החלום הוא אחת הטכניקות העתיקות ביותר בספרות; כבר באפוסים הקדומים הוא שימש כאמצעי לנבואה, אזהרה או התגלות. בספרות המודרנית הוא הפך להיות חלון אל נפש האדם. מאז פרסום ספרו של זיגמונד פרויד "פשר החלומות" ב־1900, עבר החלום טרנספורמציה מואצת, עד שבאמצע המאה ה־20, ובעיקר לאחר התפשטות הפסיכואנליזה לתרבות הפופולרית, החלו להופיע אינספור יצירות שבהן החלום מסכסך לגמרי את האיזון בין הנחלם למציאות, תוך שהקורא (ולרוב גם הכותב) כבר לא יודע להבחין ביניהם. בשלב מסוים השימוש בחלום הפך להיות מוקצה, ונתפס כפתרון בנאלי, מתחנף וחסר אלגנטיות.
עם זאת, היו סופרים שניסו להציל את החלום מהנשייה ולהמציא את תפקידו הספרותי מחדש. למשל חורחה לואיס בורחס, איטלו קלווינו, אורסולה לה־גוון והרוקי מורקמי.בכמה מספריו הראשונים התייצב הסופר היפני על תפר דק בין ז'אנר הפנטזיה־מד"ב־על־טבעי ובין הריאליזם. הוא ידע לאזן ביניהם מבחינה כמותית ואיכותית. לעיתים הספיקה לו רק "תנודה על־טבעית", או משהו בלתי מוסבר – כמו כבשה שמוטבע עליה מספר – כדי לטוות מרקם עלילתי סוחף.
ב"העיר וחומתה החמקמקה", החלום, או עולם החלומות, מכונן את הכול. כבר בהתחלה נכנס הקורא לטריטוריה שבה לא צריך להסביר ולנמק דבר, החל מפרטים טכניים קטנים ועד שאלות מהותיות. התחושה היא של פגייה סימבולית אינסופית שעלתה על גדותיה ואיבדה קשר עם הממשי.
הכי מעניין
הדמות הדומיננטית היא נער בן 17, שבהמשך הופך לגבר בן 45, אותה דמות גברית ארכיטיפית שנמצאת ברוב ספרי מורקמי. הפרטים משתנים, המהות כמעט תמיד זהה: הגיבור חי חיים רגילים למדי. יש לו עבודה רגילה, שהוא אינו סובל בה אבל גם לא נהנה יותר מדי. אין לו בעיות כלכליות, ולא כל־כך ברור מה השאיפות שלו בחיים, אם בכלל. הוא לא מחפש הצלחה, לא נע לכיוון של הרס עצמי, כמעט אין בו יצרים חזקים. בדרך כלל הוא רוצה רק לחיות בנוחות, בלי טרדות. הוא לעולם לא מתלהם, נשבר או מבצע פעולה מפתיעה.עם זאת, החיים מזמנים לו לפרקים מפגשים עם המין השני. גם בספר זה, הגיבור מתאהב בנערה בת 16 אבל לא ברור מדוע, כי גם היא מוצגת באופן ממוסך וסמלי מדי. בכך גם היא ממשיכה את הקו הארכיטיפי הדומיננטי של נערות ונשים בספרי מורקמי: שבירות, עדינות, לעיתים קצת משוגעות, חידתיות. כל כך קל להתאהב בהן, עד שאתה לא חש שהן פלקטיות וממוחזרות.
הנערה מספרת לגיבור על עיר מסתורית המוקפת חומה, וטוענת שהיא האמיתית חיה רק שם, בעוד מי שנמצאת איתו היא מעין צל. השניים מבלים שעות בבניית העיר בדמיונם: יש בה ספרייה של חלומות (הנער הופך להיות "קורא חלומות", לא ברור על שום איזה כישרון, והחלומות הם מעין ביצי יען עדינות), חדי־קרן, שומר שער, יער וחוקים לא מנומקים.
בליבה חומה
כבר בשלב זה עולות תהיות לגבי המקוריות הרעיונית. העיר המוקפת חומה היא אחד המוטיבים העתיקים ביותר בספרות, במיתולוגיה ובפנטזיה. הוא טמון כמובן בהיסטוריה האנושית; הרי כבר במאה השביעית לפני הספירה נמצאו יישובים מבוצרים. גם מורקמי כבר השתמש באותה עיר מוקפת חומה בספרו "ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם".לזכותו יש לציין שבספר זה החומה אינה ממשית (כמו באלבום "החומה" של הפינק פלויד, המתאר את החומות שאנשים בונים סביב ליבם ורגשותיהם). היא פחות מקום גיאוגרפי ויותר מרחב של זיכרון, זהות, געגוע וחלקי נפש אבודים. בניגוד לרוב ספרי הפנטזיה, שם החומה מגינה מפני אויבים, אצל מורקמי החומה מפרידה בין חלקים שונים של התודעה. למעשה, מורקמי יצר תמיד דמויות מוקפות חומה. צלילה אל נפש האדם, אפילו לעומק בינוני, מעולם לא הייתה חלק מארגז הכלים שלו.
