הספר המבריק של נבוקוב מפענח את כוחו של הזיכרון

לא רק הסופרים והסופרות בעלי השם, גם רוב הכותבים החובבים מבקשים לספר בכתב את חייהם. הם מחברים אוטוביוגרפיות, או ספרי זיכרונות, או תערובת של סיפורת המבוססת על פרקי חיים, המכונה "אוטופיקשן" ונפוצה מאוד ברבע המאה הנוכחית, ובה המספר, המחבר והגיבור הם אותה ישות. רובם סבורים שיש צורך בחיים יוצאי דופן כדי לפרנס אוטוביוגרפיה, או לפחות להיות אדם בעל שיעור קומה כדי שקורות חייך יעניינו קוראות וקוראים. אבל לספרות חוקים אחרים, פרומים יותר, יצירתיים הרבה יותר. הספרות נולדה ביום שבו ילד חזר הביתה ובכה "זאב, זאב" אבל שום זאב לא רדף אחריו, טען הסופר וחוקר הספרות ולדימיר נבוקוב, והדגיש את האופן שבו סיפור אינו מחויב לאמת ממשית מאחוריו, לאירוע מן המציאות.

"הזמן הוא כלא", כתב נבוקוב בפרק הפותח את חיבורו האוטוביוגרפי על שנות ילדותו ובחרותו. "כלא הזמן הוא כדורִי ואין בו פתחים החוצה". נבוקוב ניסה להתחיל את סיפור חייו עוד בטרם לידתו, אבל נוכח שמה שהיה לפניו ומה שיהיה בעתיד הם שני תחומים אפלים ולא נגישים. כאשר צעיר צופה בסרטים ביתיים שצולמו כמה שבועות בטרם נולד, הוא רואה עולם מוכר שלא השתנה: הבית שבו גדל, האנשים שגידלו אותו. אבל הוא מבין שהוא לא היה קיים שם בכלל, ואף אחד לא ביכה את היעדרו. הוא רואה עגלת תינוק חדשה ניצבת במבואת הבית, והיא ריקה לחלוטין ונראית לו "שבעת נחת מעצמה ומסיגת גבול כארון מתים". הוא עצמו כאילו נעלם לתוכה במין מהלך מהופך של סדר הדברים, של סדר החיים. "הטבע מצפה כי אדם שהגיע לכלל בגרות יקבל בקהוי את שתי הריקויות השחורות, זו שלפני וזו שאחרי, כפי שהוא מקבל באופן זה את החזיונות המופלאים שבאמצע. הדמיון, התענוג העילאי של בן האלמוות ושל הבלתי בוגר, צריך שיושם לו גבול. על מנת שניהנה מהחיים אין לנו ליהנות מהם יותר מדי".

המחשבה המעמיקה הזו על אודות האפשרות הכושלת לתפוס רגע חולף מן הזיכרון ולייצר ממנו סיפור, היא שמובילה את הספר. הוא מתחקה אחר התפתחותו של ילד שהופך לגבר־סופר, אדם שחווה את הדברים באופן סינסתטי, כלומר כאשר גירוי חושי אובייקטיבי אחד מוביל לחוויה סובייקטיבית בחוש אחר. למשל, כאשר נבוקוב מתאר את מגע היד של התינוק שנולד לו, בנו בכורו, הוא זוכר את הצורה המושלמת של הציפורניים הזעירות כאשר כף היד של התינוק הייתה פרושה כמו כוכב ים בכף היד של האמא, אשתו, ורכות העור נראתה לו כמו רכוּת של קוֹל מהוּסֶה שבא ממרחקים.

בעקבות ההצלחה של לוליטה

ביולי 1906, בלב התקופה הסוערת ברוסיה, כאשר הצאר ניקולאי השני פיזר את הפרלמנט בניגוד לחוקה, אביו של נבוקוב, ולדימיר דמיטרייביץ' נבוקוב – עורך דין, עורך עיתון ליברלי ומדינאי – לקח חלק במחאה שקראה להתקומם נגד הממשלה. הוא חתם על גילוי דעת שקרא לעם להתקומם, ובעקבות זאת הושם במאסר שנה וחצי לאחר מכן. "אבי בילה פרק זמן של מאסר יחיד בן שלושה חודשים בשלווה, אף כי בבדידות, בחברת ספריו, האמבט המתקפל שלו, ועותק של מדריך לתרגילי התעמלות ביתיים... אמי שמרה עד סוף ימיה את המכתבים שהוא הצליח להגניב אליה, איגרות עולצות שנכתבו בעיפרון על נייר טואלט".

