בשבוע וחצי האחרונים הוצגו בבית הספר לאמנות וחברה מוסררה פרויקטי הגמר של בוגרי המחלקות לאמנויות, לתקשורת חזותית ולמוזיקה חדשה. בין העבודות שהוצגו בלט הפרויקט ״אנא״ של עדות שוורצגורן, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית.
זהו ספר טיפוגרפי שנולד מתוך מסע אישי העוסק בתפילה. במרכזו עומדת מילה אחת בלבד — ״אנא״ — שמקבלת בכל עמוד צורה חדשה באמצעות כלים טיפוגרפיים שונים. מקורו של הפרויקט בתקופה שבה אחיה הגדול של שוורצגורן לחם ברצועת עזה, והיא מצאה את עצמה חוזרת שוב ושוב על אותה בקשה לשלומו.
צילום: באדיבות המצולמת
״בנובמבר, מיד אחרי שבעה באוקטובר, התחלתי ללמוד תקשורת חזותית במוסררה״, היא מספרת. ״כל המציאות בערה מסביב, ובאותו זמן אני למדתי על טיפוגרפיה, עיצוב בסיסי, צבע וצורה. אחי הגדול נלחם בעזה במשך ארבעה חודשים אינטנסיביים, והדאגה הכללית לגורל המדינה והחטופים התערבבה בדאגה האישית לגורלו״.
הכי מעניין
בתוך השגרה החדשה והלא טבעית מצאה שוורצגורן עוגן במילה פשוטה.
״הרגשתי חסרת אונים, אבל הייתי חייבת להמשיך בשגרה. הלכתי ללימודים, ובלב חזרתי כל הזמן על אותה מילה: בבקשה. בבקשה ה׳, תשמור עליו. בבקשה, תעשה נס. בשיעור, בהפסקה, באוטובוס ובכל מקום חזרתי על המילה הזאת. מתוך החרדה היא הפכה למעין מנטרה שהשרתה עליי ביטחון ועזרה להפיג את תחושת חוסר האונים. הרגשתי שאני מתפללת לאלוהים בכל הכוח, ומכאן זה כבר בידיים שלו״.
״אנא״: התפילה הפרטית שהפכה ליצירה טיפוגרפית | צילום: מוסררה
״אנא״: התפילה הפרטית שהפכה ליצירה טיפוגרפית | צילום: מוסררה
״אנא״: התפילה הפרטית שהפכה ליצירה טיפוגרפית | צילום: מוסררה
החזרה על אותה מילה הזכירה לה פעולות תפילה שפגשה גם בדתות אחרות. במהלך טיול בהודו ראתה גלגלי תפילה בודהיסטיים בכפרים בהרי ההימלאיה. המקומיים סובבו אותם וחזרו על המנטרה הכתובה עליהם, מתוך אמונה שכך היא מופצת בעולם. גם שרשרת התפילה המוסלמית, שבה המאמין מעביר את החרוזים בין אצבעותיו וחוזר על תפילות, עוררה בה מחשבה על כוחה של פעולה חוזרת.
״ביהדות לימדו אותי שתפילה צריכה להיאמר בפה ולא רק בלב — לצאת החוצה אל העולם ולאפשר למילים לפעול״, היא אומרת. ״התחלתי לחשוב מה הכוח של מנטרה שאינה משתנה. מה קורה לי כשאני חוזרת על מילה שוב ושוב? האם אני משתנה? האם העולם משתנה? מתוך השאלות האלה נולד הפרויקט. רציתי להעביר באמצעות טיפוגרפיה בלבד את התפילה האישית שלי ואת הכוח של החזרה. המילה נשארת אותה מילה, ורק הדרך והצורה משתנות״.
שוורצגורן גדלה בבית דתי והכירה מילדות את מנהגי התפילה. מדי בוקר בבית הספר התפללה עם שאר התלמידות, לצד לימוד המשמעות של המילים והטקסטים. למרות זאת, היא מספרת כי במשך שנים התקשתה למצוא בתפילה חיבור אישי.
עוד כתבות בנושא
״המורה הייתה אומרת לנו שתפילה בלי כוונה היא כמו גוף בלי נשמה״, היא נזכרת. ״השתדלתי מאוד להתפלל בכוונה, אבל בתור ילדה עם הפרעת קשב היה לי קשה להתרכז. הטקסטים היו ארוכים ולא תמיד מובנים, והיו אינספור הסחות דעת. אני חושבת שמתוך המקום הזה נוצר אצלי ריחוק מהתפילה הקבועה והיומיומית. תמיד אהבתי את התפילות המיוחדות של החגים, אבל לחזור ולהתפלל בכל יום היה לי קשה. גם בשנות האולפנה די זייפתי בנושא״.
בשנים האחרונות החלה מערכת היחסים שלה עם התפילה להשתנות.
״רק לאחרונה הבנתי מאיפה אני יכולה לשאוב את הרצון להתפלל כאדם בוגר״, היא אומרת. ״התחלתי להבין לעומק את הטקסטים ואת הכוח שיש בהודיה על הדברים בחיים. כשטיילתי בהודו ותרגלתי מדיטציה, ראיתי את ההשפעה המרגיעה שיש לפינוי זמן בבוקר למשהו שהוא באמת בשביל הנשמה — זמן שמאפשר לתרגל נוכחות בעולם״.
העיסוק הישיר בתפילה בולט במיוחד על רקע העובדה שמוסררה אינו מוסד דתי. אלא שבכיתה של שוורצגורן, לדבריה, דווקא הסטודנטים שגדלו בבתים חילוניים היו במיעוט. הנוכחות הדתית בכיתה הובילה במהלך שנות הלימודים לפרויקטים רבים שעסקו באמונה, במסורת ובזהות דתית — לא רק מתוך עמדה ביקורתית.
״בשלוש השנים שבהן למדנו היו לא מעט פרויקטים בנושאים דתיים״, היא מספרת. ״הם תמיד דרשו תיווך והסברים, אבל הייתה גם קבלה, הכלה ורצון ללמוד. אני חושבת ש׳אנא׳ אומנם עוסק בתפילה, אבל הוא נוגע במשהו שכל אדם יכול להזדהות איתו: בקשה, רצון או משאלה. אלה לא דברים ששייכים רק לאדם דתי״.
גם העבודה עם המרצה סייעה לה לחדד את הממד האוניברסלי של הפרויקט.
״היה ברור לשתינו שהפרויקט לא מדבר רק על תפילה יהודית״, היא אומרת. ״הוא עוסק בכוח של תפילה בכלל ובכוח של החזרה כפעולה. בסופו של דבר, כולנו מכירים את הרגע שבו אין לנו מה לעשות מלבד לבקש״.
עוד כתבות בנושא
