מה שטוב לדב

צילום:

פו הדב חוגג 100: כריסטופר רובין סבל בגללו, הקריירה של א״א מילן הסתיימה, דיסני השמידו ראיות וסין מנסה למחוק אותו. סיפורו של הדוב האהוב והתלאות שעבר בחייו הפרוותיים

תוכן השמע עדיין בהכנה...

פרק ראשון שבו אנחנו פוגשים את ויני האמיתית, והיא בכלל דובה

בקיץ 1914, זמן קצר אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עצרה רכבת צבאית בתחנה של העיירה וייט ריבר שבאונטריו. סגן הארי קולבורן, וטרינר בצבא הקנדי, ירד לרציף וקנה מצייד מקומי גורת דובים שחורה תמורת 20 דולר. הוא קרא לה ויניפג, על שם העיר שממנה יצא למלחמה, ובקיצור – ויני.

ויני הפכה לקמע של היחידה והפליגה עם החיילים לאנגליה. כשקולבורן נשלח לחזית בצרפת הוא הפקיד אותה בגן החיות של לונדון, ובתום המלחמה החליט להשאיר אותה שם. היא חייתה בגן עד מותה ב־1934 והתפרסמה כדובה נוחה כל כך, שילדים הורשו לרכוב על גבה.

אחד הילדים האלה היה כריסטופר רובין מילן. הוא התאהב בה עד כדי כך שהעניק את שמה לדובון שלו, שעד אז נקרא אדוארד. את המילה "פּוּ" לקח מברבור שנהג להאכיל, ואביו הסביר לימים את ההיגיון: אם קוראים לברבור והוא לא בא, אפשר להעמיד פנים שבכלל התכוונת להרחיק אותו ולכן צעקת "פוּ!".

אם כן, הדובון המפורסם בעולם נושא שם של דובה קנדית וכינוי של ברבור אנגלי.

פרק שני שבו כריסטופר רובין גדל, וכמעט סולח

כריסטופר רובין מילן נולד ב־1920. בבית כינו אותו בילי מוּן, ואת שנות ילדותו המוקדמות העביר ביער אשדאון שבסאסקס, לצד חוות קוטצ'פורד של המשפחה, עם הדובון, החמור, החזרזיר ושאר הבובות. אחר כך שלחו אותו לפנימייה. בשלב הזה אביו כבר הספיק להפוך אותו לילד המפורסם ביותר באנגליה, וחבריו לספסל הלימודים ידעו להפיק מכך את המקסימום. אחד מהם השיג תקליט שבו כריסטופר רובין בן השבע שר, והשמיע אותו שוב ושוב עד שהתקליט נשחק.

הבריונות, גמגום מולד והתהילה שלא ביקש הותירו בו מרירות שליוותה אותו עשרות שנים. ב־1974 פרסם את ספר הזיכרונות "המקומות הקסומים" ובו כתב בין היתר: "נדמה היה לי שאבי הגיע למקום שבו היה כשהוא מטפס על כתפיי הפעוטות. הוא סחב ממני את שמי הטוב, והותיר לי רק את התהילה הריקה של היותי בנו".

תהילה שלא ביקש. כריסטופר רובין מילן | גטי אימג'ס

תהילה שלא ביקש. כריסטופר רובין מילן | צילום: גטי אימג'ס

הוא נמלט רחוק ככל שיכול. כשבגר התגייס להנדסה הקרבית הבריטית, ובמלחמת העולם השנייה שירת כמפקד מחלקה במזרח התיכון ובאיטליה, שם נפצע ונשלח הביתה. לאחר המלחמה נשא לאישה את לזלי דה סלינקור, בת דודו – שידוך שרק העמיק את הקרע עם הוריו – וב־1951 פתח עם רעייתו חנות ספרים בעיירת הנמל דארטמות', רחוק מלונדון ומסאסקס. מספרים שאת ספריו של אביו הציב בפינה צדדית של החנות. לאחר מות אביו ב־1956 כריסטופר רובין לא שב לחווה בסאסקס, וכמעט לא ראה עוד את אמו.

