הייתי אמור לראיין את יואב בלום ב־9 באוקטובר 2023, לרגל יציאת ספרו הקודם, "כהרף עין". הריאיון התבטל, כמובן, ואיתו גם התבטלו לא מעט מהשאיפות של בלום בקשר לספר המצוין ההוא, שראה אור בתקופה הכי גרועה שאפשר. בראיונות היחידים שהעניק מאז ניכרה תחושת מיצוי, אולי אפילו חידלון ספרותי, ולכן שמחתי מאוד כששמעתי ממנו בשבוע הספר האחרון שספר חדש שלו עתיד לראות אור.
כשקראתי בשקיקה את ספרו החדש "הסופר" (הוצאת כתר) שמחתי עוד יותר, כי מהר מאוד התברר שבלום לא איבד קמצוץ מיכולת הכתיבה וההמצאה שלו שהפכה אותו לאחד הסופרים המצליחים בישראל, ובפרט בתחום הספרות הספקולטיבית. מצד שני, גם לא התפלאתי ש־7 באוקטובר מרחף כצל כבד מעל הספר. הוא אפל, נוגה, דיכאוני לעיתים, אבל בלום מצליח לרקום גם מהסיטואציה הזו עוד ספר מעולה ומלא בטוויסטים שומטי לסת. תמצית העלילה: מיכאל קורן הוא סופר מצליח שטס כמעט בעל כורחו לקבל פרס יוקרתי בחו"ל. הוא עצמו כבר אינו מאמין בעולם הספרות או ביצירה, שבהם הוא רואה הצגה חסרת תכלית וחוסר משמעות, ונגרר שוב לעולם הטקסים והנאומים שממנו קצה נפשו. בסיפור מקביל, שכמובן יתחבר בסוף לעלילה הכללית, קבוצה של פליטי אפוקליפסה מתבצרת במקלט אטומי, וחבריה נאבקים על חייהם כנגד סכנה קיומית.
כך שכשאנחנו סוף־סוף נפגשים לריאיון הדחוי, אני שואל את בלום מה השאלה הראשונה שהיה שואל את עצמו אחרי שלוש השנים האחרונות. "קודם כול הייתי שואל 'מה שלומך?'" הוא עונה בחיוך. "אני מקבל תגובות מקוראים שכותבים לי 'אתה בסדר? קראתי את הספר ובא לי לשלוח לך חיבוק'. אז אני בסדר, הכול בסדר. באיזשהו מקום, עצם הכתיבה של הספר, העיבוד שלו וההוצאה שלו החוצה - יש בזה משהו, אני לא רוצה להגיד תרפויטי, אבל סוג של עיבוד חוויה. הייתי בתוך זה תקופה ארוכה, גם בכתיבה וגם בעריכה. שבוע אחרי שהספר יצא הייתה לי תחושה שהאירוע הסתיים ושאני עובר לשלב הבא, משהו שבריא ונכון לעשות, אבל אני מבין למה יש אנשים שיקראו ויגידו 'צריך ללכת לראות מה שלומו'. אז תדעו שהכול בסדר, הכול טוב, ברוך השם".
הספר לא היה אמור להפתיע את מי שעקב אחריך בשנים האחרונות. עוד לפני 7 באוקטובר אמרת שפעמיים בשבוע אתה חושב לפרוש, ושהכתיבה מלווה בסבל מייסר. אחרי 7 באוקטובר היו לך טקסטים שבהם שאלת מה בכלל התפקיד של הספרות היום, אם למילים יש משמעות ואם בכלל נשאר לנו משהו להציע.
"לאורך תקופה ארוכה אני נמצא ביחסים מורכבים עם מקצוע הכתיבה ועם החוויה של הוצאת הספרים לאור. בכתיבה יש איזושהי הבטחה, ואם אתה תולה בה יותר מדי ציפיות, אתה עלול להתאכזב מהאופן שבו הדבר הזה משפיע עליך. התחושה אחרי 7 באוקטובר - של מה אני בעצם עושה פה, במה אני מועיל לעולם - פשוט הקצינה דברים. היא העבירה אותם מהעולם הפרטי והקטן שלי לשאלה כללית על מקומה של הספרות בעולם, ואם הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו נכונים או לא.
