנות תמיד ישאלו אותך אם זה סרט אוטוביוגרפי. ואני אומר – כל סרט שאתה עושה, הוא מאה אחוז אוטוביוגרפי וגם מאה אחוז לא. אליה אמרה לי שהיא לפעמים נבוכה כשאנשים צופים בהקרנה, והיא יודעת אילו רגעים שייכים לנו".
"יש לא מעט כאלו", מודה אליה.
אני מניחה שאת לא בעסק הזה רק כדי להגשים את החלומות של דוד. מה את מגשימה בעצמך?
"היו לנו הרבה שיחות על הנושא. בעיניי הסרט הוא שלנו, כי זו באמת יצירה משותפת. אני גם רואה בדיעבד שיכולנו לעשות את זה רק יחד. גם מבחינת התקציב, גם בדחיפה שאנחנו נותנים זה לזה. הבערה הפנימית שלי היא גם היצירה ביחד, ובסופו של דבר - להפיק סרט זה דבר גדול, הזדמנות שלא הייתה ניתנת לי בשום מקום אחר. ושלא תטעי, היו הרבה קשיים. גם לזוגיות וגם באופן אישי, זו דרך מפרכת, והשתדלנו מאוד לשמור על עצמנו.
"ראינו למשל שאנחנו לא מסוגלים לקיים שבועיים־שלושה של ימי צילום מרוכזים, כמו שעושים בכל הפקה. אנחנו צילמנו לאורך חצי שנה. התחלנו כשהייתי בסוף ההיריון עם הילד הרביעי שלנו, ואחרי הלידה עשינו הפסקה של שלושה חודשים. כולם אמרו לנו שלא נחזור לצלם, והנה עשינו זאת. עבדנו ככה כי הבנו שזה הכי נכון עבורנו מבחינה משפחתית". דוד מעיר שכל משתתפי ההפקה דווקא נהנו מהמתכונת הזאת, שאפשרה להם להתראות אחת לשבוע לאורך תקופה.
איך הייתם מציגים את עצמכם היום? קולנוענים, מפיקים, מורים לקולנוע?
"הדבר הכי חשוב מבחינתי זה אשתי והילדים", אומר דוד. אליה מחייכת, אבל אני מבינה שהוא מדבר ברצינות. "זה סדר העדיפויות. גם לסטודנטים שלי בקורן אני אומר שבית הספר שלנו מתעקש בשנה השלישית ללמד את היום שאחרי. חשוב לנו שהם יעשו סרט גמר, אבל לא פחות - חשוב לנו שהם יצאו מבית הספר עם מקצוע ביד שיאפשר להם לפרנס משפחה".
זוגיות ארוכת טווח מעניינת יותר מהתאהבות. בני הזוג טאובר במהלך הצילומים | צילום: יוסף שלסט
בגלל המגזר שאליו הם משתייכים?
"חד משמעית. החבר'ה שלומדים בסם שפיגל או במעלה, ובסוף הלימודים יורדים לתל־אביב – באמת מתאבדים על זה עד שהם יוציאו משהו. העבודה בתעשייה היא בשעות־לא־שעות, וזה מטורף לחיות כך הרבה שנים. לכן כולם שם צעירים מאוד, עד גיל 30 ומשהו. אחר כך זהו, כבר לא שורדים, אי אפשר להמשיך לשים את האמנות לפני המשפחה. הסטודנטים שלי מסיימים וכבר מפרנסים אישה וילד".
גיבורי הסרט שלכם הם דתיים־לאומיים־דוסים. נדיר לראות על המסך דמויות כאלה, שנראות כפי שהן צריכות להיראות, ולא מופיעות בהקשר של התנחלויות ו"הסכסוך". הסדרה "סרוגים" של לייזי שפירא וחווה דיבון הייתה אבן דרך, אבל לא שינתה את המראה הכללי של הסרטים והסדרות בארץ.
דוד: "אני יצרתי מהעולם שלי. למדתי בישיבה גבוהה, ויש לי הרבה חיבה לביינישים. לאורך שנים רבות של צפייה בקולנוע, לא ראיתי דתיים על המסך. גם לא רציתי לראות, כי כשהם כן הופיעו שם, הם תמיד היו יצורים כאלה, וזה נראה מביך ומוזר. אבל הזדהיתי עם דמויות שמצאתי השקה בין העולמות שלי ושלהן. אינדיאנה ג'ונס, למשל. הוא הולך להציל את ארון הברית מהנאצים, והוא נלחם בערבים. מבחינתי, בתור ילד, הוא היה ישראלי לגמרי. צפיתי בדמויות כאלה ולא עניינה אותי פוליטיקת זהויות. הייתי עסוק ברגשות, בערכים, בתחושות".
צילום: נעמה שטרן
אליה: "היה חשוב לי שזה ייראה אותנטי, עד כדי כך שלא יכולתי לעזוב את הסט בצילומים, כי אם כיסוי הראש נופל לשחקנית, אני היחידה שיודעת לקשור לה אותו באופן הנכון. אגב, קנינו מעט מאוד פריטים להלבשת השחקנים: כל כיסויי הראש בסרט הם שלי, והבגדים – של אחותה של שקד, המלבישה". גם הסטנדרטים הדתיים, היא מציינת, היו חשובים להם. "למשל, אין נגיעה בין דמויות של גברים ונשים".
דוד: "אמרתי לעצמי שלא אכתוב סצנה שאני לא יכול לשחק אותה. לא אבקש משחקן לעשות משהו שאני כאדם דתי לא אעשה. היו מקומות ששחקנים שאלו למשל אם להחזיק ידיים, כי זה נראה מתאים. במקרים כאלה אמרתי - אוקיי, אני אשכתב את הסצנה כך שעניין הנגיעה לא יהיה מתבקש, או שהיעדר המגע לא יצרום לצופה".
התמקדתם בסרט בדמויות חרד"ליות. איפה אתם מקטלגים את עצמכם מבחינה מגזרית?
אליה: "אנחנו בני הציונות הדתית, ואנחנו גאים בזה. אנחנו 'דוסים' בכך שבחיי היומיום שלנו ובאמנות שלנו אנחנו מתעסקים בריבונו של עולם, בתורה. זה חלק גדול ביצירה שלנו, וזה מה שמוביל אותנו".
בבית שלכם אין טלוויזיה.
"אנחנו מבינים את הכוח של קולנוע, אבל גם מבינים את ההרסנות של זה. אז זה קיים בבית, במידה ובאופן מבוקר".
דוד: "אני אוהב קולנוע, אוהב אמנות, אוהב את המפגש עם הקהל ומחפש את השפה המיוחדת כדי לדבר איתו. תמיד הייתי זה שראה הכי הרבה סרטים, בכל מסגרת שהייתי בה. כשהגעתי לבית הספר לקולנוע וגיליתי שגם שם אני זה שראה הכי הרבה סרטים, התאכזבתי מאוד. הבנתי שנשארתי היצור הזה שגם מכיר את השמות של כל הבמאים והצלמים בכל סרט".
"האחד והיחיד שלי" מקדם את החזון שלך, כבמאי פחות־צעיר שחולם להיות מצליח?
"אנשים לא נשארים אדישים לסרט הזה, ואני מקווה שהוא יגיע לקהל שלו. היעד הוא לעשות עוד סרטים, להיות קולנוען, אפילו לא רק בארץ. אני רוצה להסתכל במראה ולהרגיש שאני עובד במקצוע, ולא בתחביב".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il