ובכל זאת נותר קשר בין הילד האמיתי לספר שפרסם את שמו לעולם. בתו היחידה, קלייר, נולדה עם שיתוק מוחין קשה, והכספים שנכנסו למשפחה בזכות הדוב שממנו ברח עזרו לממן את הטיפול בה. בספר הזיכרונות השני שלו, "השביל בין העצים", כבר כתב על אביו ברוֹך, ובסוף ימיו כבר כמעט השלים עם הסיפורים שרדפו אותו כל חייו.

פרק שלישי שבו מילן כותב ספר ילדים ונקלע לצרה

אך מי שחושב שכריסטופר רובין היה הקורבן היחיד של פו הדוב אינו מכיר מספיק את סיפורו של אביו. אלן אלכסנדר מילן לא התכוון להיות סופר ילדים. כשנולד בנו הוא כבר היה עורך משנה במגזין ההומור "פאנץ'", מחזאי מצליח ומחברו של רומן בלשי. במלחמת העולם הראשונה שירת בתור קצין קשר בקרב על הסום, שב לאנגליה בעקבות מחלה ובשנתיים האחרונות של המלחמה כתב תעמולה עבור המודיעין הצבאי.

ספרי הילדים היו אמורים להיות אתנחתא. בין 1924 ל־1928 כתב מילן ארבעה ספרים – שני קובצי שירים ושני קובצי סיפורים על פו – ואז הודיע שסיים. אלא שכמו פו בפתח ביתו של ארנב, הוא נכנס בקלות אבל לא הצליח לצאת. מחזותיו התחילו להיכשל, הקהל איבד עניין בכתיבתו למבוגרים, ואפילו "פאנץ'", ביתו הספרותי הראשון, החל לדחות את כתביו. המבקרת דורותי פרקר סימנה את הכיוון כבר ב־1928: בביקורת ב"ניו יורקר" על "הבית בקרן פו", מקבץ הסיפורים השני בסדרה, חיקתה את שפתו הילדותית של הספר ודיווחה שבשלב מסוים הקוראת הנאמנה פשוט הקיאה.

עוד כתבות בנושא

מילן ניסה להיות רציני. ב־1934 פרסם את "שלום בכבוד", מאמר פציפיסטי נלהב שבו קבע שמלחמה היא רעל, ולא "תרופה חזקה מדי ולא נעימה בעליל". כעבור שש שנים, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, חזר בו חלקית ב"מלחמה בכבוד": לדבריו שם, מלחמה בהיטלר פירושה מלחמה בשטן. ב־1941 הפך לאחד הקולות החריפים ביותר נגד ידידו לשעבר, פ"ג וודהאוס, שנשבה בידי הגרמנים ושידר מברלין תשדירים קלילים על ימיו במחנה המעצר. מילן הציג זאת כמעט כבגידה. וודהאוס נקם בדרכו: בסיפוריו המאוחרים דמויות מדקלמות פרודיות מגוחכות על שירי פו.

בסופו של דבר שום דבר לא עזר. כשמת מילן ב־1956 הוא הוספד בעיקר כמי שהביא לעולם את הדוב וחבריו.

