מה הופך אדם לבעלים של יצירה? מה הגבול בין השראה להעתקה? אם סופר לוקח כתב יד גרוע וכותב אותו מחדש, מי באמת כתב את הספר? אם מישהו מספר סיפור או מוסר רעיונות לסופר צללים, מי בעצם הסופר? ואם הוא נעזר ב־AI, האם הוא כתבת את הטקסט או הבינה המלאכותית?
"פלטיאל ז"ל", ספרו החדש של מתן חרמוני, עוסק בשאלות הללו, או לפחות מאלץ את הקורא לחשוב עליהן. גיבור הספר הוא פרופ׳ ערן ויטנברג, חוקר ספרות באוניברסיטת תל־אביב וסופר לא מוצלח במיוחד. ספרו האחרון היה, איך נאמר בעדינות, רומן אופייני למדף "הספרים הוורודים" ברשתות הספרים. הוא זכה להצלחה יחסית אבל לא הוסיף לכותבו יוקרה במילייה הספרותי, ואף הוביל לבדיחות מרומזות עליו מצד הסטודנטים שלו.
פלטיאל ז"ל | צילום:
גם בחיים האישיים, הגיבור לא רווה הרבה נחת; הוא נשוי, לא באושר, לאישה שהוא לא ממש אוהב. שניהם מנהלים רומנים לא ממש סודיים עם בני זוג אחרים. בגדול נדמה שהחיים מתרחשים לידו, בתוך עננה של תסכול מתמשך. ואז מגיעה פגישה גורלית עם חייל נעבך ששירת איתו פעם במילואים, פלטיאל ז"ק, שמגיש לו כתב־יד ומבקש את עצתו של המרצה לספרות. זמן קצר לאחר מכן פלטיאל הולך לעולמו והופך, כפי שמכריזה כותרת הספר, לפלטיאל ז"ל.
הכי מעניין
ערן מאמץ לעצמו את כלבו של פלטיאל, בסרגליק; חצי־מאמץ את בנו של פלטיאל, ורדי; ובעיקר מאמץ לעצמו את כתב היד שלו. לאחר כעשור הוא חוזר אליו, מעבד אותו, משכתב אותו ומוציא אותו לאור תחת שמו שלו. הספר הופך להצלחה הגדולה ביותר בקריירה שלו, וזוכה להערכה רבה.
כמעט מהרגע שבו פלטיאל מוסר לערן את כתב היד, לקורא המנוסה ברור לאן הדברים צועדים. התבנית העלילתית הזו, של סופר שנתקל בסיפור של מישהו אחר ומאמץ אותו לעצמו, מוכרת למדי מספרים אחרים, כולל ספריו הקודמים של חרמוני עצמו. ב"היברו פבלישינג קומפני", שאלת הבעלות על הסיפור והקרדיט עליו נמצאת בלב העלילה. וזה לא נגמר שם - כתב היד שפלטיאל מוסר לערן עוסק בסופר בן זמננו שרוחו של סופר מן העבר מופיעה בדירה שהוא גר בה. זה כבר לא רק הדהוד; זהו במובהק העולם העלילתי של "ארבע ארצות", ספר נוסף של חרמוני עצמו. כך נוצר משחק כפול: גם הסיפור על הבעלות ביצירה מהדהד ספר קודם של חרמוני, וגם הספר שבתוך הספר חוזר במכוון לעולם שהוא עצמו כבר כתב.
הגיבור עצמו מתלבט בשאלת הגניבה, ובעיקר מספק לעצמו הסברים: מה באמת היה בכתב היד המקורי, כמה ממנו נשאר, כמה הוא עצמו כתב מחדש, ובאיזה שלב חומר גלם של אדם אחר הופך ליצירה שלך.
הדמיון בין הביוגרפיה של חרמוני לזו של גיבורו בולט למדי, וכמו תמיד במקרים כאלה, הקורא מתחיל לתהות כמה מעצמו הכניס הסופר לתוך הדמות. אלא שערן הוא דמות מורכבת ולא מחמיאה. הוא אמנם לא נבל, אך בהחלט מפוקפק מוסרית – לא רק בגניבת כתב היד אלא גם בבגידות, ביחסיו המורכבים עם בנו ובהמשך גם ביחסיו עם בנו של פלטיאל.