"סופרים חווים התפכחות בכל פעם מחדש כשהם מגלים שספר הוא לא רק מסע פנימי אישי שבו אתה מביא את עצמך לידי ביטוי, אלא גם מוצר שצריך שיווק, מיצוב, מיתוג ודחיפה. רוב השנים הפער הזה היה חלק ממה שהטריד אותי. מה שקרה אחרי 7 באוקטובר היה ערעור עמוק יותר, חשבון נפש אמיתי באשר למשמעות היצירה בעולם שבו סוחר נשק אחד משפיע על המציאות יותר מאלף סופרים".
איך אתה עונה לעצמך על השאלה הזאת?
"אני לא מנסה לספק תשובות. גם בעבר וגם בספר הזה אני לא מציע פתרונות, אלא חופר לעומק בתוך בעיה. אני רוצה שהקורא יחליט בעצמו מה הוא מרגיש. הייתה לי התלבטות קשה ביני לבין עצמי אם בכלל להתחיל לכתוב את 'הסופר', ואחרי שסיימתי - אם לפרסם אותו. באתי להוצאת כתר ואמרתי להם: 'יש פה משהו ואני לא יודע אם נכון להוציא אותו. תעבירו אותו לקטורה מההתחלה, תקראו ותגידו לי אם זה בכלל מתאים לכם'. בספרים הקודמים שלי היה ברור שאני מגיע עם ספר מוכן, ואם אין משהו חריג - ממשיכים לכיוון עריכה ופרסום. הפעם באמת התלבטתי. בהתחלה הספר הזה נכתב לעצמי, כקטעים שכתבתי כדי לפרוק, סוג של עיבוד עצמי. רק בשלב מאוחר יותר התייעצתי עם אנשים אם להפוך את זה למשהו שראוי שיהיה בעולם".
יואב בלום | צילום: אריק סולטן
יש לך קהל קוראים נאמן שהולך אחריך. מאין באה המגננה הזו שאיתה הגעת לאנשי ההוצאה בספקות גדולים כאלה?
"זו לא תסמונת המתחזה. לא אמרתי 'אני לא מספיק טוב' או 'הספר לא מספיק טוב'. זו הייתה תחושה של סיכון אמיתי, מחשבה שאולי הלכתי רחוק מדי, והייתי צריך עין חיצונית שתגיד לי אם זה עובר. זה ספר שהוא סוג של אנטי־ספרות, ארס־פואטיקה הפוכה. תהיתי אם ההוצאה בכלל תרצה להיות מזוהה איתו. להבדיל מהספרים הקודמים שהיו עלילתיים, מהנים וכיפיים, עם אמירה אישית מתחת לפני השטח - הספר הזה הוא כולו 'קישקעס' - ספר שמוציא את הקרביים החוצה. התלבטתי אם אני רוצה שאנשים יקראו ויעשו את ההשוואה הבלתי נמנעת בין הסופר שבספר לביני, כי מדובר בסוג של חשבון נפש ווידוי פומבי. עם כל זה שתמיד הכנסתי את עצמי לספרים שלי, אף פעם לא עשיתי את זה בצורה גלויה כזאת. בעבר התחבאתי מאחורי העלילה, פיזרתי את נקודות המבט שלי בין כמה דמויות. לא לקחתי דמות אחת ושפכתי לתוכה עולם מושגים שלם באופן שכולם יוכלו להגיד 'הנה, זה בדיוק מי שהוא'. יש פה אפשרות ממשית לפגיעות שאני פשוט לא רגיל אליה".
אז אתה מודה שמיכאל קורן, גיבור הספר, הוא בעצם אתה בהקצנה?
"כן, הוא אני בהקצנה, או אני בתקופה מסוימת. יותר מזה, רוב הסיפורים 'שלו' שנמצאים בתוך הספר הם סקיצות לסיפורים שתכננתי לכתוב בעתיד. והסיבה שהם שם היא בדיוק מה שמיכאל עושה - ברגע שהם פורסמו כסקיצות, אני כבר לא יכול להשתמש בהם בעתיד. זה היה סוג של ניקוי שולחן. להפעיל את המחיקה על החומרים האישיים שלי. לקחת סיפורים שחשבתי לפתח, ובסופו של דבר להניח אותם שם ולשחרר. זו המקבילה המודרנית למה שסופרים היו עושים פעם, כשהיו זורקים כתב יד שלם לאח הבוער, ומישהו היה מציל משם דף אחד".