פרק רביעי שבו סלזינגר ודיסני יוצאים לציד, ותופסים הרבה דבש

אם האב והבן רק ניסו להיפטר מהדוב, אחרים מיהרו לאמץ אותו. ב־1930 רכש המפיק ואיש העסקים היהודי־אמריקני סטיבן סלזינגר את הזכויות על דמותו של פו בארצות הברית ובקנדה, תמורת מקדמה של 1,000 דולר ושלושה אחוזים מהמכירות. סלזינגר הוא שהלביש את פו בחולצה האדומה האיקונית. ב־1961 העניקו בני משפחת סלזינגר רישיון לאולפני וולט דיסני להשתמש בדמות, ובשנת 1966 יצא הסרט הקצר הראשון שלו, "פו הדוב ועץ הדבש". האולפנים הפקידו את כתיבת השירים בידי האחים ריצ'רד ורוברט שרמן, צמד הפזמונאים היהודים שלהם. אנימטור יהודי אחר, סול בלינקוף, הצמיד ב־2004 מזוזה למשקוף ביתו של פו, וסיפר שבעיניו הדוב הפך ל"ויני היהודי". (מאנגלית: Winnie the Jew, נשמע דומה לשמו המקורי של פו הדוב, Winnie the Pooh).

העסקים התגלגלו היטב. בתחילת שנות האלפיים הודתה דיסני שהזיכיון מכניס לה כמיליארד דולר בשנה. אבל כמו שכל דוב יודע, במקום שיש דבש יש גם עקיצות. ב־1991 תבעו יורשי סלזינגר את דיסני על תמלוגים שלא שולמו, בטענה שהתאגיד מסתיר הכנסות מקלטות וידאו, תקליטורים ותוכנות מחשב. המשפט נמשך יותר מעשור והיה עשיר בתהפוכות. דיסני נקנסה ב־90 אלף דולר על השמדת קופסאות מסמכים, ובהן תיקים שנשאו את הכותרת "פו הדוב – בעיות משפטיות". ב־2002 הצטרפה למערכה גם קלייר מילן – נכדתו של הסופר ובתו של כריסטופר רובין – בתביעה משותפת עם דיסני, שנועדה לשלול מהסלזינגרים את הזכויות ולהעביר אותן לתאגיד. ב־2004 זרק שופט בקליפורניה את תביעתה של משפחת סלזינגר מכל המדרגות אחרי שהתגלה שחוקר מטעמם השיג מסמכים פנימיים של דיסני שלא כדין, התנהלות שהשופט כינה "מחפירה ובלתי נסלחת".

הסיבוב האחרון הסתיים ב־2009: שופטת פדרלית קבעה שכל הזכויות בידי דיסני, אך שהתאגיד ממשיך להיות חייב תמלוגים למשפחת סלזינגר.

פרק חמישי שבו פו לומד לטינית, רוסית ויידיש, ומגיע גם לעברית

בינתיים, הרחק מבתי המשפט, עשה פו את מה שספרים טובים עושים: הוא נדד. הספר תורגם ליותר מחמישים שפות, ובכל אחת מהן נולד מחדש, קצת אחר.

הגלגול המוזר ביותר שלו הוא כנראה הלטיני. אלכסנדר לנארד, איש רוח הונגרי שהיגר לברזיל, תרגם את הספר ללשון רומא בעיקר להנאתו. "ויני אילה פו" יצא לאור ב־1958 במהדורה פרטית זעירה, וב־1960 כבר בילה 20 שבועות ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" – הספר הראשון בשפה זרה שנכנס לרשימה, ועד היום הספר היחיד בלטינית שנכלל בה.

להמלצה על ספר בהשארת פו הדב

בברית המועצות קיבל פו קול צרוד ופרצוף חדש. המשורר בוריס זחודר תרגם אותו לרוסית, ובין 1969 ל־1972 הפיק אולפן סויוזמולטפילם שלושה סרטים קצרים בבימוי פיודור חיטרוק, שבהם ויני־פוך קטן ועגלגל מדבר בקולו של השחקן יבגני לאונוב. חיטרוק טען שלא ראה את גרסת דיסני, וחתך מהסיפור את כריסטופר רובין כליל, כדי שאיש לא יחשוב שהחיות הן צעצועים של ילד. דורות של ילדים סובייטים גדלו על פו הזה, ולפי הסיפור אפילו וולפגנג רייתרמן, שביים לדיסני סרט פו זוכה אוסקר, אמר לחיטרוק שהוא מעדיף את הגרסה הרוסית.