ההרהורים על הקשר שבין ערן למתן ליוו אותי לאורך הקריאה, עד שלפתע חרמוני עצמו נכנס לספר, מדבר בקולו שלו ומספר על היכרותו עם ערן. זהו קטע קצרצר של כמה שורות, רגע ספרותי נהדר של שבירת הקיר הרביעי. אחרי שהספר בנה בהדרגה את המחשבה על הזהות האפשרית בין הסופר לגיבור, חרמוני מופיע לרגע ומפיל את מגדל הקלפים הזה.
משחקי יוקרה
העלילה מוליכה אותנו שוב ושוב סביב השאלות על יצירה, בעלות ומקוריות, אך חרמוני מניח להן לצמוח מתוך העלילה ומתוך חיי הדמויות, בלי להפוך אותן אף פעם לדיון תיאורטי מסודר. הוא אינו עוצר את העלילה כדי להרצות, אלא מביא את הקורא לחשוב על המושגים האלה בעצמו תוך כדי הקריאה. גם המבנה שנבחר משרת היטב את הדרך הזאת. הספר קופץ קדימה ואחורה בזמן, ולמעשה נפתח בסוף - בהלווייתו של ורדי, בנו של פלטיאל – ורק אז חוזר לגולל את הרקע לסיפור המעשה.
כל זה עובד קודם כול מפני שחרמוני הוא מספר מופלא, שמכניס אותך לתוך הסצנות וגורם לך לחוש שאתה נמצא בהן. גם הפרטים הטריוויאליים שהוא משלב, כמו שמות הרחובות בזמן הנסיעה, מחיים את העלילה ונותנים לה תחושה כמעט מוחשית. הרקע של חרמוני עצמו כד"ר לספרות, חוקר, עורך ומרצה, מורגש היטב גם באופן שבו הוא מתאר את העולם הספרותי והאקדמי מבפנים: המחלקות לספרות ותלמידיהן, חוקרי הספרות, המבקרים, העורכים, ההוצאות והסופרים, ובעיקר המשחק המתמיד של מעמד ויוקרה שהם מעניקים זה לזה או מונעים זה מזה. במובן זה, "פלטיאל ז"ל" מצטרף לז׳אנר הולך ומתרחב של רומנים על ספרות ועל אנשים שחיים בתוכה. אולי לא כל כך מפתיע שהז'אנר מצליח; בסופו של דבר, רוב קוראי הספרים כנראה אוהבים ספרות.
הספר יצא כמעט במקביל לספרו החדש של יואב בלום, "הסופר". מדובר בשני ספרים שונים לחלוטין, אבל שניהם עוסקים באחורי הקלעים של היצירה הספרותית וביחסי האהבה־שנאה עם מקצוע הכתיבה. ויש ביניהם עוד משחק משעשע: גם חרמוני וגם בלום משתמשים בספרים קודמים של עצמם כיצירות שהגיבורים הנוכחיים שלהם כתבו בתוך העולם הבדיוני. וכאשר גם קו העלילה וגם הספר שבתוך הספר מהדהדים ספרים קודמים של חרמוני, הגבול בין הסופר ובין הדמות, ובין היצירה הממשית לזו הבדויה, מיטשטש עוד קצת.
כל זה משתלב בתוך ספר מלא וגדוש בנושאים עמוקים לצד עלילה עסיסית, פוליטיקות אקדמיות וספרותיות ויחסים בין בני זוג, הורים וילדים. ספר כזה היה יכול בקלות ללכת לאיבוד בתוך סבך העלילות, הרעיונות והתיאוריות, אבל זה לא קורה. קודם כול, כאמור, בזכות חרמוני עצמו; זהו ספרו השביעי, וגם ספריו הקודמים היו מצוינים. אבל בתוך השפע הזה מורגשת היטב גם ידו המכוונת של עורך הספר, פרופ׳ חיים וייס. בתוך ספר עמוס כל־כך בפרטים, רעיונות, דמויות ועלילות משנה, אפשר בהחלט להרגיש את העבודה העריכתית ששומרת על הכול מחובר ומדויק (גילוי נאות: חיים הוא אחד המרצים האהובים עליי באוניברסיטת בן־גוריון, שבה אני כותב את עבודת הדוקטורט שלי).
אחרי כל השאלות על בעלות, מקוריות, השראה וגניבה, נותרת שורה תחתונה פשוטה: "פלטיאל ז"ל" הוא ספר מצוין, חכם, מצחיק, מריר במידה הנכונה, ובעיקר כזה שממשיך להדהד בראש גם אחרי שסוגרים אותו.
פלטיאל ז"ל / מתן חרמוני / אפרסמון / 216 עמ'
עוד כתבות בנושא
