ספרו הראשון של טום קלנסי, "המרדף אחרי אוקטובר האדום", שפורסם ב־1984, שינה את עולם ספרות המתח. עד אז, אם אליסטר מקלין, רוברט לדלום או פרדריק פורסיית רצו לתאר שיט בצוללת, הם פשוט היו מספרים על צוללת שצללה, שטה ועלתה בחזרה. אצל טום קלנסי, רק תהליך ההכנה לשיט ולצלילה נמשך ארבעה דפים. הוא תיאר בפרוטרוט את כל התהליך, הן במישור הטכני והן מצד הנהלים והפקודות, ובכך יצר שלושה אפקטים משמעותיים. ראשית, הוא הפך את ההסבר עצמו לחלק מהסיפור. בדרך כלל הסברים עוצרים את העלילה, אבל אצל קלנסי דווקא הפירוט הטכני, הנהלים והפקודות הם חלק ממה שבונה את המתח. שנית, הקורא חש מעורבות במתרחש, כאילו הוא עצמו נמצא בתוך הצוללת או חדר הפיקוד. ושלישית, ואולי החשוב ביותר: המידע הרב נתן ערך מוסף לקורא, שחש כי הוא לא רק קורא סיפור מתח אלא לומד על עולם טכני סגור, מקצועי ומרתק שהוא לא הכיר.
כמעט עשרים שנה אחר כך, "צופן דה וינצ'י" של דן בראון יצר מהפכה דומה. זה לא היה רק מותחן, אלא ספר עשיר וגדוש בפרטים ובידע על אמנות, היסטוריה ודת, משולבות בתיאוריות קונספירציה ובתיאורים עשירים של הערים היפות בעולם. גם אצל בראון, ההסבר לא היה קישוט מסביב לעלילה אלא חלק מהמנוע שלה. גם הוא הכניס את הקורא לעולם סגור ומסקרן – עולם של מוזיאונים, סמלים, כנסיות, מסדרים עתיקים וסודות דתיים – וגם הוא נתן לקורא את אותה פנטזיה של רכישת יהתחושה שהוא לא רק עוקב אחרי מרדף בלשי אלא לומד לקרוא את התרבות המערבית מחדש. אצל קלנסי זה היה ידע טכני וצבאי; אצל בראון הידע הוא היסטורי, דתי וסימבולי.
צילום:
"הסוד האחרון" ממשיך באותה תבנית. גם הפעם גיבורנו האהוב, פרופ' רוברט לנגדון, נקלע ללא הכנה למרכזה של קונספירציית ענק מסוכנת. העלילה נפתחת כאשר לנגדון מגיע לפראג ומוצא את עצמו נשאב לתעלומה סביב מחקרה פורץ הדרך של שותפתו. קתרין היא חוקרת ידועת שם בתחום מדעי המוח והתודעה, ומחזיקה בכתב יד שהסודות והרעיונות שבו עתידים לטענתה לשנות את המציאות ואת ההבנה האנושית בנוגע לכוחה של התודעה. וכאשר, כמו בכל ספר של בראון, גורם מסתורי נטול עכבות המחזיק בכוחות עלומים מחליט לעשות הכול כדי לעצור אותה ולהניח את ידו על התגלית, קתרין נעלמת ולנגדון נאלץ לצאת בעקבותיה.
הכי מעניין
הפעם המרדף מתרחש בפראג החורפית והיפה, ולנגדון מתרוצץ ברחובותיה בניסיון להציל את עצמו ואת בת זוגו. אנו עוברים איתו בין אתריה החשובים, ההיסטוריים והרומנטיים של העיר, ונהנים מתיאור עשיר ומרתק שלהם. זה המקום להערת אזהרה: אחרי כמה דפים בספר תחושו צורך עז להזמין חופשה בפראג. ואולי זו לא בהכרח אזהרה: אם אתם יכולים להרשות לעצמכם, זו חוויה מומלצת.
