אמצע השבוע, מועדון הגריי במודיעין. מאות בני 40 פלוס על הרגליים, מפזמים שירים מהילדות, יודעים בעל פה את כל המילים. על הקסם הזה אחראים השניים שעל הבמה: רביטל ויטלזון־יעקבס ולירון לב, מייסדי "מסיבת כיתה", אירוע שהפך למופע גיבוש לכל ילדי שנות ה־80 שהגעגוע לאותן שנים מביא אותם כבר שנתיים וקצת לגדוש את האולמות.
לב והלהקה מנגנים מחרוזות בטעם של פעם, וויטלזון־יעקבס מגישה קטעי סטנדאפ חמים מהתנור, על זיכרון מהשידה החומה הכבדה בסלון, כוסות ה"זיפ" הזרחני ושנת הצהריים הקדושה של אימא.
הרעיון המקורי נולד מצפייה של ויטלזון־יעקבס בערב שירה בהובלת זמר "צעיר, יפה ומוכשר", כלשונה, וכמנהג הצעירים תייגה אותו בסטורי. לב זיכה אותה בלייק מנומס, ולמחרת הציע לה להצטרף אליו להגשמת חלום שאינו מרפה ממנו.
"החלום של מופע שירה נוסטלגי שמשלב קטעי סטנדאפ ומיועד לילדי שנות ה־80 הלך איתי הרבה זמן", לב מספר, "אבל גם כשכתבתי לה האמנתי שיש סיכוי קטן שזה יצליח. הפתיע אותי שענית מיד".
ויטלזון־יעקבס: "מה עוד יש לי לעשות חוץ מלשבת על הטלפון? בכלל בהתחלה חשבתי שהוא סתם מתחנף אליי, כי לירון בורך והוא מטעה, עם פנים של בן 34".
"בעצם אני בן 43", הוא מודה.
"בכל מקרה ראיתי את ההודעה והיססתי, אבל בכל זאת הסכמתי שניפגש".
צילום: שילת מזרחי | איפור ושיער: יפעת צור | סטיילינג: מעין רתם ברש | אסיסטנטיות: גאיה ענבר ושרה ברבי | כל הבגדים: Yesterday Vintage
למה?
"זה היה זמן קצר אחרי הקורונה, הרגשתי תקועה. האסטרטגיה שלי הייתה להסכים לכל מה שמציעים לי, תמיד כן".
ולמה פנית דווקא לרביטל?
לב: "האמת שבאותה תקופה ידעתי מי זאת רביטל ויטלזון־יעקבס. אבל לא נחשפתי ל... איך נקרא לזה?"
ויטלזון־יעקבס: "פועלה, הצלחתה".
לב: "לכל המפעל הזה שנקרא רביטל. אבל אחותי אוהבת אותה מאוד, והיא בעצם יצרה את החיבור בינינו. אחרי שראיתי שהיא תייגה אותי והחמיאה לי זה קפץ לי בראש".
לבסוף הם נפגשו בבית הקפה שבו לב התל־אביבי הוא בן בית, והוא התכווץ במבוכה כשתוך רבע שעה ויטלזון־יעקבס כבר אחזה במזלג ופצחה בשירה, שהייתה למעשה אקורד הפתיחה של מסיבת כיתה.
"לא חזרתי לבית הקפה הזה עוד, אבל היה קליק מהשנייה הראשונה", לב צוחק. "בפגישה הזאת בלט לי כמה רביטל היא אישה של תכלס. תוך שעה מהפגישה היה לנו זמן, מקום ותאריכים של מופע".
ויטלזון־יעקבס: "היה לי ברור איך זה נראה. כולל עיצוב. כל החזון. גם השם 'מסיבת כיתה'".
מה משמעות השם?
"בגדול, זה השם שעלה לי מיד בלב, בראש", היא עונה, "כל הסיפור הוא לקחת אותנו חזרה לכיתה, לתקופת בית הספר היסודי. במגזר הדתי זה היה פחות נפוץ, אבל זה מיד זורק אותך למקום רגשי. מי שמגיע גם מבין לאן הוא הולך, לאיזו תקופה בחיים. מתברר שזה היה פחות מובן בהתחלה".