ב־2000 הגיע פו גם ליידיש: "וויני־דער־פו", בתרגומו של לאונרד וולף. לעברית הוא הגיע הרבה קודם לכן: ב־1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בתרגומם של ורה ישראלית ובן זוגה א"ד שפיר. את השירים שבספר תרגם נתן אלתרמן, ששמו נשמט במהדורות מאוחרות – כך שעשרות שנים שרו ילדים עבריים את שירי פו במילותיו של אלתרמן בלי לדעת זאת. אותו תרגום הוא שהעניק ליער את שמו העברי הנפלא, יער ת"ק פרסאות. מאז זכה פו לעוד שלושה תרגומים עבריים לפחות.

פרק שישי שבו נשיא סין פוגש פילנפיל

חזרזיר, כזכור, לא באמת ראה פילנפיל. הוא רק היה בטוח שיש אחד, ושהוא מסוכן מאוד. משהו דומה קרה בבייג'ינג.

ב־2013, במהלך ביקור בארצות הברית, צולם נשיא סין שי ג'ינפינג צועד לצד ברק אובמה. גולשים סינים הציבו את התמונה לצד ציור של פו וטיגר, והדמיון בין הדמויות האמיתיות למצוירות – נמוך ועגלגל לצד גבוה וקפיצי – עשה את שלו. כעבור שנה הגיע תורו של ראש ממשלת יפן דאז שינזו אבה, כשהוא בתפקיד איה. ב־2015 נבחרה תמונה של שי עומד במכונית פתוחה, לצד פו קטן במכונית צעצוע, ל"תמונה המצונזרת ביותר בסין" באותה שנה, לפי חברת הייעוץ גלובל ריסק אינסייטס.

לא הצליח להתנער מהצל של פו. א.א מילן

לא הצליח להתנער מהצל של פו. א.א מילן | צילום:

תגובת הממשלה לתופעת הרשת לא איחרה לבוא. ב־2018, כשהמפלגה הקומוניסטית ביטלה את ההגבלה על משך כהונת הנשיא, נמחקו אזכורים של פו מהרשתות החברתיות הסיניות. כשהקומיקאי ג'ון אוליבר לעג לרגישות של שי, נחסם בסין אתר HBO. ובאוגוסט אותה שנה לא אושרה הפצתו בסין "כריסטופר רובין", הסרט של דיסני בכיכובו של יואן מקגרגור. סיבה רשמית לא נמסרה, ומקורבים לתעשייה ציינו שסין מתירה ממילא רק 34 סרטים זרים בשנה. אבל קשה להאשים את מי שחשב שפילנפיל מסתובב שם במסדרונות.

פרק שביעי שבו פו מוקף בגרסאות מכל עבר

ב־1 בינואר 2022 יצא פו לחופשי, לפחות באמריקה. החוק האמריקני מגן על יצירה 95 שנה מפרסומה, והספר מ־1926 עבר לנחלת הכלל. מעתה יכול היה כל אחד להשתמש בטקסט של מילן ובאיורים המקוריים של ארנסט שפרד – אבל לא בחולצה האדומה, לא בעיצובים של דיסני ולא בסימני המסחר שלה. וגם לא בטיגר, שהופיע לראשונה רק בספר השני, מ־1928, ונאלץ לחכות עוד שנתיים.

ההצפה החלה כמעט מיד. "פו הדוב: דם ודבש", סרט אימה בריטי שהפך את פו וחזרזיר לרוצחים סדרתיים, צולם בתקציב של עשרות אלפי דולרים בלבד וגרף ב־2023 יותר מחמישה מיליון דולר ברחבי העולם. בעקבותיו בא סרט המשך, ואחריו "יקום" שלם של גיבורי ילדות שהזכויות עליהם פקעו והפכו למפלצות, מפיטר פן ועד במבי ופינוקיו.