דן בראון הוא כותב נוסחתי, וזו לא בהכרח ביקורת שלילית. יש משהו נעים בחזרה לאותה תבנית מוצלחת, שבכל פעם מתמלאת בטעמים אחרים. הספרים שלו דומים למדי ומורכבים מכמה אלמנטים חוזרים. תמיד נמצא שם שילוב בין מדעי הדתות לתפיסות מדעיות, עלילת קונספירציה ודמות של רַע כמעט מיתולוגי. ישנו גם המשחק הקבוע עם הדמויות, כאשר דמות שבתחילה נתפסת כרעה מתבררת כטובה ולהפך, או דמות שנראית לנו כמרכזית והופכת פתאום לנספחת לדמות מרכזית אחרת. במרכז העלילה יעמוד גיבור חכם, אתלט ורב תושייה, אך גם נוירוטי הסובל מכל מיני חרדות, ולצידו תפעל דמות נשית שגם היא חכמה מאוד, וכל זה עטוף בתיאור מפורט של עיר קלאסית על אתריה החשובים.
ככלל, הנוסחה הזו עדיין עובדת. בראון יודע לכתוב מותחן קצבי, התיאורים של פראג מצוינים, והספר עדיין מעניק לקורא את התחושה שהוא לא רק קורא סיפור אלא גם לומד משהו בדרך. ובכל זאת, חלקים מהנוסחה עובדים הפעם פחות טוב מאשר בעבר.
משחק עם הקורא
המומחיות של לנגדון היא סימבוליקה, וגם הספר הזה, העמוס וגדוש במידע, מכיל לא מעט התייחסות לסמלים. ואולם בניגוד לספרים קודמים, הפעם הסמלים לא באמת מקדמים את העלילה באופן משמעותי, והם משמשים יותר כמעין אתנחתא שמאפשרת לבראון לשפוך ידע על הקוראים בחינניות, כמו ההסברים המורחבים והמעניינים על תולדות האמנות בפראג. למעשה, המומחיות העיקרית של לנגדון, זו שהפכה אותו לגיבור הספרים מלכתחילה, כמעט מיותרת הפעם לעלילה.
אותה נוסחתיות של בראון באה לידי ביטוי גם בטכניקות הכתיבה, ובעיקר בהסתרה מהקורא של פרטים הידועים בזמן אמת לגיבורי הספר. כך למשל: "בשישים השניות הבאות, לנגדון פירט בדיוק איך לדעתו הם יצליחו לחדור לטראשהולד. כשסיים, הבעת הסקרנות של נייגל התחלפה בתדהמה, בדומה לרגשותיה של קתרין. ההסבר של לנגדון, בסגנונו הייחודי, היה לגמרי לא צפוי... הגיוני ביותר... ומפתיע בפשטותו". בראון מדווח לנו שהרעיון היה הגיוני ומפתיע בפשטותו, אבל אנחנו הקוראים נשארים מחוץ לשיחה.
אותו משחק עם הקורא מופיע גם בדרך שבה בראון משתמש בלנגדון עצמו. לנגדון, גיבור הספרים, מתואר בעקביות כרציונליסט סקפטי שעומד מול תופעות מיסטיות וקונספירציות שונות, אך מפקפק בהן. לכאורה, קצת מוזר שסופר שהתמחה בספרים על תופעות ותיאוריות כאלו בוחר לצייר כך את הגיבור שלו. אבל למעשה לנגדון משרת פה כסוג של סוכן כפול, כאשר הוא משמיע את הקול הסקפטי שיש לכל קורא בראש: "זה לא יכול להיות, זה לא סביר, זה לא אמיתי".
ואולם בפועל, לנגדון עצמו נראה מגוחך ולא הגיוני כשהוא עומד מול אותן תופעות עצמן ולא מאמין. בראון עצמו כותב: "כאקדמאי קפדן, לנגדון הרגיש שמתפקידו לשמור ספקנות ורציונלית למול אמונות טפלות... לאור ההוכחות, לנגדון ידע שסירובו להאמין... הוא רציונלי בערך כמו לראות ליקוי ירח ולהתעקש שהירח הוא מיתוס".
יומרה של גאונות
וכאן אנו מגיעים לבעיה עמוקה יותר בנוסחה של בראון: זו לא רק הדרך שבה הוא מספר לנו את הסיפור, אלא גם הדרך שבה הוא מציג את הידע שבתוכו. בראון מתאר את לנגדון ואת קתרין כגאונים בתחומם, אלא שכבר כאן יש בעיה קטנה: התחום שבו עוסקת קתרין הוא "המדעים הנואטיים", שבראון מציג אותו כתחום מדעי מבוסס וכמעט נטול מחלוקת. בפועל מדובר בתחום שולי ושנוי במחלוקת, וחלק מהטענות המזוהות איתו רחוקות מאוד מן הקונצנזוס המדעי.