לב: "בהתחלה היה בלבול עם השם, אנשים חשבו שמדובר במסיבה לילדים".
ויטלזון־יעקבס: "מישהי אמרה לי 'למה זה בשעה כל כך מאוחרת, הילדים שלי לא ערים בשעות האלה'".
כמי שנולדה בתחילת שנות האלפיים, ובאה בליווי חברה, לקח לנו זמן להיטמע בקהל. כמוני עוד כמה בודדים בקהל שוויטלזון־יעקבס לכדה בשאלה 'מי כאן מתחת לגיל שלושים?', ובחיוך הוסיפה 'עשיתם טעות שבאתם'. אחת מאיתנו נתפסה ברשתה של ויטלזון־יעקבס, ודרכה היא העלתה באוב עוד מראות וניחוחות, הפריכה את מיתוס 'אנחנו לא היינו תקועים בטלוויזיה', וגם פנתה ללקט פרסומות ישן. אבל בתוך כמה דקות כולנו נשאבנו לחוויה וגילינו שנפל בחלקנו הכבוד להיות במופע האחרון של העונה הראשונה, רגע לפני גלגולו הבא: 'מסיבת כיתה 2'.
"זו הייתה הופעה מאוד מיוחדת", מבהירה ויטלזון־יעקבס, "הכת של מסיבת כיתה באו להיפרד, והיו אנשים שבאו לראשונה ולא רצו להחמיץ. חמש ההופעות אחרונות היו סולד אאוט, זה גרם לי לחשוב 'אולי אנחנו עושים טעות'".
למה בעצם להפסיק?
"יש איזשהו רצון לחדש אחרי מאה הופעות", עונה לב, "גם בשבילנו".
ויטלזון־יעקבס: "לירון אמר לי שב'מסיבת כיתה' יש שלושים שירים יפים בעברית ונשבע שיש עוד שלושים שירים בעברית שנוכל למצוא. הוא הציע להתבגר, לעלות לתיכון. זה נשמע לי מוזר אבל בסוף הבנתי. ועדיין היה לי קשה להיפרד. כל שיר שרתי בכוונה עצומה, ואני חושבת לעצמי 'זאת הפעם האחרונה של זודיאק, של חיוכים'. זה האופי שלי, זה מוגזם, לא מווסת. זה כמו הקשר הרגשי שלי ללהקה הזאת. הם רגילים לעבור מהפקות להפקות, אבל אני נקשרת. קוראת להם ילדים, מביאה להם עוגות ביום ההולדת. אני השירה שטיינבוך של האירוע הזה. יצאתי מאוד דתייה. אם מישהו התנהג יפה, הענקתי לו את תואר 'מצטיין כסלו'".
מה יתחדש בעונה הבאה של מסיבת כיתה?
לב: "התקדמנו קצת, יש משינה, שרית חדד. אחרי חודשי שכנוע הסכמנו להכניס קצת אנגלית. קטע קטן של בקסטריז בויז".
ויטלזון־יעקבס: "מי שקורא את זה תדעו שזה קטן! מסיבת כיתה היא בעברית. זה גם פחות התחום שלי, לא היה דואולינגו כשהיינו ילדים. קטעי סטנדאפ התבגרו עם המוזיקה. חצ'קונים, בנים, MTV, פוסטרים ואופנה. דברים שלא דיברנו עליהם בכיתה ג'-ד'. ישבתי והסטנדאפ פשוט כתב את עצמו. את נזכרת בעצמך כנערה, מה חשבת, איך דמיינת אהבה. זה משגע".
גם לאחר שהבהירו כי מדובר במסיבת כיתה למבוגרים שמחוברים לילד הפנימי, עדיין רבים מהקהל מנצלים את ההזדמנות להראות לדור הצעיר שפעם היה כאן טוב.
"יש ילדה בת 12 בשם מאיה שמגיעה לרוב המופעים", אומרת ויטלזון־יעקבס, "היא הקמע שלנו, וזה מדהים. בשירים עוד הגיוני לראות התלהבות. הרבה מהם הפכו לקלאסיקות. אבל בקטעי סטנדאפ זה נהיה מעניין. יש גם תמונות במצגת שלנו. פעם מישהי כתבה לי שהיא ראתה בתמונה את הבושם 'אניס אניס', ואמרה שעלה לה הטעם המתוק והנורא של הבושם הזה באף".
