המציאות הישראלית של השנים האחרונות שחקה את הגבול שבין שגרה לחירום. מגפה עולמית, טבח נורא, מלחמה רב־זירתית מתמשכת, שבר פוליטי וחוסר ודאות האם הטיסה שלך תצא בזמן - הפכו את החרדה הקיומית לבת־בית אצל ישראלים רבים. על הרקע הזה, פריחת הז'אנר הדיסטופי בספרות המקומית אינה מקרית (גילוי נאות: גם ספרי, "יום השישי", צמח מתוך אותה קרקע בוערת).
צילום: ללא
"זמן מחצית החיים" מנסה גם הוא לבדוק איך ייראה הסוף המקומי שלנו, אף שמתברר כי הספר נכתב עוד לפני 7 באוקטובר. המחבר, רולי בר, אינו נזקק לאיומים מופשטים או לפולשים מהחלל, אלא לוקח את השסעים המוכרים, השבטיות, הפערים החברתיים והמשקעים ההיסטוריים, ומאיץ אותם לתוך קטסטרופה לאומית כוללת. הספר מציב מראה אכזרית מול מוסדות מדינה מתפרקים, וממחיש בעוצמה את האופן שבו בני אדם נאחזים בשברי נורמליות גם כשהספינה כבר שוקעת. יש בספר הזה רגעים חדים ומבריקים, ורוב הזמן הוא מצליח לאחוז חזק בקורא, במיוחד בניתוח המהירות המבהילה שבה הסולידריות מתאיידת והמוסר הופך למותרות.
שם הספר מושאל מהמונח הפיזיקלי "זמן מחצית החיים", שהוא פרק הזמן הנדרש למחצית מהאטומים של חומר רדיואקטיבי להתפרק. אלא שהמושג הזה טומן בחובו הבטחה תמטית שלא ממש מתממשת במבנה העלילתי: בתחום הרדיואקטיבי מדובר בתהליך איטי, בלתי נראה, רציף ומצטבר. החומר אינו נעלם ברגע, אלא פולט קרינה בהדרגה עד להתכלותו. לעומת זאת, הרומן של בר – שמחזיק פחות מ־200 עמודים – לא מתנהג כמו דעיכה גרעינית איטית ומייסרת, אלא כמו פיצוץ פתאומי למדי שמוצת ומסתיים כהרף עין. במקום לתת לקורא לחוות את "קרינת הרקע" של החברה הישראלית הגוועת, הספר נע בריצת אמוק. ברומן שמבקש לפרק מדינה שלמה, לבנות עולם עתידני מורכב ולהניע כמה קווי עלילה מקבילים, הדחיסות הזו פוגעת באפקט המצטבר. בניית עולם יעילה זקוקה לאוויר, לפרטים קטנים, לשקיעה הדרגתית של החרדה. כאן התחושה היא של סרטון נסיעה ברכבת הרים אימתנית המוצג במהירות כפולה.
הכי מעניין
וכך, רוב הרעיונות הטובים שהמחבר מניח על השולחן לא מספיקים לחלחל. ארבע הדמויות הראשיות נעות בין שיאים דרמטיים מבלי שניתן להן מרחב שהייה שיאפשר לקורא להיקשר אליהן או לחוש מספיק בכאב אובדנן. הפער הזה בולט במיוחד במישור האנושי: בר מקדיש תשומת לב לרעיונות הגדולים – המערכות שקורסות והמאבקים הבין־מגזריים - אך מזניח את השגרה הדיסטופית. דיסטופיה אינה נמדדת רק ברגע שבו המדינה מתפרקת, אלא בפרטים האפורים והמטרידים של יום המחרת: איך משיגים בקבוק מים נקי, ומי מנהל את המרכול השכונתי כשהמטבע מאבד ערך.
לעיתים קרובות הדמויות מתפקדות כסמלים שנועדו להמחיש את השבר הישראלי, ולא כאנשים ממשיים שחווים שחיקה הדרגתית. לו היריעה הייתה נמתחת, בר היה יכול להעניק להן עומק שיחזיק מעמד. ההתמקדות בפעולות הדחופות במקום בהסתגלות הנפשית האיטית מותירה את הדרמה ברמת השרטוט הראשוני. בדיוק כשהמרחב הדיסטופי המעוות מתחיל לצבור נפח ומשקל, הספר מגיע לסיומו. תוספת של מאה עמודים, נניח, הייתה מאפשרת לעלילה לנשום, ומעבירה את כובד המשקל מהתרחשות נקודתית לטרגדיה חברתית רחבה ומטלטלת באמת.
"זמן מחצית החיים" מעניק תזכורת חדה לשבריריות המציאות שבה אנו חיים, ומספק מבט פנורמי מרשים על הסדקים שלנו. עם זאת, יש בו לקח חשוב לגל הכותבים הדיסטופיים: אולי המציאות הישראלית נעה בקצב כאוטי ובמהירות אדירה, אבל בספרות ספקולטיבית אנחנו לא מחפשים רק תקציר מנהלים מהיר של החורבן, אלא עולם שלם שאפשר ללכת בו לאיבוד בין ההריסות.
נדב עלה הוא איש מודיעין וסייבר. ספרו "פרק א'" ראה אור בהוצאת התחנה.
עוד כתבות בנושא
