באישון לילה נכנסת דמות אל בית הילדים בקיבוץ שריג, ניגשת לאחד הפעוטות הישנים, מוציאה אותו ממיטתו ומשאירה אותו בארגז החול. כך נפתח "ילד אהוב", ספרה של גלי מיר־תיבון, וכבר מן העמודים הראשונים ברור שהרומן מבקש שנקרא אותו גם כסיפור בלשי: מי הוציא את הילד, ובעיקר – מה הסיבה?
התעלומה היא המנוע של הספר, אבל היא גם תחבולה ספרותית שמאפשרת לחקור חברה שלמה. בקיבוץ שבו לכאורה כולם יודעים הכול על כולם, הולך ומתברר כמה מעט יודעים האנשים זה על זה. דווקא במקום שביקש לצמצם את הפרטי לטובת המשותף, מתקיימים חיים שלמים שאיש אינו רואה.
המבנה משרת היטב את הרעיון. כל פרק נקרא על שם דמות אחרת ומפנה אליה את הזרקור. בכל פעם נחשף עוד טפח, ומה שחשבנו שאנחנו יודעים על דמות בפרק אחד, מקבל לפתע משמעות אחרת. כך מצטרפים בהדרגה חלקי הפאזל, לא רק בדרך לפתרון התעלומה אלא גם ליצירת דיוקנה של כל אחת מהדמויות ובעיקר של הקהילה כולה.
הכי מעניין
עוד ביקורות
אחת ההברקות של הספר היא הודעות מלוח המודעות של הקיבוץ, המשובצות בין הפרקים. לכאורה זהו כלי טכני של חברה שיתופית – הודעות, בקשות, החלטות; בפועל, לוח המודעות הופך לזירה ספרותית בפני עצמה. חברים מנהלים עליו התכתבויות פומביות, לעיתים אירוניות, עוקצניות ואפילו מרושעות. בהודעות הללו יש אפקט קומי נהדר, אבל גם המחשה של הפרדוקס שעליו בנוי הרומן: בחברה שבה הכול אמור להיות גלוי ומשותף, עדיין מוצאים אינספור דרכים להסתיר, לשקר, לקנא ולנהל חשבונות.
הגוף מסרב להתיישר
העלילה מתרחשת בשנות הבראשית של המדינה, שבהן המפעל הקיבוצי הוא עדיין רעיון חי ונועז, ניסיון ממשי לברוא חברה שוויונית וצודקת יותר, ולמעשה לברוא גם אדם חדש. האנשים שבנו את החברה הזאת אינם מוצגים כקריקטורות אידיאולוגיות. הם חרוצים, מסורים ומלאי אמונה. הם שרדו מלחמה והקימו יישוב, הם חורשים את האדמה ומגדלים ילדים, ומנסים בכל כוחם להגשים רעיון גדול מהם.
ופה בדיוק מתחיל הסדק. בני אדם, מתגלה במהלך הספר שוב ושוב, אינם חומר גלם נוח לאוטופיות. אפשר להחליט שהרכוש משותף, שהארוחות נאכלות יחד ושהילדים ישנים בבית־הילדים. קשה יותר להחליט מה יעשה הלב.
ילד אהוב | צילום: עם עובד
הדמות שדרכה הסתירה הזאת נעשית מוחשית במיוחד היא רחל. היא מאמינה בקיבוץ, ובניגוד לאחרים איננה מחכה להזדמנות לברוח ממנו. היא שואפת להיות מורה, אישה עובדת ועצמאית, "חברה שווה ותורמת בעולם המחר". היא שותפה אמיתית לפרויקט של בניית החברה החדשה. ובכל זאת, כשהיא נעשית אֵם, משהו מסרב להתיישר לפי האידיאולוגיה. הקיבוץ יכול לשכן את התינוק בבית התינוקות, להציב שומרת לילה ולארגן את האימהוּת בתוך מערכת מסודרת; הוא אינו יכול להורות לגופה של רחל להפסיק להגיב לבכי של בנה. היא שומעת אותו גם כשהיא אמורה לישון, חושבת עליו כשהיא אמורה לעבוד, ודואגת לו כשהמערכת מבטיחה שהוא מטופל.
כאן הספר נעשה מעניין גם מבחינה מגדרית. הקיבוץ הבטיח לנשים שחרור מסוג שהחברה הבורגנית של התקופה התקשתה אפילו לדמיין. רחל יכולה ללמוד, לעבוד, להיות פעילה ולצאת מן הבית. אלא שהשחרור אינו מוחק את המציאות הרגשית. היא דואגת, סורגת, מביאה אוכל, זוכרת ומטפלת.