עכשיו מגיע תורה של בריטניה. שם, כמו ברוב אירופה וכמו בישראל, זכויות היוצרים פוקעות 70 שנה אחרי מות היוצר. מילן מת בינואר 1956, ולכן ב־1 בינואר 2027, בעוד שבועות ספורים, יעבור הטקסט שלו לנחלת הכלל גם במולדתו. האיורים של שפרד, שמת ב־1976, ימתינו עד 2047.

פרק שמיני שבו כריסטופר רובין עורך מסיבה לפו, ואנחנו נפרדים לשלום

בפרק האחרון של "פו הדוב" עורך כריסטופר רובין מסיבה לכבוד פו. השנה כולם עורכים לו מסיבה: המטבעה המלכותית הבריטית טובעת מטבעות של 50 פני עם דמותו, דיסני משיקה קמפיין שנתי, יער אשדאון פותח שבילים חדשים, והמלך והמלכה ממשיכים להחזיק חדר פנוי בארמון.

אבל הסוף האמיתי של הסיפור נמצא בספר השני, "הבית בקרן פו". כריסטופר רובין עומד לעזוב את היער וללכת לבית הספר, ולפני שהוא הולך הוא מבקש מפו הבטחה:

"פּוּ, תַּבְטִיחַ לִי שֶׁלֹּא תִּשְׁכַּח אוֹתִי לְעוֹלָמִים. אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֲנִי אֶהְיֶה בֶּן מֵאָה".

פּוּ חָשַׁב רֶגַע קָט. "בֶּן כַּמָּה אֲנִי אֶהְיֶה אָז?"

"תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע".

פּוּ הִנְהֵן. "אֲנִי מַבְטִיחַ", אָמַר.

פרק תשיעי שבו פו הדוב חוגג מאה, ובריטניה רוצה את הכוכב שלה בחזרה

חברי פרלמנט, ראשי ממשלה, אפילו המלכה קמילה ניסו להחזיר את פו הדוב וחבריו הביתה, אך הספרייה הציבורית של ניו–יורק לא מתרגשת מאף אחד

// סטיב הנדריקס, הוושינגטון פוסט

פעם פעם, לפני המון זמן, גר לו דוב צעצוע אמיתי בשם פו הדוב, ליד יער קטן באנגליה, עם ילד קטן אמיתי בשם כריסטופר רובין מילן. ואז יצא פו הדוב למסע־ארוך־מאוד, כי זה מה שדובים עושים כשאנשי ההוצאה לאור מבקשים, והמסע הארוך מאוד הפך לשהות של קבע, ועכשיו הוא גר בתיבת זכוכית בספרייה הציבורית של ניו־יורק, שמאוד רוצה לשמור אותו אצלה. אך באמצע אוקטובר מלאו 100 שנה לספר שנקרא על שמו, ויש בבריטניה כמה אנשים שאוהבים אותו מאוד ורוצים שיחזור הביתה.

מאה שנה חלפו מאז פרסם א"א מילן – ב־14 באוקטובר 1926 – את הקובץ הראשון של הסיפורים שהתבססו על גן החיות הקטן והפרוותי של בנו, ומאז פו הדוב אהוב על הבריות כסמל רך ומנחם, אנגלי עד התפר האחרון. בריטניה חוגגת במהדורות חגיגיות, בבולים לציון המאורע, בערכות לגו ובספר המשך חדש ומורשה, A Little Boy and His Bear.

שומרת לפו חדר בטירת ווינדזור. קמילה מלכת אנגליה | איי.אף.פי

שומרת לפו חדר בטירת ווינדזור. קמילה מלכת אנגליה | צילום: איי.אף.פי

אבל לכמה ממעריציו היעדרו של הדוב עצמו מקלקל קצת את השמחה. הם חידשו מאבק בן עשרות שנים להשיב למולדתם את פו, חזרזיר, איה, טיגר וקנגה האמיתיים מניו־יורק. או לפחות שיבואו לביקור. אם הדוב פדינגטון הצליח להגיע ללונדון מפרו האפלה, הם טוענים, מה מחזיק את פו הדוב כלוא בתפוח הגדול?

