יש סופרים שהמציאות היא חומר הגלם שלהם, ויש כאלה שהמציאות היא רק נקודת המוצא שממנה הם ממריאים אל מחוזות הדמיון. במשך שנים נבעה הצלחתו של גיום מוסו מן היכולת לאזן בין השניים. ספריו הציעו עלילות שנראו תחילה בלתי אפשריות, אך שמרו תמיד על זיקה לעולם המוכר. גם כאשר המציאות נסדקה, היא לא קרסה. הסדק הוא שיצר את המתח.
"הבחורה שיצאה מבין הדפים" מציב את מוסו בנקודה אחרת ביצירתו. זהו רומן המבקש לבטל כמעט לחלוטין את הגבול שבין המציאות לספרות, ובכך גם משנה את האופן שבו הקורא מוזמן לקרוא אותו.
טום בויד הוא סופר אמריקאי מצליח, שחדל לכתוב לאחר משבר אישי. יום אחד מופיעה בביתו בילי, גיבורת סדרת הספרים שהפכה אותו לכוכב בינלאומי. אלא שבילי איננה מעריצה, שחקנית או אישה הלוקה בנפשה; היא טוענת כי יצאה מתוך הספר עצמו. אם טום לא ישלים את הרומן הבא, היא תיעלם. מכאן יוצאים השניים למסע המשלב רומן אהבה, מותחן, הומור והרהור מתמשך על כוחם של הסיפורים ועל מערכת היחסים שבין סופר, דמויותיו וקוראיו.
הכי מעניין
מתוך פרסום לסרט "שושנת קהיר הסגולה", שבהשפעתו נכתב הספר | צילום: באדיבות yes
הרעיון שביסוד הספר אינו חדש. הספרות המודרנית והפוסט־מודרנית עסקה לא אחת ברגע שבו דמויות מורדות במחברן או פורצות את גבולות היצירה. גם הקולנוע הכיר את המהלך הזה. בראיונות הודה מוסו כי הושפע מן הסרט "שושנת קהיר הסגולה" של וודי אלן, שבו דמות קולנועית יוצאת מתוך המסך אל העולם הממשי. ואולם אצל מוסו לא מדובר בתרגיל אינטלקטואלי בלבד. הוא מבקש להפוך את הרעיון למותחן פופולרי, כזה שאינו מוותר על קצב מהיר, תפניות חדות וסיפור אהבה.
כאן מצויה גם נקודת החוזק של הספר. מוסו נותר מספר מיומן להפליא. הוא יודע לסיים פרקים בנקודת מתח, לכתוב דיאלוגים קולחים ולהוביל את הקורא במהירות בין סצנה לסצנה. גם כאשר ההתרחשויות נעשות מופרכות, הקריאה עצמה כמעט תמיד מהנה. קשה להניח את הספר מן היד, תכונה שמוסו שכלל במשך שנים והפכה אותו לאחד הסופרים הנקראים ביותר באירופה.
מכתב אהבה לספרות
אלא שדווקא בנקודה הזאת מתעוררת גם ההסתייגות העיקרית. ביצירותיו המאוחרות יותר, ובהן "החיים הסודיים של הסופרים" ו"החיים הם רומן", פיתח מוסו סגנון המזוהה עימו: טשטוש עקבי של הגבול בין אמת לבדיה. הקורא מתקדם בעלילה מתוך תחושה שמשהו אינו כשורה, אך עדיין מאמין כי ייתכן הסבר שיחזיר את העולם אל חוקיו המוכרים. המתח נובע מן ההיסוס, מן האפשרות שהבלתי־אפשרי בכל זאת מסתתר בתוך המציאות.
ב"הבחורה שיצאה מבין הדפים" מוסו בוחר במסלול אחר. כאן אין מציאות מתערערת אלא עולם פנטסטי שמוצג כמעט מן הרגע הראשון כעובדה מוגמרת. הקורא אינו מוזמן עוד לפקפק במה שאירע אלא לקבל מערכת חוקים חדשה, שבה דמויות ספרותיות מסוגלות לצאת מתוך ספרים ולהתהלך בעולם.