והילדים עצמם? כאן השאלה נעשית חריפה עוד יותר. דור המייסדים בחר בניסוי, ילדיו נולדו לתוכו. מיר־תיבון אינה הופכת את הלינה המשותפת לכתב אישום פשטני. יש בספר גם חברות, עצמאות, תחושת שייכות ואמונה כנה בדרך. דווקא משום כך הביקורת אפקטיבית יותר. "האור הסוציאליסטי" שהחברים מבקשים להפיץ מקבל גוון אירוני: האור אולי הופץ, אבל לא כל מי שהוא נפל עליו ביקש להיות מואר.
גם הזוגיות בקיבוץ פועלת על פי אותו מנגנון של מראית עין. כולם רואים את כולם: מי חי עם מי, מי יושב ליד מי בחדר האוכל, ומי חוזר בערב לאיזה חדר. ובכל זאת, בספר אין כמעט זוג שאפשר לכנותו מאושר. המעניין הוא שהדמויות עצמן אינן יודעות זאת. כל אחת מביטה בזוגות האחרים ומשוכנעת שאצלם נמצא הדבר שחסר לה - אהבה, נחת, יציבות או שותפות. כך נוצרת שרשרת עצובה ולעיתים קומית של קנאה באושר שאינו קיים. דווקא בחברה שביטלה כמעט לחלוטין את הפרטיות, החיים האינטימיים נותרים בלתי נראים. כולם יודעים עם מי אתה ישן, אבל איש אינו יודע איך אתה מרגיש כשאתה שוכב לצדו.
זהו אולי הפרדוקס היפה ביותר בספר. החברה שביקשה לבטל מעמדות מייצרת היררכיות משלה; החברה שביקשה לבטל רכוש פרטי אינה מצליחה לבטל קנאה; והקהילה שביקשה לחיות בשקיפות מלאה, מלאה בסודות. אפשר לדעת איפה אדם עובד, עם מי אכל ומה תפקידו השבוע, ולא לדעת עליו את הדבר החשוב ביותר – מה הוא חושב ואיך הוא מרגיש.
ניסוי שאפתני
בתוך הסיפור הפרטי שוזרת מיר־תיבון גם את סיפורה של ישראל הצעירה: ניצולי השואה, המעברות, הפלמ"ח, מלחמת העצמאות והמפגש בין אנשים שהגיעו מעולמות שונים ונדרשו להפוך לישראלים חדשים. לעיתים העושר הזה מאיים להפוך את הרומן לקטלוג מעט מקיף מדי של סוגיות ישראליות, אבל ברגעיו הטובים הוא מעניק לתעלומה הפרטית נפח היסטורי ומבהיר עד כמה שאפתני היה הניסוי: לא רק להקים מדינה, אלא להמציא צורת חיים חדשה.
עוד ביקורות
בחלקו האחרון של הספר, הקצב מואץ. חלקי הפאזל שנאספו דרך הדמויות מתחילים להתחבר, והרומן נקרא בנשימה אחת עד שנחשפת גם זהותה של היד שנכנסה בלילה לבית הילדים, אחזה בפעוט והוציאה אותו מן המקום שאמור היה להיות המרחב המוגן ביותר בקיבוץ. אלא שבשלב הזה, השאלה "מי עשה זאת" כבר אינה השאלה המעניינת ביותר. "ילד אהוב" שואל שאלה גדולה ממנה: מה קורה כשהאידיאולוגיה מבקשת להסדיר גם את האזורים האינטימיים ביותר של החיים – הורות, אהבה, קנאה ושייכות. כוחו נמצא במקום שבו הרעיונות הגדולים פוגשים את הדברים הקטנים והעקשניים ביותר: אם שמתגעגעת לילד שלה, גבר שמתאהב, אישה שמקנאת, ילד שרוצה את הוריו, אדם שמבקש שיהיה לו משהו שהוא רק שלו.
בדרכו השקטה והאלגנטית, "ילד אהוב" מבהיר שאפשר לבטל רכוש פרטי, אפשר להחליט שילדים יישנו יחד, אפשר אפילו לנסות לברוא אדם חדש. הרבה יותר קשה לשכנע את האדם הישן להיעלם.
ילד אהוב / גלי מיר־תיבון עם עובד / 250 עמ'
עוד כתבות בנושא
