בעולם שבו ספרים דיגיטליים תופסים נתח הולך וגדל מחוויית הקריאה, אפשר היה לצפות שהספר המודפס יזכיר לנו למה הוא עדיין נחוץ וידגיש את יתרונו היחסי – לא רק כמכל לטקסט, אלא כאובייקט פיזי בעל נוכחות, משקל, מגע וריח. ואולם באופן מפתיע נדמה שהמגמה הפוכה. ספרים רבים הרואים אור בהוצאות הממוסדות הולכים ונעשים דומים זה לזה: כריכות עם דימויי שאטרסטוק גנריים, ופורמט אחיד וצפוי. נכון, הפתגם הידוע באנגלית מזהיר אותנו שלא לשפוט ספר לפי כריכתו; אבל אולי דווקא עכשיו, כשחזותם של רוב הכותרים החדשים מייצרת חוויה כמעט זהה, ללא הבדל ממשי בין סוגות – מותר בכל זאת להתחיל סקירת ספר דווקא מכריכתו.
רוח חיה | צילום: הוצאת לוקוס
במקרה של "רוח חיה", יש לכך סיבה טובה במיוחד. עוד לפני הקריאה, הספר הזה מבקש שירימו אותו. המידות שלו, 19 על 13.2 סנטימטרים, מדויקות: לא קטן מדי ולא גדול מדי, כזה שנכנס בטבעיות לכיס דגמ"ח של מדי ב' במילואים או למכנסי טיולים. הדפים קלי המשקל מזכירים את הפורמט שהיה מקובל בעבר בספרים באנגלית, והשילוב בין הגודל הנכון למשקל הקל יוצר ספר שנוח לקחת לדרך, אבל גם נעים לקרוא בו בנחת בסלון. כשמוסיפים לכך את הכריכה היפה, את העיצוב המוקפד ואת העימוד הפנימי, מתקבל חפץ שמזכיר מדוע לספר המודפס עדיין יש יתרון שאינו ניתן לשחזור במסך.
מתברר שהעניין הזה איננו מקרי. הוצאת לוקוס מעידה על עצמה כהוצאה עצמאית שקמה מתוך אהבה לאמנות השפה והתרגום, לאסתטיקה ולמרחב התרבותי. במובן הזה, "רוח חיה" שייך למסורת קטנה אך חשובה של הוצאות עצמאיות שמבינות כי ספר איננו רק טקסט שמודפס על נייר, אלא מעשה שלם של עריכה, עיצוב, חומר וצורה. הוצאה נוספת בעלת גישה כזו היא "בלימה", הוצאה עצמאית לספרות יהודית רדיקלית. גם שם ישנה התעקשות על יופי הדפוס ועל עיצוב ייחודי, בהשראת בתי הדפוס העבריים של ראשית המאה העשרים.
הכי מעניין
אני וחיות אחרות
לאחר שהתעכבנו על הקנקן, משמח לגלות שבמקרה הזה תוכן הספר עומד בציפיות שיצרה הכריכה. ספר הביכורים של רו כהן עילם, מצטרף לגל הולך וגובר, בעולם ובישראל, של ספרים בעלי אופי אישי ואוטוביוגרפי. לתופעת פריחתם של הממוארים הוקדשה כתבתו של יאיר שלג, בגיליון שבוע הספר תשפ"ו של מוסף זה.
במובן הפשוט ביותר, "רוח חיה" הוא ממואר מוצדק לחלוטין. סיפור חייה של רו, או רות כפי שנקראה בשנים הראשונות, אכן ייחודי וראוי למלא ספר. הוא מתחיל בשנות נעוריה בתיכון הסביבתי במדרשת שדה בוקר. משם, מסע חייה עובר בשכונה חרדית בירושלים, ממשיך בהקמת יישוב חסידי בהרי גוש עציון, ויורד למורדות מצוקי דרגות ולחיים באשראם. המסע מסתיים, לפחות בינתיים, בחזרה לכמעט־בורגנות בכפר אוריה, תוך שמירה על ייחודיותה כאמנית רב־תחומית עם חיבור עמוק לעולמות הרוח היהודית, הנוצרית והמזרחית.