זהו שינוי מהותי. כאשר הכול אפשרי, גם תחושת הסכנה משתנה. במקום מתח פסיכולוגי נוצר מתח הנשען על כללי עולם פנטסטיים. מוסו אף מנסח זאת במפורש באמצעות דמותה של בילי שאומרת: "בכל פעם שספר שלך יוצא לחנויות ומתחיל לחיות חיים משלו, אתה אומר לי שהוא כבר לא ממש שלך". הספר אינו רק כלי שבתוכו מתרחשת העלילה, אלא יקום בעל קיום עצמאי, שדמות יכולה לצאת ממנו ולשוב אליו. יש קוראים שיראו בכך יתרון, משום שהספר מאפשר לדמיון להשתחרר מכל מגבלה ריאליסטית; אחרים יחושו כי דווקא ההתרחקות מן האפשרי מחלישה את ההזדהות עם הדמויות ואת עוצמת המתח.
לזכותו של מוסו ייאמר כי הוא מודע היטב למשחק שהוא מקיים. זהו ספר על כתיבה לא פחות משהוא ספר על אהבה. באחד הרגעים היפים אומר טום: "ספר מתעורר לחיים רק בקריאה. הקורא הוא שבורא אותו". מוסו שואל מהו גורלה של דמות לאחר שהספר נסגר: האם סופר אחראי לחייהן של הדמויות שיצר, והאם הספרות אינה ממשיכה להתקיים בזכות הקוראים לא פחות מאשר בזכות מחבריה? בילי אף אומרת לטום כי הוא "שייך לקוראים שממשיכים את הסיפור בראשם, מחיים את הדמויות בדמיונם". במובן זה, הרומן הוא גם מכתב אהבה לספרות עצמה.
אפשר לראות בבחירה הזאת גם הצהרה על מקומו של הסופר בתוך היצירה. טום בורא את בילי על הנייר, אך מרגע שהיא ניצבת מולו היא דורשת ממנו להכיר בכך שלדמות יש קיום שאינו תלוי עוד לחלוטין במחברה. בכך הופך מוסו שאלה תיאורטית על ספרות למנגנון עלילתי ממשי. היחסים בין יוצר ליצירה מקבלים גוף, קול ורצון, והמאבק של טום להשיב לעצמו את הכתיבה נעשה גם מאבק בשאלה עד כמה הוא עדיין שולט בעולם שהוא עצמו המציא, ועד היכן מגיעה אחריותו.
אלא שהעיסוק המטא־ספרותי הזה לא תמיד מצליח להשתלב בעלילה באופן אורגני. לעיתים נדמה שהרעיון מקדים את הדמויות, וכי מוסו מאוהב במנגנון שבנה יותר מאשר בעולם האנושי שהוא מבקש לתאר. הדמויות חינניות, הדיאלוגים זורמים והעלילה מתקדמת במהירות, אך לא פעם נדמה שהרגש מפנה את מקומו לתחכום.
הבחורה שיצאה מבין הדפים | צילום:
יתכן שזהו גם ההבדל בין מוסו ובין סופרים אחרים המשתמשים באמצעים דומים. אצלם, הפנטסטי משמש דרך להעמיק את המציאות, בעוד שאצל מוסו, לפחות ברומן הזה, הוא מחליף אותה. התוצאה איננה כישלון, רחוק מכך, אלא שינוי בטון. זהו ספר מהנה, שנון ורב תנופה, אך הוא מבקש מן הקורא להשעות את אי־האמון שלו במידה גדולה בהרבה מזו שמאפיינת את מיטב ספריו של המחבר.
דווקא משום כך נדמה ש"הבחורה שיצאה מבין הדפים" הוא רומן חשוב להבנת יצירתו של מוסו. הוא מסמן את הרגע שבו המחבר מפסיק לערער את גבולות המציאות ומתחיל לפרוץ אותם. באופן כמעט אירוני, מוסו אפילו מצייר לקורא את הגבול הזה על הדף, קו המפריד בין "עולם אמיתי" ל"עולם דמיוני", רק כדי לאפשר לבילי לחצות אותו. יש קוראים שילכו אחריו בשמחה אל העולם החדש שהוא בורא. אחרים יתגעגעו לאותו אזור ביניים, שבו אי אפשר היה לדעת אם הדמיון פולש אל המציאות, או שמא המציאות עצמה היא שמתחילה להתנהג כמו ספר. זהו הפרדוקס של הרומן כולו. ספר המבקש להוכיח שלספרות יש כוח לשנות את המציאות, מגלה בדרך כי לעיתים דווקא המתח שבין השתיים מעניין יותר מן הרגע שבו הגבול ביניהן נעלם.
הבחורה שיצאה מבין הדפים | גיום מוסו | תרגום: אביגיל בורשטיין | כנרת זמורה | 336 עמ'
עוד כתבות בנושא
