ספרו החדש של הרב אמנון בזק, העוסק בספר מלכים א', מצטרף לשורת חיבוריו הקודמים על ספרי התנ"ך, שכולם מתאפיינים בסגנון ובמבנה דומים: הספר מתקדם פרק אחר פרק בעקבות סדר התנ"ך, כך שכל יחידה מקבלת התייחסות שיטתית, ובכל פרק מוצגים כמה תתי־נושאים, בהתאם לשאלות העולות מן הפסוקים עצמם. אין זה פירוש קלאסי נוסח רש"י, השואף לבאר כל מילה וביטוי, וגם לא עיון כללי המדלג בין "רעיונות גדולים" בלבד, אם כי הרב בזק מקפיד לצטט את הפסוקים בשלמותם ולהאיר את הרעיונות המרכזיים הטמונים בהם. לעיתים הפסוק מובא בגוף הדיון ולעיתים הציטוט מוקדם או מאוחר, בהתאם לצורך הפרשני וסדר הרצאת הרעיונות, אך תמיד נשמרת תחושת רצף. כך מתנסח המסר הראשון של הספר: התנ"ך איננו אסופת סיפורים מיתולוגיים או פרקים בודדים של היסטוריה קדומה, אלא מארג רציף שכל פרט בו מבקש לימוד ודרישה.
סוגי הפרשנות בספר מגוונים. לעיתים זוהי פרשנות המרחיבה את הרקע ההיסטורי של אירוע מסוים, לעיתים מדובר בעיון לשוני המתחקה אחר השורש או המשמעות המדויקת של מילה לא ברורה, ולעיתים הוא עוסק בהשוואה בין פרשנים שונים או בהרחבה מדברי חז"ל. הספר מרבה גם בעיסוק השוואתי בין הכתוב במלכים ובין הנאמר בספר דברי הימים על אותה תקופה ועל אותו מלך. אך מעל הכול, לב הספר הוא האזנה למה שהתנ"ך מנסה ללמד בין השורות, וגילוי רמזים עדינים שהקריאה המהירה עלולה להחמיץ.
סדרת חינוך לאליהו
לשם הדגמה, נתמקד בשלוש הדמויות המרכזיות של ספר מלכים א': שלמה, אליהו ואחאב. בפרקי עלייתו של שלמה מזהה הרב בזק רמזים לסופו הטרגי. הרמז הראשון מופיע כבר בתיאור המלכתו, כאשר שמו של נתן הנביא נשמט. הרב בזק מסמן את ההשמטה הזו כמעין "שתיקה רועמת", המנבאת אולי את הבאות. בהמשך מגיעה בת־שבע עם בקשתו של אדוניהו לשאת את אבישג לאישה. בת־שבע קיוותה שמעשה זה ירגיע את אדוניהו ויספק לממלכה "שקט תעשייתי", אך שלמה דן את הבקשה לחומרה, דוחה אותה על הסף ורואה בכך מרד, אף שבתחילת דבריו הבטיח לבת־שבע שלא ישיב את פניה ריקם. הרב בזק מזהה בכך נקודה בעייתית ביחס לאופן הנהגתו של שלמה, שנאלץ להפר התחייבות. גם בבקשת החוכמה בתפילתו מזהה המחבר רמז לפגם עתידי: שלמה ניצל את חוכמתו לרדוף אחר כסף, זהב וסוסים האסורים על פי התורה. רמזים כאלה חוזרים לאורך כל פרקי שלמה.
הכי מעניין
| צילום: ללא
גם פרקי אליהו טומנים בחובם ביקורת סמויה על הנביא. המחבר מתחיל בהתחקות אחר השאלה האם כאשר אליהו גזר על הבצורת הוא פעל ביוזמתו האישית או כנביא, ומכריע שנראה כי הייתה זו יוזמה אישית. שאלה זו מעוררת שאלה נוספת: האם הכתובים תומכים בו או מבקרים אותו? הרב בזק טוען כי שלושת הסיפורים הבאים מדגימים ביקורת על גזרתו של אליהו. בלשונו, "מבנה הפרק צווח ומעיד שיש ביקורת". אליהו עובר סדרת חינוך: בנחל כרית, בשהייה אצל האלמנה בצידון ובסיפור מות בנה, לומד הנביא כי בניגוד להכרזתו "אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי", ה' הוא השליט היחיד בכוחות הטבע, ובלעדיו גם לאליהו אין שליטה על צורכי החיים הבסיסיים ביותר. גם כשהוא מחיה את הילד מגלה אליהו כי לא ניתן לעשות זאת רק בכוחו, והוא חייב לפנות אל הקב"ה בתפילה ספציפית כדי להיענות.
