אומרים שהמלחמה נגמרת כשהירי נפסק, אבל יש מלחמות שאינן מסתיימות לעולם. הן עוברות מן החזית אל חדרי השינה, אל המטבח, אל חדרי הילדים. הן מתחבאות בשתיקות, בביקורים בבית החולים, בעוגה שנאפית למי שאולי יגיע.
"כביסה לבנה", ספרה החדש של ג'ודי טל קופלמן, מתחיל כספר על פוסט־טראומה גברית בעקבות המלחמה, אך מתגלה כרומן על מי שנשארים להחזיק את החיים כשהכול סביבם מתערער.
כביסה לבנה | צילום:
על רקע מציאות ישראלית של מלחמות, שירות צבאי, חרדה ופצעים שאינם תמיד נראים לעין, קופלמן כותבת רומן משפחתי אינטימי על האופן שבו טראומה עוברת בין חדרי הבית ובין הדורות, אך גם על הדרכים הקטנות והעקשניות שבהן אהבה עוברת מאם לבת ומבת לילדיה, ועל מחוות היומיום השקופות שמהן עשוי הדבר הגדול והחמקמק שנקרא בית.
הכי מעניין
זהו סיפורה של משפחה ישראלית טיפוסית שחיה במשך שנים בצילו הארוך של הקרב. במרכזו עומדת אודליה, אשתו של נרי, המתמודד עם פוסט־טראומה, אֵם ליובלי החייל ולמאיה. אימה, אילנה, הייתה עבורה עוגן, קול ומקום בטוח, עד שמותה הפתאומי מותיר את אודליה להתמודד עם העולם ללא מי שנשאה אותה על כפיה.
יעל טשנדי איתן, "סוף עידן התמימות", שמן על בד, 2024; | צילום: נוצר במסגרת המסלול לאמנות, מכללת תלפיות חולון
הספר אינו עוסק רק בפוסט־טראומה של נרי, אלא גם במחיר שמשלמים מי שאוהבים אותו. אודליה יכלה להשאיר את מלאכת הריפוי לרופאיו, לבקר פחות ולהמשיך בשגרת חייה העמוסה כמורה לאמנות, כאם וכבת. ובכל זאת היא בוחרת, יום אחר יום, שלא לוותר עליו. דווקא משום שנרי הולך לאיבוד בתוך עצמו, היא מסרבת להניח לו ללכת לאיבוד גם בעיני מי שאוהבת אותו. קופלמן מזכירה לנו שהחלמה אינה מתרחשת רק בין כותלי בית החולים, אלא גם בנאמנות העיקשת של מי שממשיכים להגיע, להמתין, להאמין ולעודד את, עד שהאדם האהוב יוכל, אולי, לשוב ולהחזיק את עצמו.
ירושה רגשית
מאז 7 באוקטובר ראו אור בישראל לא מעט ספרים שעוסקים בטראומה הפרטית והלאומית ובהשלכותיה. אבל ב"כביסה לבנה" יש רובד ספרותי נוסף, והוא קשור למה שאפשר לכנות הירושה הרגשית הנשית.
בדרך כלל ירושה מזוהה עם רכוש, אך כאן הירושה היא שפה. אודליה איננה יורשת מאימה כסף וחפצים אלא אוצר של משפטים, אזהרות, מחוות ודרכי התבוננות. אלה ממשיכים לפעול בתוכה, לעיתים כמקור כוח ולעיתים כמעמסה. אימה של אודליה אינה נוכחת בספר כזיכרון נוסטלגי אלא כקול פנימי. המשפטים שאמרה במשך השנים ממשיכים להישמע, כמו נטמעו במערכת העצבים של בתה. אודליה אינה נזכרת באימה - היא חושבת באמצעותה. הגבול בין קול האם לקולה של הבת מיטשטש, וכך הספר מדגים תופעה אנושית מוכרת, של אנשים אהובים הממשיכים לחיות בתוכנו באמצעות השפה שהעניקו לנו. אנחנו ממשיכים לשמוע אותם הרבה אחרי מותם, לא מפני שאנחנו מדמיינים אותם אלא מפני שהם הפכו לחלק מהאופן שבו אנו מפרשים את העולם.
אפשר לראות בכך גם שרשרת בין־דורית. כל עוד אודליה הייתה בת, היא הייתה זו שמוחזקת. לאחר מות האם היא מגלה, כמעט בעל כורחה, שהיא הפכה למי שמחזיקה – את ילדיה, את בעלה, את הבית, את המציאות המתפרקת. המעבר הזה מתרחש כמעט בשקט, ודווקא השקט הזה הוא אחד ממקורות הכוח של הרומן.
