הבית // דירת שני חדרים נעימה ומוארת, עם הרבה ירוק שנשקף מהחלון, בצפון הישן. היא עברה אליה לפני כחצי שנה. "זאת הדירה השלישית שלי בעיר בתשע השנים שאני כאן. היה לי חשוב שתהיה תחושה של בית. מקום נעים לחזור אליו בסוף היום, מקום רגוע בתוך כל הרעש שמסביב".
הבוקר // "מילדות אני לא כל כך ישנה. לוקח לי הרבה זמן להירדם והשינה שלי קלה. אז בבוקר אני מושכת את השינה כמה שאני יכולה, ומשאירה מספיק זמן להתארגנות מהירה ולעוף למשרד". את הקפה הראשון היא שותה שם: "אני לא מהאנשים שקמים שעה קודם כדי לשבת עם קפה בנחת. הבוקר שלי ענייני, ורק בעבודה אני מתחילה באמת את היום".
פרנסה // שחר היא מנהלת קריאייטיב וסושיאל. "לקראת סוף התואר התקבלתי לתאגיד השידור, ונשארתי שש שנים בכאן 11 – ניהלתי סושיאל, כתבתי, הגשתי וניהלתי את הארכיון". לאחר מכן עברה לקרן פילנתרופית ככותבת נאומים ומנהלת דיגיטל של המנכ"לית. "יש משהו מתסכל בלהיות סופרת צללים ולראות מישהו אחר קוצר שבחים על המילים שלך. היום אני מחפשת כיוון שיחזיר אותי לעמוד מאחורי התוצרים של עצמי".
שחר גבע | צילום: אבישג שאר־ישוב
שחר גבע | צילום: אבישג שאר־ישוב
שחר גבע | צילום: אבישג שאר־ישוב
למגירה // הכתיבה תמיד הייתה שם. "מילדות אני כותבת יומנים, שירים ותסריטים. כשהכתיבה הפכה לעבודה זה קצת שאב ממנה את ההנאה. היום אני מנסה להחזיר את השריר הזה לפעולה, לחזור לכתיבה אינטואיטיבית. אם תראו טקסטים שלי ברשת, תדעו שאני באימונים".
ילדות // היא נולדה ברעננה, וכשהייתה בכיתה א' עברה משפחתה לכוכב־יאיר־צור־יגאל. "הגעתי בחופש הגדול, ילדה חדשה שנכנסת לקבוצת חברים שכבר הגיעה יחד מהגן. בהתחלה הרגשתי קצת זרה, אבל השתלבתי מהר". המקום הפך לבית, והחברויות מאז מלוות אותה עד היום. "הבנות מהילדות הן החברות הכי טובות שלי גם היום. זה קשר של שלושים שנה, והן לגמרי משפחה בשבילי".
בכורה // היא הבכורה מארבעה אחים, וההפרש בינה לבת הזקונים הוא שמונה שנים. בתור הבכורה היא סללה את הדרך: "עשיתי ראשונה את המסלול של בני עקיבא, צבא ולימודים. כשהאחים שלי הגיעו לשלבים האלה, הם התייעצו איתי. לי לפעמים היה קשה לקבל החלטות בלי שום תקדים משפחתי לקחת ממנו דוגמה". האחים ידעו לנצל את הקשר הזה: "הם היו מתקשרים ואומרים שנתקעו איפשהו, וכשהייתי מגיעה הייתי מגלה חבורה שלמה של ילדים שפשוט לא טרחו להתקשר להורים שלהם". בסופו של דבר כולם צעדו בעקבותיה, לתנועה, לקצונה, למילואים ולאקדמיה. "אני שמחה על הקשר הזה, אלה האנשים שילוו אותי רוב חיי".
דודה שרופה // עם השנים, וכשנולדו האחיינים, הקשר העמיק. "אני יכולה להעיד על עצמי שאני דודה מהממת ומשקיעה. אני קלישאה של דודה שרופה. אני נותנת להם המון, והם מחזירים לי ונותנים לי נחת ואושר בחיים שלי".
תנועה // כילדה, אהבה להיות בתנועה. "רקדתי עשר שנים, עשיתי התעמלות קרקע, ציירתי וקצת ניגנתי". הבגרויות וההדרכה בבני עקיבא דחקו את התחביבים הללו הצידה, "אבל האהבות האלה אף פעם לא נעלמו. אני מדי פעם מחפשת איזה חוג ציור או ריקוד להצטרף אליו, ומתישהו גם אצליח להתמיד בזה. בינתיים אני מקפידה על אימוני כושר".
