שנת הלימודים החלה, החגים בפתח, וזה אומר – אפילו שמזג האוויר יהיה חם עד בלתי נסבל בשבועות הקרובים – שהקיץ נגמר. אז לפני שהכול נאסף הכירו את ניקולה, סופר בן 82 מרומא, שמחליט לשכור בקתה מול הים ולהעלות על הכתב דברים שהתקשה לכתוב כל השנים. בזכות אופיו הנוח והנעים הוא גם נכנס באותה הזדמנות עמוק לחייהם של התושבים. לא בכוונה, כמובן, כי היחידה שהוא מעוניין להיכנס לחייה היא לוּ, מוכרת בחנות בגדים וחותרת קאנו, בת 24, אם לילד.
השפה התמציתית והמדויקת בונה עולם מוחשי שבו חול, מלח, שמש ודמעות הם התפאורה לשקרים, טינות ופחדים. במשפט אחד מזוקקות אמיתות כואבות על אנשים, על החיים ועל הזקנה. סטרנונה, סופר איטלקי מוכר וידוע שמואשם תדיר שהוא העומד מאחורי הסופרת אלנה פרנטה (שם העט של כותבת הרומנים הנפוליטניים ועוד רבים אחרים), יכול להשתמש בספר זה כראיה לאי־נכונותה של הטענה. הסגנון כל כך שונה, מדויק ומרוחק, אי אפשר לטעות ולחשוב שמדובר באותו אדם שכתב את שתי היצירות.
הזקן בים | צילום:
כמו שמו, גם הסיפור מתכתב עם "הזקן והים", יצירת המופת של המינגווי. אבל המינגווי התמקד בדייג שמנסה לדוג דג חרב, ודרכו סיפר סיפור על נפש האדם והיופי שבטבע, ואילו כאן הסיפור הוא על הזיכרון ועל ההשלמה שנובעת מהידיעה שהסוף קרב. למעט מפלצת דמיונית אחת, כולם בסיפור הם בני אדם עם תכונות אנושיות, ולפרקים נדמה שזה קשה יותר מהתמודדות עם בעלי חיים וטבע. הדייג היה איש מעשי שהיה עליו להציג תוצר, ולעומתו ניקולה לא צריך להוכיח כלום. הוא חי ברווחה ומחזיק בשאיפה פריווילגית יותר: לפתור את התסבוכות הפסיכולוגיות שבהן היה שרוי כל חייו.
הכי מעניין
הזיכרונות מבית הוריו שולחים את ניקולה להתנחם בלו, שבנוכחותה מאפשרת לו לעבור תהליך תיקון כנגד דמותה של אימו. האם, שהתחתנה בגיל צעיר והולידה חמישה בנים, חיה חיים לא ממומשים לדעת בנה. אביו היה קנאי, וכל גילוי של נחמדות מצידה לגברים אחרים הביא לנזיפות וכעס. היא תפרה בגדים יפים לנשות האזור, אבל לא זכתה ליהנות מנשיותה שלה - בגלל האב, תפיסותיו והפרנסה הדחוקה.
אף שבתחילה יש חשד לגביו, טוהר כוונותיו של הסופר הקשיש המתחבר לאם הצעירה (חשד שגם לוּ מתייחסת אליו באופן ישיר במהלך הסיפור), מתברר די מהר שהוא מסתכל עליה כעל התיקון האחרון שלו לאופן שבו התייחס לכל הנשים בחייו: שלוש הנשים שלו, הבנות והנכדות, והאישה הראשונה, האם.
האופן שבו גדל ניקולה גרם לו לבחור לספר סיפורים – מי שמתבונן בלי ששמים לב אליו. הרפלקסיה על הכתיבה יוצרת את אחד הקטעים הנוקבים ביותר שקראתי על מקצוע הסופר, כשדמות שהגיבור מנסה לדובב עונה לו: "אלה העניינים שלי ואני רוצה לשמור אותם לעצמי, בלי שאף אחד יכניס להם משמעות ואחר כך אני אמצא אותם מצופים ומטוגנים כמו שניצלים". אז אולי לא כמו שניצלים, יותר כמו נתח משובח בציפוי מעודן, הסיפור של ניקולה מוגש לצד סיפורם של האחרים.
מספר העמודים יכול להטעות, כי למעשה מדובר בנובלה, והידיעה הזאת עוזרת להבין את הסמליות בסיפור וגם את סופו. הוא לא נועד להכביר בפרטים, וגם לא נועד לספק קריאה קלילה, אבל ברוח ימי הסתיו והסליחות הוא מזכיר כמה חשוב להביט פנימה, וכמה זה קשה.
הספרייה: ספרים חדשים שכדאי לבדוק
בין שני עצים / אביטל דימנט לוין / שתים
צעיר וצעירה מתוסבכים נפגשים ומגלים שהמשיכה והקשר ביניהם צובעים את כל חייהם בגוונים חדשים שדורשים מהם לגדול.
לגעת במה שנמס / נוגה גולדרינג / יצירה עברית
מלווה רוחנית פוגשת בגבר כריזמטי החולה בסרטן מתקדם. היא מלווה אותו במשך שבעה מפגשים, שנמסרים לקוראים מזווית המבט שלה ושלו.
הכפר השקט / פדריקו גרסיה לורקה / תשע נשמות
90 שנה אחרי שנרצח במלחמת האזרחים בספרד, רשימות של לורקה על נופי ילדותו מתורגמות ויוצאות לאור, לצד רישומים פרי עטו.