אבל זו רק תחילת הבעיה. בין אם משום שבראון לא מצליח לחשוב על רעיונות פורצי דרך באמת, ובין אם מתוך רצון להפוך את הספר לקל ונגיש יותר לקריאה, למרות ההבטחה החוזרת לאורך הספר, שלפיה בכתב היד של קתרין מסתתרים סודות ורעיונות שעשויים לשנות את המציאות - הקורא המעט־בקי מגלה שאין כאן חידוש תיאולוגי או רעיוני של ממש. כדי להתגבר על הפער הזה, בראון נותן פעם אחר פעם לגיבורים שלו לתאר רעיונות פשוטים למדי, אבל מקדים להם הסבר שמבהיר לנו עד כמה הם גאוניים ומהפכניים.
בשלב מסוים הטריק הזה עשוי לעבוד. הקורא חושב "וואו, אולי באמת יש כאן רעיון מבריק ופורץ דרך". אבל אחרי שזה קורה שוב ושוב, ובעיקר כשבראון עושה את אותו הדבר גם בתחומים שבהם הקורא מבין קצת יותר, התמונה מתחילה להתבהר: אין חדש תחת השמש. בראון מתיימר להציג מומחיות עמוקה, אבל לא פעם מפספס דווקא בדברים פשוטים ובסיסיים, ועל הדרך משטיח רעיונות מורכבים ועמוקים לכדי תובנות שנשמעות דרמטיות בעיקר בזכות האופן שבו הוא מציג אותן.
הדבר בולט במיוחד ברעיונות שבראון מייחס למדעים הנואטיים – העוסקים בתודעה שאינה מצטמצמת למוח, תפיסה לא ליניארית של הזמן, ומציאות שביסודה עומדת אחדות עמוקה. בראון מציג אותם כפריצת דרך מדעית ופילוסופית, כאילו האנושות נוגעת בהם לראשונה. אלא שרעיונות מן הסוג הזה מסתובבים במחשבה הדתית והפילוסופית כבר מאות שנים, ובוודאי אינם זרים למסורת היהודית. הם מופיעים בצורות שונות לאורך דורות של מחשבה יהודית, ואפשר למצוא אותם אפילו בפראג עצמה, כמעט 500 שנה קודם, אצל המהר"ל. במילים אחרות, בראון לוקח רעיונות בעלי היסטוריה ארוכה ועמוקה, עוטף אותם במונחים של מדע פופולרי, ומוכר אותם לקורא כתובנות חדשות ומסעירות.
מזבח באלטנוישול
הפער הזה בין היומרה להציג מומחיות ובין חוסר ההבנה בפועל אינו בלעדי לסוגיות תיאולוגיות עמוקות. מתברר שלבראון יש נקודות עיוורון גם בדברים פשוטים ובסיסיים הרבה יותר. בראון, שמתיימר להבין לעומק בדתות, ממחזר בספר את המיתוס שלפיו יהודים אינם מאמינים בעולם הבא. זוהי שגיאה נפוצה בתרבות האמריקנית שלא כאן המקום להיכנס למקורותיה, אבל הייתי מצפה ממומחה לתיאולוגיה להבין שאין בה אמת.
דוגמה נוספת אנו מקבלים כאשר אחת הדמויות נכנסת לבית הכנסת המפורסם של פראג, האלטנוישול: "בפנים האוויר היה דומם כמו בקבר, רווי אנרגיה מיסטית. מאחורי המזבח ניצב כזקיף ארון הקודש, ובתוכו גווילי התורה העתיקים". האם בבית הכנסת בפראג חודשה עבודת הקורבנות, או שהסופר "מומחה הדתות" אינו מבחין בין המזבח הקיים בכנסיות ובין הבימה בבית הכנסת?
ובכל זאת, אחרי שמקלפים את הנוסחתיות, את הטריקים השקופים ואת ההשטחה של מושגים עמוקים, חייבים להודות: הספר עובד. "הסוד האחרון" איננו מאמר אקדמי בתיאולוגיה או פילוסופיה, אלא מותחן קצבי שמספק פנטזיה של מומחיות. ככזה, הוא מעניק שעות של אסקפיזם אינטליגנטי, מותח ומהנה. ואם על הדרך הוא לימד אתכם קצת על הארכיטקטורה של פראג ועשה לכם חשק לקנות כרטיס טיסה, הרי שדן בראון – על כל חסרונותיו - עשה את שלו בהצלחה.
עוד כתבות בנושא
