לקראת הפסח שוב הגיעה בשורה, ושוב התבקשתי לשמוח. ושמחתי, באמת שמחתי. אבל בכל פעם שאני שומעת על אלמנת מלחמה שהתארסה, ובפרט עם רווק, הלב שלי עושה תנועה כפולה. הוא מתרחב משמחה – וגם מתכווץ מכאב. אני יודעת שאת מה שאני מרגישה באותו רגע, אסור לומר בקול. ומצד שני, אם לא נאמר אותו - הוא ימשיך לבעור מתחת לפני השטח.
יש בשורות שמגיעות עם אור גדול, אור שממלא את העולם, ובכך הוא גם חושף סדקים. אני וחברותיי, הרווקות המתעכבות, שמחות בשביל האלמנות שזוכות להקים מחדש את ביתן. שמחות עד השמיים. אבל כל שמחה כזאת משאירה אחריה גם סימן כחול, דקירה שנובעת מהתחושה ששוב אני מתגלה כסחורה סוג ב'. כי בתוך החגיגה הגדולה - יש מי שהופכת פתאום שקופה. אולי תרימו גבה, אולי תבחרו לא להאמין לי כשאני כותבת כמה אני שמחה. הרשו לי להעמיד אתכם על טעותכם באמצעות המילים הבאות שנחצבו מתהומות של כאב שאינכם מסוגלים להבין.
אני עצמי גדלתי כבת לאלמנה צעירה שהייתה אז מטופלת בילדות רכות בשנים. אין מי שמבינה טוב ממני את המשמעות של בניית בית מחדש. שיודעת מה התחושה, לאם וגם לילדים, כשהאהבה הזוגית חוזרת להיות מרכיב חי בבית. בכוחה לחבוש פצעים שאומנם ישאירו צלקות, אך בהחלט יכולים להגליד. אני מכירה מקרוב את המורכבות ואת הרגישות, וגם את הצורך העז באהבה ובזוגיות. צורך שמגיע בעקבות המכתש שנפער בלב של כל אלמנה וילדיה. צורך קדוש ואנושי ומחייב מענה. אישה שאיבדה אהבה חסרה אותה בדיוק, ואולי אף יותר, ממי שלא זכתה בה.
ולכן אין בליבי אפילו גרם של ערעור על המאמץ הציבורי העצום להשיא אלמנות, ובמיוחד את מי שאהוב ליבן נפל במערכה למען כולנו. להפך. הלוואי שכולן, אם זה רצונן, יזכו במהרה לעמוד שוב תחת החופה.
אבל בתוך כל זה – נעלמנו אנחנו, הרווקות שנמצאות כבר שנים ארוכות במסע למציאת זוגיות. מסע שלא בחרנו בו, אבל אנחנו צועדות בו יום־יום. מסע של השתדלות בלתי נגמרת ומלאה מהמורות: אלפי דייטים, אינספור שיחות, יציאה מאזורי נוחות, טיפולים והתייעצויות, נפילות וקימות. מסע שיש בו התפתחות אישית שלא תסולא בפז, מאמץ רב להיאחז בתקווה, וגם לא מעט השפלות, ביזיונות, אכזבות ושחיקה.
נחשבנו כמת
את התחושות הקשות שלי ושל חברותיי הרבות מאוד למסע המבושש להסתיים, אני מבקשת לגלות כאן, ולהפנות לשני כיוונים: כלפי שמיא וכלפי הציבור. כלפיכם.
יותר מ־350 נשים התווספו, לדאבון הלב, לרשימה הארוכה של אלמנות צה"ל מאז אירועי שבעה באוקטובר. זה מספר שאי אפשר להכיל. ההירתמות למענן מבורכת, אבל לצד זאת נדמה שמשהו קרה לסדר העדיפויות. היוזמות, הקמפיינים, הרשומות ברשתות החברתיות – כולם מתכנסים למטרה אחת. חשובה, צודקת, הכרחית, אבל בדרך, בלי שמישהו התכוון, קבוצה אחרת נדחקה אחורה ויש לחזור ולהשתדל גם עבורה, עבורנו. כי אנחנו, הרווקות בנות ה־35, 40, 45 ומעלה, לא הלכנו לשום מקום. אנחנו עדיין כאן, מחכות.