איך עושים סלקציה בערמה כל כך גבוהה של זיכרונות?
"אחרי הפגישה שלנו רציתי להתנהג כמו אחרי כל דייט שלי ולשלוח אלפי הודעות", נזכרת ויטלזון־יעקבס, "אבל התאפקתי, ואחרי כמה מפגשים פתחנו תיבת פנדורה של שירים ורגעים מהאייטיז. בסוף הקהל הכריע. היו שירים ששרנו, 'צל ומי באר' למשל, ואני ולירון היינו בטוחים שיעופו עליו. שרים פעם ראשונה - וצרצרים".
לב: "אבל ב־90 אחוז מהרעיונות פגענו. היה קסם במופע הראשון, הגענו פתוחים לשמוע את הקהל. אני ממש זוכר אותו. זה היה בגריי יהוד, 14 במאי 2023, יום לפני ההופעה של נועה קירל באירוויזיון, והוא היה בדיוק כמו החזון שכתבתי לרביטל בהתחלה. מופע צעיר ושמח וכיפי. מעין שירה בציבור לקהל שהוא לא שבעים פלוס עם הפיליפינים מאחורה, אלא של רוקנרול ואנרגיות ועיניים נוצצות. עכשיו אנחנו כבר רואים את זה כמובן מאליו, אבל במופע הראשון לא ידענו למה לצפות".
ויטלזון־יעקבס רגילה לקריירת סולו משלה, ולכן לא היה לה פשוט לסגל הרגלים של עבודת צוות כמו ללב שמופיע עם להקה. יחד הם הצליחו להתגבר על הפערים וליצור את מה שהם מכנים 'שותפות פרק ב'' שמתגברת גם על ויכוחים עמוקים.
"יש חלוקת עבודה ברורה מאוד בינינו", מסבירה ויטלזון־יעקבס, "לירון אחראי על שזירת המחרוזות ועל העיבודים המוזיקליים. זה כל עולמו. אני יכולה מדי פעם לקפוץ ולהגיד: לא יכול להיות מופע בלי 'לא כולל שירות', אבל אני לא אשאל אותו מה מצחיק, והוא לא ישאל אותי מה עובד מוזיקלית".
מתוך המופע המשותף של רויטל ולירון | צילום: באדיבות המרואיינים
לב: "ככה השותפות הזאת עובדת. אני לא מתערב לה, והיא לא מתערבת לי. למרות שזה לא נכון", הוא מוסיף לאחר מחשבה, "את כן מתערבת".
"קשה לי להתרגל לזה, מעולם לא היה לי שותף", מודה ויטלזון־יעקבס באשמה, "אנחנו סומכים על הדעה זה של זה מאוד".
ויטלזון־יעקבס: "ובכל מקרה שנינו ממשיכים להתפתח. אני עושה סטנדאפ, ולירון עושה מיליון הופעות אחרות שאני יכולה לקנא ולפרגן להן במידה שווה. היה לו מופע מהמם של שירי אירוויזיון, ובאתי וישבתי בקנאה".
לב: "אנחנו באים לזה אחרי שעברנו וחווינו כישלונות והצלחות. ל'מסיבת כיתה' הגענו מפוקסים".
ויטלזון־יעקבס: "חשוב מאוד לשנינו לבטל דברים אחרים בשביל 'מסיבת כיתה'. זה הדדי. אני יכולה להזיז הפקות אחרות, וכנ"ל לירון. ילדים כמובן בראש סדר העדיפויות. החיסרון היחיד של לירון הוא שהוא מאחר, אבל התרגלתי".
ויטלזון־יעקבס: "האמת שאם היינו נפגשים בתחילת הקריירה שלי, כשהייתי בלחץ ורעבה להשיג הכול, הזוגיות הזאת לא הייתה עולה יפה".
לב: "יש יתרונות לפרק ב'. גם אני אם לא הייתי עובד עם רבקה זהר ועושה עוד מופעים לפני, לא הייתי מוכן לצורה כזו של הופעות. אבל זה הסוד".