כאשר האב שוחרר, מורה הכפר שבו התגוררה משפחת נבוקוב ארגן לכבודו קבלת פנים חגיגית. הוא היה המורה הפרטי לרוסית של הילד נבוקוב בן השש, לאחר שאביו הפטריוט של הסופר גילה כי בניו קראו וכתבו באנגלית אבל לא ברוסית. בתחנת הרכבת נתלו דגלים וקשתות של מחטי אשוח וכתרים של דגניות, שהיו הפרח האהוב על נבוקוב האב.

על הבעת פניו או דמותו של אביו השב מן הכלא לא נקרא כאן, גם לא על חיבוק או על איחוד משפחתי, אלא על צבעים ותחושות פיזיות נלוות להם: "בהיזכרי ביום ההוא אני רואה בבהירות עליונה את הנהר המנצנץ בשמש", כותב נבוקוב באופן שמעורר פליאה נוכח הפרטים הקטנים שנשתמרו. "את הגשר; את פחית השימורים המבריקה שדייג אלמוני שכח על מעקה העץ; את הגבעה המגודלת תרזות עם הכנסייה האדמדמת־ורודה ואת אחוזת הקבר של שיש, שם נחו מתיה של אמי; את הדרך המאובקה אל הכפר; את רצועת העשב הקצר, הירקרק, ובו כתמים קרוחים של אדמה חולית, את בקתות העץ המאוזבות, שתומות־העין, שעמדו בשורה משובשת מאחורי שיחי הלילך לצד הדרך; את בניין האבן של בית הספר החדש בקרבת מבנה הקרשים הישן; וכאשר עברנו קפץ כלבלב שחור וצחור שיניים ויצא במהירות נוראה מבין הבתים, אבל בדממה גמורה, כי ביקש לחסוך את קולו עד ההתפרצות החטופה שיתענג עליה לבסוף, כאשר תקרב אותו דהרתו האילמת עד הכרכה העוברת ביעף".

את "דַּבֵּר, זיכָּרון" – הממואר המוערך שנבחר בידי מגזין "טיים" לאחד הספרים הטובים של המאה האחרונה מבין הספרים שאינם בדיוניים – כתב נבוקוב בחלקים לאורך כשלושה עשורים. החל מאמצע שנות השלושים, כאשר פרסם את הפרק הידוע שנכתב בשפה הצרפתית על אודות המטפלת השווייצרית שלו, מדמואזל אוֹ, ועד אמצע שנות השישים כאשר התפרסמה מהדורה מתוקנת וערוכה על ידו בשפה האנגלית. הספר עוקב אחר פרקים מחייו המוקדמים של הסופר, מאז היותו פעוט ועד הגירתו לארצות הברית בשנת 1940. רוב הספר עוסק בחיי ילדותו ונערותו, כבן למשפחת אצולה מסנט־פטרבורג שלפני המהפכה, שהתגוררה גם באחוזה כפרית ליד סיברסקי. פרקים אחדים בסופו עוסקים בשנות לימודיו באוניברסיטת קיימברידג', ובחייו כמהגר רוסי בברלין ואחר כך בפריז.

ייתכן שנבוקוב כלל לא תכנן לפרסם זאת כספר נפרד, אלא רק קטעים בכתבי עת, במוספים ספרותיים ובאסופות פה ושם, כדי לקבל שכר נוסף על הכנסתו הדלה כמרצה, אבל לאחר שהרומן המפורסם שלו "לוליטה" הצליח בארצות הברית, הוחלט לפרסם בניו־יורק את הקובץ במבנה כרונולוגי שעוקב אחר שנות חייו של הילד והנער. הכותרת הייתה "עדות חותכת: ממואר", ונבוקוב הוסיף, לא בלי מידה של אירוניה, כי הייתה זו "עדות חותכת כי אכן הייתי קיים". למהדורה הבריטית של אותו ספר רצה נבוקוב לקרוא "דברי, מנמוזינה", כאילו הוא מדובב את אלת הזיכרון של המיתולוגיה היוונית, זו שילדה את תשע המוזות של היצירה ושל האמנות. המוציאים לאור ביקשו ממנו להחליף את השם ממניעים שיווקיים. "גברות זקנות לא תרצינה לקנות ספר שאינן מסוגלות לבטא את שמו", טענו, ולכן דובב נבוקוב את הזיכרון עצמו, בכותרת הציווי החכמה שלו "דַבֵּר, זיכרון: ממואר".