יצירתה של המחברת, רו כהן עילם, "על האתון בהרי חברון", תצלום ישן מודפס על קנבס בשילוב רקמה, 2026 | צילום:
אף שסיפור החיים הזה לבדו יכול להצדיק ממואר, המחברת השכילה ליצור ספר בעל מבנה ייחודי, מעין ממואר אפיזודי, שכל פרק בו יכול להיקרא כסיפור קצר בפני עצמו, עם פתיחה הכוללת אקספוזיציה, אמצע עם סיבוך והתרה, ואז סיום. על גבי כל זה באות החיות: כל פרק נסוב סביב חיה שהיא פוגשת בתוך אותו סיפור; החיה משתלבת בו בצורה חלקה ושלמה, אבל גם מסמלת את נושא הפרק כולו.
כבר בתחילת הקריאה נוצרת תחושה של מעין גרסה ישראלית לג'רלד דארל, מחבר "משפחתי וחיות אחרות", המתאר את חייו המוקדמים באי היווני קורפו. אבל הדמיון לדארל אינו מתמצה בתיאור הנופים ובעצם הנוכחות של בעלי החיים, אלא במבט שמצליח להפוך כל חיה למופלאה. אצל רות, כמו אצל דארל, החיות אינן רק תפאורה לסיפור אנושי, אלא גיבורות משנה של החיים עצמם. זה נכון כשהיא כותבת על נשרים ועוזנייה בשמי המדבר, אך לא פחות מכך כשהיא כותבת על עכביש בדירה טחובה בירושלים, על כינים בשיער של הילדים, על קרפיון שהפך לגפילטע פיש, על חמורים, כלבים וחתולים, ובהמשך גם על חיות גדולות ורחוקות יותר, כמו לוויתן ודוב לבן. נדמה שכל החיות מופלאות בעיניה, לא מפני שהן נדירות או מלאות הדר אלא מפני שהיא מצליחה לראות אותן באמת.
וכמו בעולם החי, לצד היופי יש גם לא מעט אכזריות וקושי. הספר מכיל גם חוויות חיים קשות: בגידה, קשיי הסתגלות, מחלות פיזיות ונפשיות, ופגיעות מסוגים שונים. לצד המבט האופטימי על החיים יש בו גם מבט ישיר על החלקים הקשוחים והסבוכים יותר שלהם. באחד הרגעים שוברי הלב, עילם כותבת על כך שלא כל מה שנולד, נולד לחיות; רוב הזרעים שנזרעים לא יצמיחו צמח, וגם קן מלא ביצים לפעמים ייפול ושום גוזל לא יצא ממנו. הקושי והמורכבות, לצד היופי, ההוד והרוח הגדולה, הופכים את הספר הזה ליצירה משובחת.
בביתי במדבר
קשה להאמין שזהו ספר ביכורים. השפה היפה, תיאורי הטבע והחיים, העומק של הדמויות, העולם הרוחני העשיר והחי, הסיפוריות הקולחת והמרתקת, ארוזים כאן במבנה ספרותי מורכב ומבוצעים ביד בוטחת ומקצועית, ללא תקלה או חוסרים בעלילה. במהלך הקריאה תהיתי כל העת אם זהו אכן ספרה הראשון של המחברת, אך לא יכולתי לבדוק זאת משום שקראתי את הספר לראשונה בשבת. מאותה סיבה לא יכולתי גם לבדוק בזמן אמת את הרקע של הדמויות. נדמה לי שדווקא חוסר הידיעה מי עומד מאחורי השמות, הביא אותי לקרוא את הספר כיצירה בפני עצמה, ולא דרך המידע החיצוני שהיה מסמן לי מראש איך להתייחס לדמויות. רק לאחר צאת השבת התברר לי עד כמה מאחורי חלק מן הדמויות מסתתר גם סיפור ציבורי ורוחני רחב ומורכב יותר; הכותבת רומזת על כך בספרה. בעיניי, דווקא הריחוק השבתי והראשוני מידע חיצוני נוסף העמיק את חוויית הקריאה והפך אותה לנקייה וצלולה יותר.