הדמות השלישית והדומיננטית בספר היא אחאב, שעליו מעיד הכתוב "וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה' מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו". עם זאת, בספרו של הרב בזק זוכה אחאב למבט מסנגר ומלמד זכות, ומעשיו משתקפים דרך עדשה המחפשת את צד החיוב בהם. פרשנות זו מתבססת על עוגן משמעותי בדברי חז"ל, המשבחים את צדדיו החיוביים. הוא מוצג כמלך חזק ונאמן לעמו, בעל כושר הנהגה. המחבר משווה פעמים רבות בין הפסוקים העוסקים באחאב לפרשיות שאול המלך, ועומד על הקבלות בין חטאיהם וצדדיהם השונים, גם החיוביים.
תקופת הזוהר
הספר עתיר חידושים וניתוחים, כאשר לכל טענה נמצא ביסוס מוצק בפרשנים ובדברי חז"ל. עם זאת, באופן אישי ליוותה אותי לאורך הקריאה תחושה מסוימת של "איפכא מסתברא". במסורת היהודית, שלמה המלך הוא בונה בית המקדש והחכם מכל אדם, מי שבימיו הגיעה העוצמה הלאומית והדתית לשיאה. אליהו הנביא הוא דמות מיתולוגית ייחודית הממשיכה ללוות אותנו עד היום בברית מילה ובליל הסדר, ואנו מזכירים את שמו בכל ברכת המזון. אחאב, לעומת זאת, נזכר לדורות כמלך חוטא, שאף נושא באחריות להידרדרות ממלכת ישראל. ביחס לשלוש הדמויות הללו, ובמיוחד בנוגע לשלמה, הספר נותן ביטוי בעיקר לקול האחר, ולא לקול הראשי והמוכר. ייתכן שהיה ניתן לשמר את רוב החידושים הפרשניים המכוונים לאמיתה של תורה, אך להעניק מקום רב יותר גם לפרשנות הקלאסית לדמויות, באופן שהיה משאיר את המסר המורכב בדבר הזהירות המוטלת על המלך והנביא, ואת לימוד הזכות והשבח על חוטאים המחויבים לטובתם של ישראל.
לצד תיאור הדמויות המרכזיות והפרשנות, מלווה את הספר מבט השוואתי עקבי בין הערכת הדמויות והאירועים כפי שהיא מוצגת בספר מלכים, ובין האופן שבו היא מופיעה בספר דברי הימים. ספר מלכים מדגיש באופן קבוע את חטאיהם של המלכים בעבודה זרה, בעוד שבספר דברי הימים זוכים מלכים רבים לתיאור חיובי. המחבר מציע כי הפער נובע ממטרות שונות: ספר מלכים מבקש להתחקות אחר הידרדרות המלוכה עד לחורבן הבית, ולכן מבקר את החטאים שהובילו לכך, בעוד ספר דברי הימים שואף להדגיש בראייה לאחור את ימיה הטובים של הממלכה, את הצדדים החיוביים ואת האפשרות לתיקון.
כותרת המשנה שניתנה לספר, "מאחדות לפילוג", מתארת את המהלך המרכזי: מבניית בית המקדש על ידי כל ישראל, ועד לפילוג הממלכה והעימות בין ממלכות ישראל ויהודה. בסיכומו של דבר זהו ספר חשוב, המעניק עומק רב לקריאה הפשטנית של ספרי הנביאים, ומציע מהלכים פרשניים חדשניים ומרתקים.