ויטלזון־יעקבס: "אני תמיד אומרת ללירון שאם לא ילך, ניקח את הגיטרה ונלך לבית אבות. חלק מהקהל יהיה בהכרה, חלק לא. ממילא בשבילנו זה במקום טיפול פסיכולוגי".
צילום: שילת מזרחי | איפור ושיער: יפעת צור | סטיילינג: מעין רתם ברש | אסיסטנטיות: גאיה ענבר ושרה ברבי | רביטל, ג'קט וחולצה: Yesterday Vintage, מכנסיים: זארה | לירון, ג'קט: אלעד אושרי, מכנסיים: זארה
לב: "אני חושב שחיי הלהקה עשו לרביטל ממש טוב. יש בסטנדאפ משהו בודד מאוד, ולעומת זאת בלהקה יש משהו חם, משפחתי ומחבק. מבלים הרבה יותר שעות יחד. סטנדאפ לוקח שעתיים בסך הכול, ובמופע עם להקה יש חזרות, באלאנס, ארוחת ערב. זו חוויה של יום שלם".
"חוויה שאגב פחות מתאימה לאימא לחמישה ילדים", מדגישה ויטלזון־יעקבס, "אבל קשה לתאר מה קורה בכל פעם ללב, לנפש, לחיים שלי. אני חוזרת מ'מסיבת כיתה' ושואלת אותם: 'איך אתם נרדמים בלילה?'. אותי התופים ממשיכים ללוות, אני נשארת ערה".
גם העובדה שוויטלזון־יעקבס, זו שכמה וכמה קלינאיות תקשורת הרימו ידיים בעבודה איתה, שרה את חלק מהשירים במופע, היא מעין נס.
"בהתחלה הייתי אמורה לשיר כמה שירים מסוימים. זה היה לפני המלחמה, והיה לי אכפת מאוד מה חושבים עליי ואיך אני נתפסת בציבור. בחזרות הראשונות הייתי נורא במצוקה, הרגשתי שזאת לא החוזקה שלי, וזה גם לא קשור אליי החוסר ביטחון הזה. אבל לירון והחבורה של הנגנים המדהימים עזרו לי. בסך הכול אני אדם מוזיקלי. עוד בילדות הייתי חובטת בפסנתר, ולאמא שלי זה עשה כאב על הלב".
את סדרת הסולד־אאוטים הבלתי פוסקים קטע 7 באוקטובר. המופע הוקפא כמו כל עולם התרבות, ובינתיים כל אחד מהם מצא את הדרך שלו להתמודד עם המציאות.
"אחרי 7 באוקטובר ישבתי ארבעה ימים ברצף בבית וזה עשה לי רע", מספר לב. "לקחתי את הגיטרה וירדתי לבתי מלון להופיע למפונים. מבחינתי לא הייתה בכלל התלבטות".
ויטלזון־יעקבס: "לירון בן אדם מדהים, אני לא עשיתי כלום. בשמחת תורה נדב בעלי הקפיץ את עצמו למילואים, והייתי בקריסה בבית. נשארתי עם חמישה ילדים, לא תפקדתי. לירון ניסה לשכנע אותי להצטרף אליו, לעשות משהו. הייתי משותקת. שבועיים אחרי הסכמתי לנסות. הרגשתי כאילו עברו חודשים, והעוקבות שלי ממש ביקשו שאבוא לבקר אותן, אבל לא ידעתי מה להגיד, איך אפשר לעשות סטנדאפ בכלל? בסוף אמרתי לעצמי שלירון ישיר, ואני אשב עם האמהות בקהל, אחזק אותן. לא האמנתי שאני יוצאת מהבית שבועיים אחרי 7 באוקטובר, בטח לא לשיר".
אבל מחשבה לחוד, ומציאות לחוד. בתוך השירים והמנגינות שהלב והגוף זוכרים מצאו ויטלזון־יעקבס ולב את הדרך לחדש את המופע על הבמות המאולתרות בבתי המלון.
מתוך המופע המשותף של רויטל ולירון | צילום: באדיבות המרואיינים
לב: "לא הייתה לנו תוכנית מסודרת, פשוט הרגשנו את הקהל, והיינו עושים שירים לפי הבקשות והאווירה".
