קראתי את הספר הזה רק בגלל המילואים. וטוב שכך

לפעמים מתגלים אוצרות מתחת לאריזה לא מפתה במיוחד. "האורחת האחרונה" של ג'ייסון רקולאק הוא לגמרי אוצר כזה. לכאורה זהו מותחן קלאסי על תעלומות ותככים בחתונה המתקיימת במשפחתו של מולטי־מיליארדר, אבל הוא מפתיע בדמויות העגולות שלו ובתמהיל מוצלח של אנושיות, מתח, הומור ואקשן.

מעשה שהיה כך היה: אי־אז ביוני האחרון התחלתי סבב מי־יודע־כמה של תעסוקה מבצעית במילואים. כמו בכל תחילת סבב מילואים עברתי במחסן של סטימצקי, שתרמו לנו שני ארגזים של ספרי מתח שיעזרו להעביר את הזמן בין המשמרות. בארגזים היו כל החשודים המיידיים: דן בראון, בלדאצ'י, צ'יילד וקינג, ולצידם כמה ספרים מוכרים פחות.

בשבת האחרונה במילואים, שגם בה "הזמן כמו גומי מתמרח", ישבתי בעוד משמרת לא נגמרת בחמ"ל. מאחוריי היה מונח "האורחת האחרונה", מאת סופר שלא הכרתי. גם התקציר לא ממש פיתה אותי: "פרנק ז'וטובסקי שבור לב. הוא לא ראה את בתו מגי כבר שלוש שנים, ולכן כשהיא מתקשרת יום אחד כדי לבשר לו שהיא מתחתנת... מגי עומדת להינשא לבן אחת המשפחות העשירות והחזקות במדינה... יש משהו מטריד מאוד בארוס של מגי", וכן הלאה. זה נשמע כמו עוד ניסיון לכתוב אופרת סבון בצורת ספר, ובימים כתיקונם לא הייתי מקדיש לו מבט נוסף. אבל מילואים אינם ימים כתיקונם, והזמן לא זז. אז פתחתי אותו והתחלתי לקרוא. ואיזה מזל שעשיתי את זה.

פרנק, הדמות הראשית, הוא השכן המעצבן שכולנו מכירים. אנחנו יודעים שהוא בסך הכול בחור טוב, ואם נידרש להסביר מה בדיוק מעצבן בו, יהיה לנו קשה לשים את האצבע על דבר אחד מסוים. אבל מה לעשות, הוא פשוט מעצבן. הוא אלמן בן חמישים ומשהו, עובד כבר 26 שנה כנהג משלוחים ב־UPS, וגאה בחברותו במועדון הנהגים שמעולם לא עשו תאונה. הוא משתדל להיות אב טוב לבתו שאיבדה את אמה, אבל נופל כמעט לכל בור שהורה יכול ליפול לתוכו. לא מתוך רוע אלא מתוך שמרנות, חשיבה מקובעת ומחסור מסוים באינטליגנציה רגשית.

פרנק לא יודע לקרוא את החדר (וזה קצת אירוני, משום שכחייל לשעבר הוא מרבה לספר עד כמה הוא מצטיין בקריאת הסביבה). הוא מתנהל כמו סוג של הומר סימפסון בלי להבין שהוא כזה, וגורם לך לתפוס את הראש ולחייך באותו הזמן. אי אפשר שלא להתעצבן עליו, ומצד שני אי אפשר שלא לרצות לחבק אותו ולהגיד לו שאתה רואה שהוא אדם טוב וכמה הוא משתדל.

גם שאר הדמויות כתובות מצוין: תמי, אחותו טובת הלב וקשת היום, המתפרנסת בין השאר מלהיות בית קלט לילדי אומנה במצבים קשים; אביגיל, ילדת האומנה ספוגת הטראומות, שהיא חכמה וחמודה וגם עולה לפרנק על העצבים; ארול, החותן המולטי־מיליארדר שמצליח לדבר עם פרנק בגובה העיניים ועוד. אפילו דמויות שמפציעות לרגע קצר, כמו האישה הג'ינג'ית היפה והמסתורית, מצליחות להשאיר רושם.

במותחנים רגילים, כל אירוע חריג מעורר חשד. כאן הספר משכנע אותנו שלפרנק יש בעיה בתפיסת המציאות, ולכן אנחנו נוטים לבטל כל דבר שמעורר את חשדו. כאשר פרנק מגיע לחתונת בתו בכפר נופש פרטי, הוא נדרש לחתום על הסכם סודיות. במקום שנתהה מדוע דרוש הסכם סודיות לחתונה, אנחנו שוב חושבים עליו בתור השכן המעצבן וכועסים עליו שהוא יוצר פקק בכניסה. בהמשך מגיעות אליו שמועות שלפיהן בת זוגו הקודמת של איידן, החתן המיועד של בתו, נעלמה. במקום שנחשוד שיש משהו מפוקפק בחתן, בניית הדמות של פרנק גורמת לנו לחשוב עליו שוב כנודניק ושבעצם לא קרה דבר. אך כידוע, ״זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך״. ואכן, דברים מסתוריים ולא כשרים נחשפים לאיטם.

המחבר, ג'ייסון רקולאק, עבד שנים כעורך, מה שמסביר אולי את תשומת הלב לפרטים. לאורך הספר הוא מפזר שלל אקדחים קטנים של צ'כוב: פרטים שנראים חסרי משמעות, ורק בסוף אנחנו מבינים למה היו שם. הם אינם קריטיים לעלילה, אך כשנזכרים בהם עולה בנו חיוך מרוצה.

"אל תשפוט ספר לפי הכריכה שלו", אומר הפתגם האנגלי. לפעמים כריכה מהודרת מסתירה סיפור בנאלי; הפעם, מאחורי כריכה שנעה בין מותחן זול, ספר טיסה ורומן רומנטי, ומאחורי תקציר שבמצב רגיל לא הייתי טורח לקרוא, מסתתר ממתק.

האורחת האחרונה / ג'ייסון רקולאק / תרגום: אמנון כץ / ידיעות ספרים / 360 עמ'