יואב בלום הוא תופעה מסקרנת. מדובר באחד הסופרים המצליחים במדינת ישראל, שכל ספריו הפכו לרבי־מכר היסטריים - שניים מהם חצו את רף מכירת 60 אלף העותקים בישראל. כמעט כל ספריו תורגמו לכמה שפות והם זוכים להצלחה ניכרת מעבר לים, כולל כאלה בשלבים שונים של הפקות הוליוודיות.
אבל ממש במקביל, הוא לא נחשב חלק מהברנז'ה הספרותית. פרצופו לא מוכר בתקשורת כמו סופרים פחות מצליחים ממנו, הוא כמעט לא מגיע לאירועים מתוקשרים ולא משיק סיבובי הרצאות. "יש לי קושי עם קידום עצמי", הוא מודה. "מדי פעם אני אומר לעצמי אוקיי, בוא ננסה לדחוף קצת יותר. עכשיו אני עובד על אתר חדש. אבל קשה לי לעמוד מול קהל ולהגיד 'אני עשיתי, אני כתבתי'. יש הרבה חשיבות עצמית והצגתיות באירועים האלה, ואני מתקשה עם הדחיפה העצמית הזאת. אני לא רוצה לשחק דמות. לפעמים אני תוהה אם אני לא צריך להשקיע יותר בלהיות 'סופר' גם במובן החיצוני, ולא רק בלכתוב. אבל אני לא כל כך יודע ממה להתחיל. כשמישהו מזמין אותי לאירוע אני בדרך כלל אלך, אבל לא אזום בעצמי. אולי עכשיו אתחיל לעשות יותר. אני פשוט רוצה לוודא שאני אומר משהו משמעותי, שאנשים יצאו מההרצאה עם ערך מוסף. אני גם תוהה איך אפשר לחזור על אותו דבר שוב ושוב בלי להשתעמם".
העמדה המורכבת כלפי הצורך לתחזק את דמות הסופר מתבטאת גם בספר. "חלק מהמשבר שמיכאל קורן עובר בספר, ושחוויתי בעצמי, הגיע דווקא ממקום הפוך – ממקום של גאווה, של תעופה עצמית מוגזמת. מתחת לפני השטח זה תמיד היה שם, במחשבה שמה שאני עושה הוא מדהים ונורא נורא חשוב. וכשאתה מגלה פתאום שמה שנמצא במוקד עולמך הוא אולי לא באמת כזה חשוב, ושבתוך כל זה גם אתה לא חשוב כמו שחשבת - שם בדיוק נוצרת נקודת השבר. לא שהספרות איבדה מערכה, אלא שהדבר ששמתי במרכז עולמי התברר כלא מרכזי בעולם".
זה מה שקרה ב־7 באוקטובר?
"הייתי מודע לכך גם לפני כן במידה מסוימת. אבל הבנתי שהכאב ומשבר הכתיבה שהגיעו אחרי 7 באוקטובר לא נבעו מחוסר ביצירתיות, אלא ממגלומניה שהייתה קשורה בה. עמוק בפנים הייתה שכבה של גאווה שהייתי צריך לשבור. היחס שלי לכתיבה השתנה, והתנקה ממנו חלק מהמגלומניה הזאת. אני עדיין אוהב את מה שאני עושה, אוהב את הקוראים ואת הספרים שלי, אבל השינוי הוא במודעות לגאווה הזאת שיש בתוך כל יוצר".
לגאווה הזו שלך יש בסיס איתן במציאות, גם אם נסתכל רק במונחים של מכירות.
"אתה מדבר על זה מנקודת מבט של מוצר. מנקודת המבט שלי ככותב, אני תמיד כּמֵה לאפקט שנוצר בתוך המוח של האנשים - ואת זה אתה לא באמת יכול לראות או למדוד. אתה מקבל מספרים ותגובות מקוראים, אבל אתה לא יודע אם הרעיון ששלחת לעולם יצר אדווה באגם או לא. המספרים הם משהו שאני יכול להשתמש בו כדי לקדם את הספר הבא או למצוא סוכן בחו"ל, אבל כשאדם כותב, מה שחשוב לו הוא התקשורת האמיתית עם הקוראים. אתה עובד על משהו המון זמן, וכשהוא מגיע לחנויות יש נפילת מתח כזאת. ביקורות ומספרים זה נחמד במובן המסחרי, אבל מפגש קוראים עם עשרים איש שידברו איתך שעה לעומק על מה שהספר עשה להם, שווה מבחינתי המון".
שווה יותר מחוזה בהוליווד?