"בשבילי זה היה שיעור בענווה", משתפת ויטלזון־יעקבס, "אחד מאנשי הצוות שלנו מבארי, והתחנה הראשונה הייתה במלון שהוא הגיע אליו. היה כאוס, עמדנו על במה מאולתרת. בדרך כלל אני מחפשת עוגן מהקהל, משוב. שם הבנתי שזה לא משנה. אני נותנת, ומי שייקח ייקח. אחרי המופע ניגשה אליי מישהי וביקשה שאעשה שיחת וידאו עם מישהי שיושבת שבעה על הבת שלה".
מצאת דרך להכניס הומור לתוך הסיטואציה הזאת?
"פרמטנו את המופע די מהר", היא מאשרת, "בתוך שנייה - בדיחות. כל מה שהייתי צריכה זה סיפור על התור בכביסה וההוויי של הקיבוץ בתוך מגדל רב קומות - הילדים עולים ויורדים במעלית כי הם לא רגילים. הבנתי שיש לזה מקום. מפונה אחת באה אלינו ואמרה 'לבכות אני בוכה לבד, בואו תצחיקו אותי'".
לב: "היינו במלון נווה אילן שאליו פונו אנשי קיבוץ נתיב־העשרה. הם עברו אירוע קשה מאוד, איבדו המון אנשים. ואנחנו מגיעים לשם, יש שלט יזכור בכניסה, אנשים יושבים שבעה בלובי. אז הייתי בלופ של שירי יהורם גאון, ופשוט התחלתי לשיר 'עוד לא אהבתי די'".
ויטלזון־יעקבס: "ירדתי מהבמה והתחלתי לרקוד ריקודי עם".
לב: "וכולם הצטרפו. מתוך הכאב. זה היה מדהים".
ויטלזון־יעקבס: "זה רגע כזה שאת מבינה איך הגוף משריד אותך, איך הוא זוכר לבד את התנועות שפעם רקדת מתוך שמחה, ועכשיו הן באות באוטומט".
מהר מאוד הייתה דרישה מצד עיריות ומועצות לחזק נשות מילואים. ויטלזון־יעקבס בחרה להשאיר את הסטנדאפ לימים אחרים וביקשה שלב והגיטרה שלו יתלוו אליה. כך נולד לו מופע מגויס וזמני בשם "חיזוק וחיוך".
"לא ידעתי בכלל מה אנחנו באים לעשות", היא נזכרת, "אבל מולך 600 נשים שמגדלות את הילדים לבד בשיא הפחד. הבעל יחזור מתישהו, ואת שרה להן 'שמור נא עלינו כמו ילדים', כמו תפילה המונית. זה שיר שמשכנע את הנפש, את הלב".
ואת עומדת שם ומרגישה בדיוק כמוהן.
"חד־משמעית. אמרתי גם דברים שאסור להגיד, בטח במגזר. שאני סובלת, ומי נתן לו ללכת בכלל? עשיתי חיקוי של עצמי ב־7 באוקטובר, חוסמת את הדלת. אפילו לירון צחק.
"אתמול בדיוק הזכרתי להם שבהופעה אחת היינו מאחורי הקלעים בדיוק כשעידן עמדי נפצע קשה, ונדב שלי היה באותו אזור בעזה. הצוות לקח נורא קשה את הסיפור של עידן, ואני עומדת ומכריזה 'אני לא עולה לבמה עד שמישהו אומר לי שנדב לא היה גם באירוע הזה'. אף פעם לא ננעלתי ככה. זה הגיע למצב שחייגתי לטלפון האדום לשמוע שהוא בסדר, שיעקבס לא היה באירוע. תוך כדי המופע את שומעת פושים והותר לפרסום. וממשיכים, ואני מזכירה לעצמי שזה מחזק. ומסביב הכול נורא ואיום - נדב במילואים, חברים במילואים, ילדים של חברים שלנו חיילים. זה היה סיוט".
ברור שהמופע שלכם שימש לאסקפיזם.