תל־אביב // בצבא שירתה ארבע שנים בקריה, והייתה בטוחה שלעולם לא תגור בתל־אביב. "היא נראתה לי עמוסה, מסובכת וצפופה. אבל בעקבות העבודה מצאתי את עצמי פה. הרבה ממה שחשבתי על העיר עדיין נכון, אבל אני עצמי השתניתי". המעבר מהיישוב השקט היה קיצוני – "עדיין יש ימים שאני יוצאת בהצהרה חגיגית שאני שונאת את העיר הזאת" - ולכן בחרה בצפון הישן. "מצאתי מקומות שנעימים לי וגורמים לי להרגיש בבית. יש פה גם המון דתיים. מי שמגיע מבחוץ עלול לפספס את זה, אבל כשעברתי לכאן כשהייתי קצת יותר דתייה, זה גרם לי להרגיש בנוח".
דת // יחסה לדת עבר תהפוכות. "התרחקתי קצת, אבל אני עדיין נרתעת מאי סובלנות כלפי דתיים במרחב הציבורי, דווקא מצד התושבים ולא מצד העירייה. סערת התפילה בהפרדה ביום כיפור - החוויה הייתה די מטלטלת וחשפה בעיניי צד צבוע. הרי טקסים אחרים בהפרדה עוברים כאן בשקט, אז למה תפילה היא שונה?". מאז המלחמה היא חשה בשינוי לטובה: "יש פחות חשדנות כלפי הדת והתעוררות של מרכזים קהילתיים שמספקים תוכן רוחני. זה משמח אותי".
חירות // תל אביב העניקה לה חירות, ובשבתות היא אוהבת לערוך ארוחות חגיגיות עם חברים ("בתקופות שמתנחלים בים עד צאת שבת אני מרגישה שפיצחתי שיטה"). מנגד, הממסד הדתי לא ערוך להכיל אותה, כרווקה: "המנהגים בנויים על זוגיות וילדים, וקשה להחזיק את זה לבד. החיבור שלי לדת תמיד היה פחות הצד הטקסי והרוחני ויותר המסורת המשפחתית והשורשים".
יציבות // אחרי כמה שנים עם שותפות, היום היא גרה לבד. "הדבר הכי קשה הוא תחושת הסטטיות. זה כמו רכבת: חלק עולים עליה וממשיכים לתחנות הבאות, וחלק נשארים לעמוד בתחנה ולהסתכל עליה מתרחקת. זוגיות היא חלק משמעותי מהחיים שאני רוצה, ולפעמים בא לי לצעוק לכל מי שכבר עלה שיעצור ויזרוק מבט אחורה".
קינת הרווקוֹת // "המגזר מקדש את החתונה כמטרה מרכזית, מה שמייצר לחץ מתסכל. ההורים שלי דאגו מכך שהאחים שלי יתחתנו לפניי. התחברתי לטור של איילת כהנא שביטא את קול הרווקות. אל מול החדשות על שידוכי אלמנות המלחמה, יש באמת תחושה שהרווקים ה'רגילים' מקבלים כרגע תעדוף נמוך. היא דיברה את לבי. לפעמים אני רק רוצה להרגיש שלסובבים אכפת יותר מזה שאני לבד כל כך הרבה שנים".
עוד כתבות בנושא
מסננת ברשת // כדי להילחם בסטטיות, היא יוזמת – באפליקציות או כשהיא מתחילה עם בחורים. "בבסיס שלי אני קצת ביישנית. יש מי שיגידו שזה לא מסתדר עם זה שהופעתי בסרטונים של כאן, אבל בהם הייתי נכנסת לתפקיד מול המצלמה. היו בחורים שראו כמה סרטונים שלי וכבר בנו לעצמם איזו דמות בראש, ואז במפגש פנים אל פנים גילו אישיות אחרת לגמרי. היו שהתאכזבו מהפער הזה והיו ששמחו. מבחינתי זאת הייתה אחלה מסננת".
עין טובה // רווקות מאוחרת, היא מסבירה, מלווה ב"תשישות מעולם הדייטים, פגיעות, ומושגים מעצבנים כמו גוסטינג וגזלייטינג. אבל מצד שני, יש גם חירות ממכרת. יש רגעי שבירה — איך יכול להיות שאני לא מצאתי ואחרים כן? מה דפוק? לא תמיד הייתי במקום שחי עם זה בשלום. היום אני שלמה יותר עם עצמי, מחזיקה את עצמי ביותר ביטחון, ויש לי אומץ לנסות ולהיחשף. הייתי שמחה אם החברה הייתה מסתכלת עלינו בעין טובה יותר – שיפסיקו לראות בנו בעייתיים וישימו את השיפוטיות בצד. והכי חשוב, אם יש לכם חבר מהמם, פשוט תכירו בינינו".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il