הרב יצחק נריה, המוביל מיזם לעידוד הצעות שידוכים, אמר לי בעבר: "על מת מצווה אומרים חז"ל ש'הכול קרוביו' ולכן כולם צריכים לטפל בו. הסיפור הזה (של עשרות אלפי רווקים ורווקות מאוחרים בציבור הדתי־לאומי – א"כ) הוא סיפור של מת מצווה". ההשוואה הזאת לא מטלטלת ולא מופרכת, היא תיאור מציאות עגומה; מי שמתהלך בחיים הללו ללא זוגיות, ללא המשכיות, נחשב כמת.
תרשים הזרימה הרי פשוט: מתאהבים, מתחתנים, מביאים ילדים לעולם, ממשיכים את עצמנו ואת עם ישראל. אבל בדור שלנו, אף אחת מהתחנות הללו לא באה בקלות. גם כשמתגברים על הקשיים, ואחרי חתונה בגיל מאוחר יחסית מביאים ילדים לעולם - בין השאר בזכות המודעות הגוברת לנושא, בחסות מעצמת הפריון הישראלית – לא מעט מההורים הטריים הללו מתקשים למצוא את מקומם בקהילות הקיימות. לא נוח למצוא עצמך בגינה יחד עם מישהי שצעירה ממך בשני עשורים, כי הילדים שלכם באותו גן. או לקיים אינטראקציות חברתיות עם אנשים בני גילך שילדיהם כבר משרתים בצבא. נושאי השיחה נעדרים את השפה המשותפת ואת ההבנה היסודית של מה עברת לבדך כל השנים האלו - רק את, הייאוש והתקווה שלך.
כשטרם זכית, כשאין לך לא זוגיות ולא משפחה לגדל, חומקת פנימה תחושה קשה ביותר, שלא בך בחר כרגע הקדוש ברוך הוא להמשיך את עם ישראל. תחושה שקצת נשכחנו מלב, או לכל הפחות הידרדרנו במורד הרשימה של הדחיפות במציאת זוגיות. גם מצד הציבור, וגם מצד הקב"ה.
אני שותפה מלאה בלב שלם למאמצים להשיא את אלמנות המלחמה המבקשות שוב לאהוב. ומכיוון שמדובר על נשים שהן פחות או יותר בנות 25 עד 45, ההשתדלות עבורן מוצאת מענה במאגר של גברים – אלמנים, גרושים ורווקים – שאליו פונים למציאת זוגיות עבור רווקות בנות 35 עד 45. ומאגר הגברים מצומצם, ועל כן סדר העדיפויות הציבורי בהכרח דוחק אותנו אחורה.
אני מכירה בגדולתה ובאצילותה של האלמנה. היא אישה לזכות בה. היא מרשימה, היא יודעת מה זו זוגיות, לרוב היא יודעת גם מה זו אמהות. לצד הצער שמלווה אותה, ושהיא בהחלט לא בחרה בו, יש איזו מלכותיות שעוטפת אישה צעירה שחייתה עם בעל אוהב ומגדלת את ילדיו. האצילות קורנת ממנה, האמהות מייפה אותה. אולי ניסיון החיים שלה, כמי שכבר רצו בה כבת זוג, בכוחו להרגיע חששות אצל מי שעבורו זו זוגיות ראשונה. ולצד זאת, גם אם לא בכוונה תחילה, אני ושכמותי נתפסות כסחורה שמתבלה.
אני לא מתכוונת לערוך השוואות בין אלמנות לרווקות. מתפללת שדבריי יובנו כהלכה ומילותיי לא תפגענה. "אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא", נכתב במסכת יומא; "וספרתם לכם – לעצמכם, ולא ייפול בדעתו מחמת שחבריו כבר זכו למה שזכו", אמר רבי נתן מברסלב. מקובלים עליי דברי הגמרא, ומקובלים דבריו של רבי נתן. לא מקובלת עליי ההזנחה שאני וחברותיי חשות מצד הציבור. לא מקובלת התחושה שהפכנו פחות דחופות, שירדנו בסדר העדיפויות. לא מקובלת עליי תחושת העלבון הנוראי שאני סופגת מהקב"ה, שמדרדר אותי כביכול אחורה ברשימת ההמתנה, ומבקש ממני בכל זאת להאמין: לא ויתרתי עלייך.
המלחמה השכיחה
זהו מכתב פתוח לציבור ולקב"ה, וגם כתב טענות. זוהי זעקת עלבוני העמוק, קבל עם ועדה, כאן בכיכר העיר. אני צועקת בשמי ובשם חברותיי הרווקות המעוכבות: הזנחתם אותנו - מכל הסיבות ההרואיות והראויות שבעולם. זו האמת הפשוטה.