ויטלזון־יעקבס: "אני חושבת שהטבעתי את המונח 'תרפיה בנוסטלגיה'. בתחילת הדרך התכוונתי לרפא דברים אישיים שלי, אבל אחרי המלחמה הבנתי ש'מסיבת כיתה' היא תרופה כללית. כשאנשים פוגשים את הזיכרון הישראלי התמים והישן, זה עושה להם משהו בלב. הייתה לנו הופעה בזאפה תל־אביב, ומאחורי הקלעים באה אישה ואמרה לנו שהיא גרה בחו"ל וחזרה לתקופה קצרה ישר לתוך ההפגנות בקפלן, הרפורמה. היא אמרה לבעלה שהיא שמחה שהם לא גרים בארץ. אבל אז היא הגיעה ל'מסיבת כיתה' עם חברה שלה וכשיצאה אמרה לבעלה שהיא רוצה לחזור. היא שאלה 'מה עשיתם לי?!'"
את התגובות האלה ויטלזון־יעקבס אוגרת בתוך תיקייה שהולכת ותופחת. היא מספרת עליהן ומודה בפה מלא כמה היא מזדהה עם אותם תסמיני נוסטלגיה.
"מישהי כתבה לי 'את לא מבינה מה עשית לארבעה יתומים'. קטע סטנדאפ שעשיתי העלה להם זיכרונות שהם לא העלו אפילו בשבעה. פתאום הם חזרו אחורה לאוכל שההורים שלהם היו מגישים להם במטבח, לילדות. אני קורסת מהודעות כאלה. שלחתי את זה בקבוצה, אבל הם בנים, זה לא ריגש אותם. אותי זה מציף רגשית, הורמונלית. כמו קסם".
"אני פחות מעורה ברשתות החברתיות, אז מן הסתם פחות נחשף", מודה לב, "אבל אני רואה הרבה קהל שחוזר ומביא איתו את האחים, האחיות, את אימא ואבא. זה באמת פותח מין ספר זיכרונות מרגש וזה מדהים".
לא רק את המתכון לשותפות מוצלחת מצאו ויטלזון־יעקבס ולב, אלא גם את היכולת לחבר בין עולמות. הנינוחות שמקרין לב, הגיי התל־אביבי, וויטלזון־יעקבס, המושבניקית הדתייה, משכיחים את הפער הדי משמעותי הזה.
"תגידי", תוהה פתאום ויטלזון־יעקבס, "איך לא שאלת אותנו על הפער הדתי?".
מחדל. האמת שלא מרגישים אותו אצלכם.
"מעולם לא הרגשנו בהבדל", מסכימה ויטלזון־יעקבס, "ככה אני רואה את העולם באופן כללי, וגם בתקופה הזו. רפורמה לא רפורמה, חטופים, כל אחד אוחז בדעותיו, וכולם שרים יחד. בגלל שאנחנו כל כך סאחים, הילדות שלנו ב'מסיבת כיתה' נראתה אותו הדבר".
בפגישה הראשונה שלהם, לב וויטלזון־יעקבס היו בטוחים שהם יכבשו את הבמות הגדולות בישראל. אבל אחרי מלחמה שהשאירה אותם באולמות חצי מלאים לא פעם, הם מעדיפים להתמקד במופע הבא ואלו שכמובן יבואו אחריו.
"אני זוכרת שאמרתי ללירון שבקיץ אנחנו בשוני מארחים את חני נחמיאס או לייב פארק", מספרת ויטלזון־יעקבס, "אבל המציאות הכתה בנו. את האיראנים לקחתי ממש קשה. במטח הראשון של איראן היינו בדרך להופעה עם אהרון פררה שעמד להגיע מירושלים. ופתאום התראה על טילים, מתקשרים מזאפה ומבטלים את ההופעה. את יודעת שאת נסגרת ראשונה, חוזרת אחרונה ומקבלת פיצויים עלובים. זו עוגמת נפש. למה אנחנו? אבל מבחינתי זה קורה עד יום מותנו. אולי זה נשמע קצת קריפי, אבל אם ירצה השם, תהיה 'מסיבת כיתה' אחת, שתיים, שלוש. 'מסיבת כיתה' אפס עם שירים שאף אחד לא רוצה לשמוע".