המנגנון של הצעצועים הנפלאים

הספר המבריק, האהוב עליי ביותר מבין ספריו של נבוקוב, תורגם לעברית לפני כ־45 שנים בידי המסאית והמתרגמת לאה דובב, ולא כלל את הפרק ה־16. כעת הוא רואה אור שוב, עם פתח דבר מעניין מאין כמותו, שבו דובב המוכשרת מבקשת לדייק במשפטים יפהפיים מהו הסגנון של נבוקוב כאשר הוא כותב בשפה האנגלית: "התחביר הזה רב־אתנחִים ומאפשר רב־קוליוּת, מקצבו דרוּך, מתנשם, והוא ממזג דרך פלא התגמגמות של סף ההגדה הכושלת, צל של אי־ספיקה, יחד עם יעילות קצרנית כאבחת כנף".

כמתבקש, דובב מגוללת גם את ההיסטוריה של הספר, ומוסיפה את הפרק המשונה האחרון, שבו חיבר נבוקוב רשימת ביקורת על ספרו שלו. נבוקוב הכריז שדווקא הפרק הזה הוא החשוב שבכל פרקי הספר, אף שלא צורף למהדורה האמריקאית או הבריטית. לא ברור מי היה העורך, ואם לא היה זה נבוקוב בעצמו שהשמיט אותו או שרצה להשתמש בו כטקסט שיווקי מזויף. רק לפני כ־25 שנים, כאשר כתבי היד של נבוקוב הופקדו בספרייה הציבורית של ניו־יורק, נדפס הפרק הממזרי הזה והפך לחלק מהמהדורה המדעית של הספר.

בפרק הסרקסטי והמחוצף מתחזה נבוקוב למבקר של הספר של עצמו ומכנה אותו "מפעל משוכלל", "הישג כה מושלם". הוא מבהיר מה ההבדל בין פרקי הזיכרונות הללו, שבמרכזם הציווי לזיכרון לדבר, ובין חיבורים אוטוביוגרפיים אחרים שאנחנו מכירים. ההבדל ברור לנו אחרי שקראנו 15 פרקים בעלי תנופת כתיבה מבריקה, מעוצבים לעילא ומהונדסים מבחינה מבנית. נבוקוב אינו כותב מתוך הסתמכות על זיכרונו הטוב או על כישרונו הספרותי. להפך, הוא מודע עד כאב למגבלותיו של הזיכרון, לאופי הרסיסי שלו, לחוסר היכולת של אדם בוגר לגשת אל החומרים הרחוקים שנחוו כילד וכנער, ולייצג אותם כפי שהיו. דווקא מתוך המגבלה הזאת, מתוך המודעות הזאת, הוא בוחר על מה כן לספר.

המבקר הבדיוני, שאת דמותו כתב במיוחד לספר זה, כותב ש"דבר, זיכרון" חורג מ"שגרת האוטוביוגרפיות הנאמנות לאמת", שכן הוא "אינו נמנה עם החיבורים הקשקשניים, נטולי התבנית, הפרועים לכל רוח, אלה שכור מחצבתם הוא היומנים של נשואם", ו"בשונה מן הנהוג במטבחם של מקצועני הספרות, הוא אינו רוקח בליל פושר של חומרים ספרותיים ואישיים". לדבריו, "מה שבולט במיוחד הוא ההבדל בין הספר הזה לבין כתבי הזיכרונות השמנוניים, הפופולריים, שבהם המחבר... ממלא מרבדי נייר בדיאלוגים אשר שום מוח בשר־ודם לא יוכל לאצור אותם כלשונם".

מתוך כך אנחנו מבינים מהם החיבורים האוטוביוגרפיים המשוקצים בעיני נבוקוב, שהיה גם פרופסור לספרות שאמר לסטודנטים שלו: "בקורס הזה ניסיתי לחשוף בפניכם את המנגנון של הצעצועים הנפלאים שנקראים יצירות מופת ספרותיות. ניסיתי להפוך אתכם לקוראים טובים שקוראים ספרים לא במטרה אינפנטילית להזדהות עם הדמויות, ולא למטרות של מתבגרים ללמוד לחיות מהספרים, ולא למטרות אקדמיות של התמכרות להכללות על ספרות. ניסיתי ללמד אתכם לקרוא את הספרים שלהם למען האמנות שלהם. לחוש צמרמורת של סיפוק אמנותי, לא לחלוק את הרגשות של הדמויות ברומן אלא את ההנאות ואת הקשיים של היצירה. לא לדבר סביב הספרים, על הספרים, אלא ללכת למרכזה של יצירת מופת זו או אחרת. אל הלב החי של העניין שבה".