כריסטופר רובין מילן מת ב־1996, בגיל 75. אך לפני שנתיים נסע לניו־יורק ידידו של כריסטופר, הסופר ג'יילס ברנדרת', כשליח מטעם המלכה קמילה, בתקווה לארגן לגולים הצמריריים בני ה־105 שהות חגיגית בארמון בקינגהאם לרגל יום השנה. הספרייה, שהצביעה על גילם של הצעצועים ועל כישרונם למשוך עשרות אלפי מבקרים בשנה, לא זזה מילימטר, סיפר ברנדרת'. "יהיה נפלא אם זה יקרה, אבל אני לא רואה שזה יקרה בקרוב", אמר. "הכדור עכשיו באמת במגרש של הספרייה הציבורית של ניו־יורק".

הספרייה, שלא הגיבה לבקשה, כבר הדפה בעבר פניות מהדרג הבכיר ביותר. במשך השנים כללו המאמצים להחזיר את פו הביתה שאילתות בפרלמנט, הצעות החלטה בקונגרס, תחנונים של ראשי ממשלה ותיווך של שני נשיאים. ב־1998 הם אף עוררו נאום מתריס מצד ראש עיריית ניו־יורק דאז, רודי ג'וליאני.

כעת הבקשות מגיעות ממלכת אנגליה, לא פחות, שערכה בעצמה ביקור מלכותי בספרייה מוקדם יותר השנה. הארמון סירב להגיב על שיחותיה של המלכה עם בכירי הספרייה, ואישר רק שהיא איחדה מחדש את קנגה הקשישה עם העתק של רו, חבר־קטן־מאוד באוסף מילן.

פו הדוב האמיתי, דובון של חברת פרנל שגובהו כ־50 ס"מ ונקנה בהרודס ב־1921 לכבוד יום ההולדת הראשון של כריסטופר, מוצג עם החבורה שלו מאז סוף שנות השמונים כחלק מאוסף "אוצרות" העצום של הספרייה. הצעצועים לא נגנבו, לא נחטפו, לא הועמדו למכירה פומבית בסותביס ולא נמכרו בידי אספנים חמדנים באתר eBay.

א"א מילן, בברכתו של כריסטופר הבוגר, מסר אותם ב־1947 למו"ל האמריקני שלו לצורך מסע קידום. המו"ל תרם אותם לספרייה 40 שנה אחר כך. הם נמצאים בחברה טובה: לצד שולחן הכתיבה של צ'רלס דיקנס, מהדורת דפוס ראשונה של אפלטון ועותק של הפוליו הראשון – הקובץ המודפס הראשון של מחזות שייקספיר. ב־2016 עברו הבובות רענון מקצועי בידי אנשי שימור, והספרייה תיעדה אותו באינסטגרם.

ואולם שרשרת הבעלות הנקייה וחיי הזוהר בניו־יורק מעולם לא פייסו את חסידי פו, הסבורים שהשדרה החמישית רחוקה ת"ק פרסה מיער ת"ק הפרסאות. "בדיוק כמו שהיוונים רוצים בחזרה את שיש אלגין שלהם (פסלי הפרתנון שבמוזיאון הבריטי; א"ש), כך אנחנו רוצים בחזרה את פו הדוב שלנו, יחד עם כל חבריו המופלאים", אמרה גווינת' דנוודי, חברת פרלמנט בריטית מטעם מפלגת הלייבור, בבית הנבחרים ב־1998.