"לא בהכרח, כי חוזה בהוליווד אומר שהרבה אנשים בדרך התחברו לספר. אבל האפקט האמיתי של מה שאנחנו עושים הוא כמעט תמיד נסתר. מדי פעם אני מקבל תגובה מחייל עם פוסט־טראומה שהספר עזר לו לעבור תקופה קשה, או מזוג שהתחבר כי קראו את הספר ביחד. ומשם גם מגיעה המגלומניה, מהמחשבה שאתה מדמיין את ההשפעה העצומה שיכולה להיות לך בעולם. לכן אני כסופר חי תמיד בשני כובעים - כובע היוצר שמנסה להביע משהו פנימי ולא יודע אם הוא מספיק מדויק, וכובע יצרן המוצר שנקרא 'ספר', שצריך לשווק אותו. שני הכובעים האלה נמצאים במתח מתמיד, ואירוע קצה כמו 7 באוקטובר פירק את המתח הזה לגורמים".
הוא בן 48, נולד ברמת־גן למשפחה דתית־לאומית וכיום גר עם רעייתו רחלי ושלושת ילדיהם בגבעת־שמואל. בעבר היה מתכנת, אך הצלחתו הספרותית מאפשרת לו לעבוד כסופר במשרה מלאה – אחד הכותבים היחידים בישראל שנמצאים בעמדה הזו.
ספר הביכורים שלו "מצרפי המקרים" (שראה אור כמו כל ספריו בהוצאת "כתר") יצא ב־2011 והפך ללהיט מיידי שקיבל די מהר "ספר זהב" על מכירת עשרים אלף עותקים, שמאוחר יותר כאמור הגיעו ליותר משישים אלף. הספר אף תורגם ל־13 שפות. "המדריך לימים הקרובים", ספרו השני, ראה אור ב־2014 ותורגם אף הוא לכמה שפות, וב־2016 יצא ספרו השלישי, "הקבוע היחידי". הספר הרביעי, "מה שאחרים חושבים בי", ראה אור ב־2021, והחמישי "כהרף עין" ראה אור לפני שלוש שנים. לפני כשנה הוציא בלום לראשונה ספר ילדים, ו"הסופר", שרואה אור כעת, הוא ספר המבוגרים השישי שלו.
בתקופה הארוכה מאז הוציא את ספרו הראשון, השתנה שוק הספרות הישראלי באופן דרמטי, בעיקר בכל מה שקשור למכירות – אם בשנת 2011 רף הכניסה לרשימת רבי־המכר עמד על עשרות אלפי עותקים, הרי שהיום מספיק למכור קצת יותר משלושת אלפים עותקים כדי לזכות בתואר הנחשק. בלום מודע לחלוטין למצב: "אפשר להיכנס להסברים של 'אולי אני פחות טוב' או 'פחות מכירים אותי', אבל ברור שזו התקופה. אני רואה איך אנשים קוראים פחות. שני הספרים הראשונים שלי פרצו בגדול, ועכשיו רוב הקוראים שמגיעים הם קוראים חוזרים ופחות קהל חדש. הירידה הזאת קורית אצל כולם, כי העולם השתנה וטווחי הקשב התקצרו. המעבר מטקסט לסדרות ולבינג'ים שינה את הדרך שבה אנחנו צורכים תוכן. לא ששוק הסיפורים נעלם - אנחנו עדיין יצורים שמורכבים מסיפורים וצורכים אותם, פשוט בפורמטים אחרים, כמו משחקי מחשב וטיקטוק".
אתה עובד שנתיים על ספר שימכור במקרה הטוב כמה עשרות אלפים, ולעומת זאת מישהו בטיקטוק מרים סרטון ב־40 שניות וזוכה למיליוני צפיות. הפער הזה מתסכל אותך?
"הפער הזה תמיד היה קיים. אנשים עובדים קשה מאוד על משהו, ואז מגיע מישהו עם הברקה רגעית שטורפת את הקלפים. צריך להשלים עם המציאות וללמוד להתנהל בתוכה. היתרון שלי כרגע הוא שאני יכול להרשות לעצמי להיות אותנטי, לכתוב מתוך פחות פחד ולעשות מה שאני באמת רוצה. זה שספר מקבל פתאום דחיפה רק כי הוא עובד לסדרה - אלה דברים שלא בשליטתנו. צריך לקבל את זה שהצלחה מסחרית לא תלויה רק בכמה עבדת קשה, אלא בהמון גורמים מסביב".