ואנא מכם, אל תשיבו לי ברטוריקה מחנכת וביקורתית. לעולם לא תדעו כמה השתדלתי. לא רק לצאת לדייטים, אלא גם לייצר הזדמנויות לכאלה. לעולם לא תשמעו כמה התבזיתי בדרך. אינכם יודעים אילו מאמצים עשיתי כדי לנסות ולהרחיב עוד ועוד את מעגל ההיכרויות והאפשרויות. על עשרות אלפי השקלים שהוצאנו אני ושכמותי כדי לקלף מעלינו את מה שצריך לקלף וכדי להישאר רלוונטיות.
גזירה גזר הקב"ה ואי אנו רשאים לעבור עליה, אבל להרהר עליה, לבקש להפוך אותה – בוודאי ובוודאי. ואם אני וחברותיי בבחינת מת מצווה שהכול קרוביו, אם כולכם קרובינו, היכן נעלמתם? משהו במלחמה הארוכה הזאת גרם לנו להשתכח מלב. וגם אם אין זו תחושתכם, ואתם קוראים את המילים האלו ונמלאים טרוניה - הרי אתם עוסקים יום ולילה בשידוכים, ושמנו שגור על לשונכם בתפילות לזיווג הגון – זוהי האווירה שמלווה אותנו, הרווקות.
ציבור יקר, יש לכם עכשיו עבודה כפולה. גם לעזור לאלמנות למצוא אהבה חדשה, וגם לחזור ולהשתדל עבורנו. לו הייתה לנו אפשרות, היינו בוחרות אחרת. נגזרה עלינו הבדידות הזאת, נגזר עלינו המאבק בה, גם בתוך מלחמה קשה. אל תשכחו אותנו בזמן שאתם עסוקים בעבודת קודש עבור אחרות.
"וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה'", אומר הנביא מלאכי (ב', י"ג). ומסביר רש"י במקום: "שהיו באות לפני מזבח ה' ובוכות לפניו ואומרות מה חטאנו ומה מצאו אנשינו בנו עוול".
מזבח ה' מכוסה בדמעותינו הרותחות. ריבונו של עולם - מה חטאנו? מה מצאתם בנו עוול? עשינו כל שביכולתנו להכין את עצמנו לזוגיות ולבית. להבטיח לא רק את בריאות נפשנו; הקמנו גם קריירה ושם לעצמנו, ועשינו כל מה שאפשר כדי להבטיח את המשכיותנו (ובהערת סוגריים אכתוב: נמאס לנו שנכנסים לנו לפרטיות הכי פרטית הזאת. ציבור יקר ורווקים יקרים, קחו זאת כמובן מאליו: רווקות עושות מה שצריך למען ההמשכיות. החקירה בנושא הזה היא בין הדברים הכי לא צנועים והכי משפילים שיש. שהרי יש שאלות שגם רווקות יכולות לשאול רווקים מאוחרים, והן לא שואלות).
אני לא מבקשת את הרחמים שלכם. אני מבקשת להזכיר את מקומי ואת מקום חברותיי, בלב, בתודעה ובמאמץ, ממש כשם שידעתם להתגייס למשימה החשובה של הצבת גבול אלמנה. אל תפסיקו לשמוח בשמחתן ולהשתדל עבורן, אך אל תזנחו אותנו מאחור, במחשבה שאנחנו כבר נסתדר מתישהו.
לא מדובר בתחרות על הכרה בכאב, אלא בבחירה של חברה למי היא מפנה יותר את מבטה, וממי היא מסיטה אותו. זוהי שעת מבחן של ערבות הדדית, שאינה יכולה להתקיים באופן סלקטיבי וממוקד. ברור לי שאין כאן מחסור ברצון טוב, אך יש הכרעה שקטה בשאלת ההשקעה. אנחנו כמהות לבית, ואנחנו לא יכולות לעשות לבדנו את המאמץ לבנות אותו. זה עליכם לא פחות מאשר עלינו.
התלבטתי ארוכות אם להעלות את הדברים על הכתב. בחרתי לשתוק את הכאב הזה זמן רב, כי "מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע". בחשש גדול החלטתי בכל זאת לכתוב את הדברים, בתקווה שיתיישבו על לב הציבור, על לב האלוקים שיושב כל יום ומזווג זיווגים. בתפילה גדולה שכל צער השכינה הזה שאנו נושאות על גבנו, יביא לידי מעשה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il