ההצעה של דנוודי, שהממשלה תעלה את הנושא בפני האמריקנים, פתחה את מסכת המאמצים הרשמיים להשיב את "חמישיית פו", כפי שכינתה אותם. טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה דאז, נחת באותם ימים בוושינגטון לשיחות עם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, והעיתונאים כבר חיכו לו עם שאלות רכות – אה, סליחה, פרוותיות. בלייר אמר בתוכנית "בוקר טוב אמריקה" של רשת ABC שהנושא לא יהיה גבוה בסדר היום. דוברו אמר מאוחר יותר שעמדת הממשלה היא שהאמריקנים יטפלו כראוי בצעצועים המזדקנים.

לא עומדים לזוז בקרוב. פו וחבריו מוצגים בספריה הלאומית של ניו יורק

לא עומדים לזוז בקרוב. פו וחבריו מוצגים בספריה הלאומית של ניו יורק | צילום:

קלינטון אמר, לפי הדיווחים, שאובדנם יהיה "אסון בממדים דוביים". דובר מחלקת המדינה, ג'יימס רובין, אמר שארצות הברית לא תנקוט עמדה בעניין, כי הצעצועים נמצאים בבעלות פרטית – אבל גם הכחיש שאי־פעם יתייחס "לנושא בחשיבות כזאת כאל עניין פרווה". "לכו תתפחלצו!" זעקה הכותרת על שער הניו־יורק פוסט.

חברת הקונגרס הדמוקרטית ניטה לואי, ילידת הברונקס, הגישה הצעת החלטה להשאיר את היצורונים במקומם. ג'וליאני התייצב בספרייה עם עיתונאים כדי להכריז שטוב להם בארצות הברית יותר מבבריטניה. "פו הדוב הוא דוגמה להגירה במיטבה", אמר ראש העיר, לפי דיווח בוושינגטון פוסט, כשהוא אוחז בדוב בידיים עטויות כפפות לבנות. "היי ויני", אמר, "יש לך גרין קארד?"

וכך שום דבר לא קרה, שזה דבר שקורה לעיתים קרובות אחרי המון־מהומה־רשמית. זה היה – כפי שאיה היה אומר, אילו מישהו היה טורח לשאול אותו, ואף אחד לא טורח, כמו תמיד – בערך מה שאפשר היה לצפות.

אבל המאמץ לא גווע.

כעבור שנים העלה ראש הממשלה דיוויד קמרון את העניין בפגישה עם הנשיא ברק אובמה. לפי הדיווחים, עוזר בחדר הסגלגל התקשר לראש הספרייה, אנתוני מרקס, ושאל אם שני המנהיגים יוכלו להודיע במסיבת העיתונאים שלהם שהצעצועים חוזרים הביתה. ברנדרת', שראיין את מרקס, גולל את הפרשה בביוגרפיה החדשה שכתב על מילן, Somewhere, a Boy and a Bear.

"אתה לא מבין", אמר העוזר. "אני מדבר בשם נשיא ארצות הברית".

"אתה לא מבין", השיב מרקס. "אני נשיא הספרייה הציבורית של ניו־יורק – והתשובה היא לא".

הדחייה, אמר ברנדרת', שכנעה את מעריציו הבריטים של פו לנסות גישה עדינה יותר, שהם מקווים כי תישא פרי בסופו של דבר – ואולי אפילו דבש. המלך והמלכה הציעו לוויני ולחבריו חדר בארמון בקינגהאם או בטירת וינדזור, לזמן שרק ירצו לבוא לביקור. "זה לא מאבק", אמר ברנדרת'. "זו הזמנה".

וכך ההזמנה ממשיכה לעמוד בעינה. ופו הדוב ממשיך לשבת, בצורה מהורהרת שכזאת, שזה בעיקר מה שעושים דובים זקנים מאוד בתיבות זכוכית נחמדות מאוד.

עוד כתבות בנושא

הכי מעניין

ט' בכסלו ה׳תשפ"ז19.11.2026 | 12:45

עודכן ב