היכולת לקרוא את הספר באופן צלול נובעת גם מהאופן שבו הוא כתוב. כאשר עילם מספרת על נעוריה בתיכון הסביבתי, היא מציגה באופן נקי ונאמן את עולמה של נערה חילונית בעלת תהיות רוחניות, ששפתה והסיפור שלה עדיין אינם מכילים את רות החרדית, הדתית־לאומית וה"רוחניקית" המאוחרת יותר. כך גם בשלבים הבאים: כשהיא חרדית היא כותבת מתוך הזדהות מלאה עם העולם החרדי, יחד עם הייחודיות שלה בתוכו; כשהיא בבת־עין היא מחוברת לחלוטין לחסידות ולאדמה, וכותבת בשפה ובחשיבה של תושבת בת־עין; וכן על זו הדרך. זוהי יכולת יוצאת דופן לכתוב על העבר של עצמך בלי להכניס לתוכו את העתיד וההווה הידועים לך כיום, ומבלי לעשות עליו רפלקציה מזמן ההווה.
הסגנון הייחודי ושובה הלב הזה עלול ליצור גם נקודת קושי רגשית. כקורא, אתה מלווה את המחברת דרך תחנות חייה וצובר הזדהות הולכת וגוברת איתה, ואז המגמה משתנה. כאדם מאמין חוויתי סוג של צער כשקראתי על ההתרחקות שלה מהעולם הדתי־אמוני אל מחוזות שונים מאוד. זה קרה בשלב שבו הגיבורה כבר גרמה לי לחוש כלפיה אהבה רבה, כזו שמכילה בתוכה גם סובלנות לשינוי, ועדיין נוצרה בי רתיעה מהאופן שבו היא מובילה אותי, כמעט בלי שאשים לב, להתלוות אל אורח חיים שהוא לא רק שונה, אלא ניצב חזיתית מול מערכת הערכים שלי.
הקושי הזה עשוי להיות דומה אצל קוראים שמגיעים מאחד העולמות הרבים האחרים שהמחברת עברה בהם; הקורא החילוני יחוש אולי התנגדות בתיאורי החזרה בתשובה, הקורא השמאלני ירגיש זאת בשנות בת־עין, והקורא השייך לסביבה הנוכחית של המחברת יחוש הקלה גדולה כשיגיע לנקודת הזמן של ההווה. אבל הקושי הזה הוא בדיוק החומר שממנו נוצרת ספרות טובה, ספרות שלא רק מלטפת ומתחנפת אלא גם מעוררת חשיבה וחוסר נוחות.
"רוח חיה" הוא אחד הספרים היפים, החכמים, המתוקים והקשוחים שקראתי, והוא המשיך ללוות אותי ימים רבים לאחר שסיימתי את קריאתו. בטיולינו במדבר הסתכלתי אחרת על עין עבדת, על מישור צין, על הר צרור ועל כל הנופים שסביב ביתנו. אהבתה של עילם הצעירה למדבר הזה, והחיבור העמוק שלה לטבע ולחיות, גרמו לי לאהוב אותו אף יותר. גם אהבתה לתורה ולא־לוהים, למרות הדרך השונה שבה בחרה בהמשך, חיזקה אצלי את הקשר אליהם. הסיפורים המשפחתיים והחוויות המורכבות שהיא מתארת בעדינות ובאהבה עוררו בי הערכה מחודשת לדברים שנראו לי מובנים מאליהם.
ביקורת ספרים נוספת