אפשר לקרוא את הספר גם דרך רעיונות מתחום הפסיכואנליזה. ויניקוט דיבר על היכולת של האם להיות "סביבה מחזיקה" (holding environment) עבור ילדיה. אצל קופלמן, גם לאחר שהאם מתה, אותה סביבה מחזיקה אינה נעלמת. היא עוברת אל תוך נפשה של אודליה, וכעת אודליה נדרשת להפוך בעצמה לאותה "סביבה מחזיקה" עבור ילדיה ועבור נרי. היא לא רק מחנכת אותם, מבקרת ומטפלת, היא מעניקה להם את התחושה שיש מי שיכול לשאת את הפחדים שלהם.
עוד כתבות בנושא
שם הספר, "כביסה לבנה", מהווה שם קוד בשיחות של אודליה ונרי, אך מתקשר גם לאחריות של אודליה לסובביה. כביסה היא פעולה יומיומית, כמעט בלתי נראית, אבל היא מייצגת את כל אותן עבודות שמסמלות חיים: לכבס, לקפל, לזכור, להרגיע, לחזור שוב ושוב על אותם משפטים שבני הבית זקוקים להם. אלה פעולות שאינן נכנסות לדפי ההיסטוריה, אך בלעדיהן אי אפשר לקיים בית. הספר מבקש להזכיר שהמלחמות מתנהלות גם בעורף, במרחב שבו נשים מחזיקות את השגרה באמצעות אלפי מחוות קטנות.
נדמה שבסופו של דבר קופלמן לא כותבת רק על פוסט־טראומה, אלא על האופן שבו אימהוּת עוברת מדור לדור. אימה של אודליה משמרת אותה בתפקוד יומיומי באמצעות מילים. אודליה מעניקה קרקע לילדיה ולנרי בעזרת אותן מילים, אולי בשינויים קלים. אנו מבינים שהדבר העמיד ביותר בחיי אדם אינו הזיכרון עצמו אלא הקול הפנימי שנשאר להדהד בתוכנו. דווקא כאשר האם איננה עוד, מתברר עד כמה היא ממשיכה להיות נוכחת. זו אינה נוכחות של רוח רפאים אלא של שפה, של אהבה ושל דרך להיות בעולם. בעיניי, זהו אחד הרעיונות העדינים והמרשימים ביותר ברומן.
עוגת רצפים
מוטיב נשי ואימהי נוסף ב"כביסה לבנה" הוא האפייה. לכאורה מדובר בפרט שולי: עוגת משמשים לרופא, עוגת שיש, תפוחים או בראוניז שממתינים לבן החייל, ועוגה נוספת שנותרת בתנור לאחר מותה הפתאומי של האם. אלא שקופלמן משתמשת שוב ושוב בעוגות כדי לדבר על מה שאי אפשר לומר במילים. בכל פעם כשהמציאות מתערערת, מישהי במטבח ממשיכה לערבב, למדוד, להכניס לתנור ולהמתין. האפייה היא ניסיון להשיב לעולם סדר, זמן וקצב. יש לה התחלה, אמצע וסוף. יש מתכון, יש טמפרטורה לתנור, ויש תקווה שבסופו של התהליך יֵצא משהו טוב. מול חוסר הוודאות של החיים, מול חוסר הוודאות בדבר מצבו של נרי, העוגה היא אחת הפעולות האחרונות שעדיין אפשר לשלוט בהן.
העוגה שנשארת בתנור לאחר מות האם היא אולי אחד הדימויים החזקים ברומן. הגוף חדל לפעול, אבל פעולת האימהות עודנה נמשכת. האם איננה, אך הדאגה שלה עדיין נאפית בתנור. במובן הזה, העוגה הופכת למעין ייצוג של האם עצמה: היא מסמלת חום, הזנה, המתנה למישהו שיחזור הביתה. היא נותרת כעדות לכך שאימהות אינה מסתיימת ברגע אחד, היא משאירה עקבות חומריים ורגשיים בעולם.
ככל שהרומן מתקדם אנו למדים על חמלתה של האם בזכות הזיכרונות שהשאירה אצל השכנה, בזכות הסיפורים שמסופרים לאחר מעשה, בזכות האפייה שלה. החמלה הזו דבקה באיבריה של אודליה. היא למדה מאימה שאהבה אינה תמיד נאמרת, אלא נאפית. היא מוגשת בצלחת, מחכה על השיש, ממתינה למי שייכנס בדלת. כך עוברת האימהות מדור לדור לא רק באמצעות מילים אלא דרך פעולות יומיומיות שנראות כמעט שקופות. קופלמן מצליחה להפוך את העוגה מחפץ ביתי פשוט לסמל של רציפות, של טיפול ושל התקווה העיקשת שהבית ימשיך להיות מקום שאפשר לחזור אליו, גם כשהעולם בחוץ מתפרק.
עוד כתבות בנושא