חלק גדול מנתח ההצלחה שחווה בלום מתרחש דווקא מעבר לים. בעבר סיפר שתחילת דרכו עם עולם התרגומים וההפצה בחו"ל הייתה כשאסף מיילים של 200 סוכנים בעולם ופנה אליהם בעצמו, מהם ענו שניים – ועם אחד מהם הוא עובד עד היום.
ספר קצת על התרגומים והעיבודים של הספרים שלך בחו"ל.
"הדבר הכי חדש הוא ש'המדריך לימים הקרובים' אמור לצאת בשנה הבאה בהוצאת אמזון פבלישינג. מעבר לזה, הזכויות של כל ארבעת הספרים הראשונים נמכרו בשלב כזה או אחר לאופציות עיבוד בחו"ל. יש פיילוטים והתקדמות, אבל שום דבר עדיין לא הבשיל להפקה ממשית. חברות גדולות ורציניות קנו אופציה לתקופה מסוימת, ומשזה לא מומש בזמן שנקבע - הזכויות חזרו אליי. צריך לדעת שאחוז המימוש של ספרים שנרכשו לאופציה הוא אפסי, משהו כמו אחד לאלף. אנחנו ממשיכים לעשות פיצ'ינג, גם עבור 'כהרף עין', ויש מגעים כל הזמן. ספציפית 'מצרפי המקרים' הגיע הכי רחוק, עד לרמת פיילוט כתוב לפרק ראשון, אבל בדיוק אז הז'אנר הגיע לרוויה ברשתות הסטרימינג והפרויקט נעצר".
ומבחינת תרגומים? מצרפי המקרים תורגם ל־15 שפות. איפה הייתה ההצלחה הכי גדולה?
"אחרי ישראל, ההצלחה הכי גדולה הייתה ברוסיה. חמשת הספרים הראשונים תורגמו ונמכרים שם מצוין. הוזמנתי לשם למפגשי קוראים לפני המלחמה, ויש שם קהילה פעילה מאוד סביב הספרים. עכשיו הם אפילו מוציאים מיוזמתם אסופת סיפורים קצרים שלי. בקוריאה הדרומית הספר הגיע למקום הראשון בהורדות דיגיטליות, בצרפת הוא התקבל יפה, ובברזיל יצא בפורטוגזית והשתתפתי שם בפסטיבל. באיטליה, לעומת זאת, הייתה קטסטרופה - כמות העותקים שהוחזרו מהחנויות הייתה גדולה יותר ממה שהודפס. אני רציני - קיבלתי דו"ח עם מינוס חמישה עותקים".
מעניין שהצלחת כל כך ברוסיה. בעולם של היום, לא חששת מחרם תרבותי?
"כל הרעיון של חרם תרבותי הוא אבסורדי בעיניי. אני עושה הפרדה מוחלטת בין הקהל לממשלות. אם אתה מאמין במסר של הספר שלך, האינטרס שלך צריך להיות שהוא ייקרא בכל מקום בעולם. מי שמחרים ספרים עושה את זה כנראה מתוך פריבילגיה כלכלית. אם נושא מסוים באמת בוער בך - קח ספר ותפיץ אותו בחינם למי שצריך לשמוע, אל תמנע אותו מאנשים".
באחד הקטעים בספר אתה מזכיר שלא כתבת מעולם על ה"כיבוש" או על פוליטיקה. אתה מתרחק מזה לחלוטין, בניגוד לסופרים אחרים. זה נובע מבריחה, או שזה פשוט לא מעניין אותך?
"במשך השנים היו לי כמה סיבות להתרחק מזה. קודם כול, הרגשתי שפוליטיקה היא דבר שמשתנה כל הזמן, ואני רציתי לכתוב על תמות על־זמניות. זו אותה סיבה שעד הספר הנוכחי נמנעתי מלהזכיר מילים כמו פייסבוק, אינסטגרם או טוויטר, כי בעוד חמש שנים אולי הפלטפורמות האלה כבר לא יהיו קיימות. אבל מעבר לזה, הבנתי שמה שבאמת מעסיק אותי אלו השאלות הפילוסופיות הגדולות. אני לא מתחייב שלא אגע בנושאים חברתיים או פוליטיים בעתיד, ואני בעד שכל יוצר יכתוב על מה שבוער בו, אבל לי אין כרגע בערה פנימית סביב הנושאים האלה. אם אתה כותב על פוליטיקה רק כי זה מוכר או טרנדי, מרגישים מיד את הזיוף".
עוד כתבות בנושא
