נשים שכותבים בעיתון לפרנסתם, ואנשים שלא יכולים להתחיל את היום בלי החדשות הכתובות מכירים היטב את הממרה השחוקה מהסרט "הקרנבל הגדול": "היום זה סיפור ראשי טוב. מחר, יעטפו בזה דגים". אז מה קורה כשמחליטים רגע לפני העיטוף של הדג להסתכל שוב בכותרות הישנות ולדלות מהן סיפורים שקשה להאמין שקרו כאן באמת? יוצא מזה ההסכת "עיתונות חופרת" שעלה בחודש שעבר לאוויר ברשת הפודקאסטים "Be.po" החדשה של ידיעות אחרונות. אנשי התקשורת איציק שאשו ועודד קרמר, שעברו בכל מיני אגפים בתקשורת הכתובה, בטלוויזיה ובתחום הפרסום, צוללים לתוך ארכיון השערים של ידיעות אחרונות מסוף שנות ה־30 ועד לתחילת העשור הנוכחי, ומביאים את הסיפורים הגדולים שפעם נורא העסיקו את כולנו.
מבנה ההסכת מהודק מאוד ומחולק לנושאים קבועים, ובכל נושא שאשו וקרמר בוחרים סיפור שהיה באחד השערים ומספרים זה לזה את הסיפור שמאחורי הכותרת, בלי לתאם מראש מה הם בוחרים. חוסר התיאום מראש מוליד רגעים שבהם שני המגישים בוחרים את אותו הסיפור, אבל זה לא פוגע לרגע בשטף של הפרקים ובדינמיקה ביניהם. את הפרקים פותחת קטגוריית "סיפורים שראויים לדוקו פשע", כלומר סיפורים שבכל מדינה אחרת היו הופכים לסדרה של חמישה פרקים בנטפליקס. ככה נשזרים סיפורים כמו רצח ענת אלימלך (שדווקא עובד לדוקו־דרמה ב־2020), הבריחה של בני סלע מהכלא, ילדה בת 16 שחטפה מטוס, ובעצם מה לא. כשיש סיפור מעניין במיוחד, השניים מקדישים לו נתח רחב מהפרק. סיפור אחד כזה הוא על חייל האס־אס אולריך שנפט שהתחזה לפליט שואה יהודי, נלחם במסגרת ארגון ההגנה והפך לקצין בצה"ל ובהמשך למרגל של המצרים. קרמר, שהביא את הכותרת, מרחיב בפירוט נרחב על הפרשה, אחת המפורסמות ביותר בנושאי הריגול בישראל. עוד אדם שזכה להרחבה על פועלו היה איסר בארי, שהיה ראש הש"י (שירות המודיעין של ארגון ההגנה) והסתבך בכמה פרשיות של חטיפות, עינויים והוצאות להורג בימי קום המדינה.
בשלב הבא הם עוברים לקטגוריית "כותרות שתמיד רלוונטיות", עם ידיעות זעם של הציבור על חזאים שהבטיחו גשם, דיווחים משנות ה־90 על יחסיה של שרה נתניהו עם עובדי מעון ראש הממשלה, ההסתבכויות הרומנטיות של ביל קלינטון עוד לפני שהפך לנשיא ארצות הברית והדיון מה ראוי לשדר ברדיו ביום של פיגוע. עוד קטגוריות שצצות זה "איך לא מדברים על זה יותר", כותרות סנסציוניות שהיום איש אינו זוכר, "פינת הספורט" שבאחת הפעמים השניים (אוהדי כדורגל מושבעים) מסבירים למאזינים עד כמה מגוחכת הייתה ההעפלה של נבחרת ישראל למונדיאל 1970, והפינה המשעשעת ביותר בעיניי, פינת הפרסומות על השער, שכפי ששאשו אומר באחד הפרקים - "פעם הספיק שהיו לך כמה פרוטות פנויות והיית מקבל מודעה על השער של ידיעות אחרונות".
הכי מעניין
הפורמט של ההסכת כל כך פשוט משום שמאגרי העיתונים זמינים לכל דורש בארכיונים השונים כאן בארץ, אבל אלו משמשים בעיקר למחקרים אקדמיים ולהוכחות כלפי נבחרי ציבור באשר לאמירות ישנות שלהם. קשה מאוד להאמין שטרם נעשה בארכיונים האלו שימוש למטרות שעשוע. החוזק בהגשה של שאשו וקרמר, מעבר לדינמיקה המצוינת ביניהם, הוא שנשמע שהם נהנים מאוד להתפלש בארכיונים ובעיקר לא לוקחים את עצמם ברצינות תהומית. הם קופצים ראש לתוך הארכיון בחדווה ומוציאים רגעים שמוכיחים שעיתונות, ואפילו זו המודפסת, היא עדיין מצרך חשוב מאוד כדי לספר את הסיפור של מה שקרה כאן במשך השנים.
ללא | צילום: גרפיקה מקור ראשון
חרדיות מדוברת: אסתי שושן נכנסת לתוך הקרביים של העולם החרדי, בלי צנזורה
נחתכו בעריכה: שי חדד ואייל ינאי מדברים על טלוויזיה וקולנוע בגובה העיניים
לא כוחות: טל ברמן ושרון דוידוביץ' מדברים על ספורט באופן שמתאים גם למאזינים הפחות ספורטיביים
עוד כתבות בנושא