בשלב מסוים הנערה נעלמת לפתע מחייו, ללא נימוק או הסבר (בכלל, בכל פעם שהגיבור שואל שאלות הוא לא מקבל תשובה ישירה, אם בכלל), והוא אינו מצליח למצוא אותה עוד. כשהוא כבר מבוגר, ואחרי אי־אילו מערכות יחסים, הוא חווה "משבר גיל עמידה" קלאסי. כלומר התסמינים ישנם, אבל המצוקה לא. כפי שהדמות עצמה מודה: "הרגשתי שאם אתחיל לכתוב בגילוי לב על תנועות נפש פנימיות, על אהבה וחיבה, אני עלול למצוא את עצמי הולך ונדחק אל מבוי סתום" (עמ' 30). האיש מחליט להתפטר מעבודתו ולחפש את העיר. הוא מוצא אותה בקלות יתרה, באמצעות אינטואיציה: הוא יוצא בעקבות חלום שחלם על ספרייה מרוחקת, שבו ראה גם אדם מבוגר עם כובע ברט, ודרכו הוא מוצא עיירה הררית. ככל הנראה מדובר במעין "חור תולעת" או "שער" המוביל לעיר הדמיונית. כשהוא מגיע אליה, הוא נכנס הישר אל ספרייתה. באופן לא מפתיע, הספרנית היא אותה נערה שאהב, אך היא עדיין בת 16 ואינה מזהה אותו כלל. הוא מבלה איתה את ימיו, בעוד צילו, שנשאר מחוץ לעיר, הולך ונחלש.
כבר בשלב מוקדם ישנן ספריית ממשי וספריית חלום, והזמנים קצת מתערבבים. מורקמי כותב כאילו הוא פונה אל הנערה במעין מכתבים או תיעודים, הן בזמן הווה והן בזמן עבר. לעיתים מסביר לה את שהיא כבר יודעת, כנראה עבור הקורא. הספר מסתיים מבלי להכריע באופן חד־משמעי מהי אותה עיר, מהו היחס בינה ובין העולם הממשי, ומה עלה בגורל הדמויות.
בחלק מספריו הקודמים של מורקמי, העלילה והעולם שרקם לעיתים פיצו על הערפוך, אבל כאן יש תחושה של חזרתיות, מחזור של מוטיבים כמו אהבה אבודה, גבול מטושטש בין מציאות לחלום, ספריות וספרנים, קצת תרבות פופ או ג'אז, כפילים וצללים, בדידות עמוקה ובלתי פתירה של דמות, עולם מקביל או נסתר.העלילה אינה סוחפת וזורמת אלא במקרה הטוב מפכפכת, ומרוב חידתיות לא ברור בסוף 450 עמודים אם יש בכלל חידה אמיתית ומהי.
הפואטיקה וסגנון הכתיבה של מורקמי נחשפים כאן בחולשתם, עם דימויים פשוטים, יומיומיים, שלא פעם חוזרים על עצמם. התובנות סתמיות, למשל "וכך מגיע יום בעיר לתומו. הימים עוברים ועונה מתחלפת, אבל בסופו של דבר, ימים ועונת הם דברים חולפים" (עמ' 19), עד שקשה להימנע מהתחושה שמדובר בעצם בספר נוער; דמויות תמימות שמסבירות זו לזו דברים באופן ישיר עד להתפקע, עולם פנטסטי לא מקורי, חדי קרן, שומר יער ועוד. במשך עשורים הצליח מורקמי לשכנע קוראים להיכנס אל המבוכים החלומיים שלו, גם כאשר לא הייתה מהם יציאה, משום שהמבוך עצמו היה החוויה, ומכשוליו היוו יסודות עלילתיים ראויים. בספר זה המבוך שכח את מהותו ונותר בלתי פתיר. כמו חלום עמום, תמוה, חסר משמעות; כמו אותם חלומות שאנו שוכחים מיד כשאנו מתעוררים, או לעולם לא זוכרים שחלמנו בכלל. במקרה של הספר הזה, גם אין כל־כך מה לזכור.
עוד כתבות בנושא
