בסיפור הזה יש גופה, חשודים, תעלומה, שתי חוקרות חובבות והרבה מאוד סקרנות, אבל ככל שמתקדמים בקריאת "המשקיפות", הספר האחרון שכתבה עדנה מזי"א, מתברר שהשאלה מי רצח את מי מעניינת פחות מהשאלה מה קורה לשתי נשים שהתרגלו לעמוד מן הצד ולהביט בחיים, כשהן נאלצות פתאום להשתתף בהם.
רות לפידות בת השבעים בנתה לעצמה חיים מסודרים היטב. היא קמה בבוקר, הולכת לים, מטפחת את צמחי המרפסת שלה ומשקיפה במשקפת על השכנים בבניין שממול. היא אוהבת את השגרה שלה, ובעיקר אוהבת שלא מפריעים לה. גם המקצוע שבו עסקה במשך שנים התאים לה להפליא: כפתולוגית, רות בילתה את חייה המקצועיים בחברת בני אדם שכבר לא יכלו לדרוש ממנה דבר. היא חקרה אותם, פתחה את גופם, פענחה את סודותיהם והסיקה מהם מסקנות, בלי לקבל פידבק מהלקוחות. מבחינתה, אפשר לומר, זו הייתה מערכת היחסים המושלמת.
רות אינה רק אשת מקצוע מדויקת ואישה של הרגלים שהיא לא חורגת מהם - היא גם אישה מצחיקה מאוד. היא צינית, חדה, שובבה, לעיתים מרושעת ובעיקר אינה מבקשת למצוא חן. מזי"א אינה כותבת אישה בת שבעים כפי שהספרות נוטה לעיתים לכתוב נשים בגילה. רות אינה סבתא חביבה שממתינה שהנכדים יבואו לבקר. היא סקרנית, גופנית, פעילה, דעתנית וחסרת סבלנות. אילו גילה לא היה מוזכר, אפשר היה בקלות לדמיין אותה כאישה בת ארבעים או חמישים. הגיל הכרונולוגי אינו מגדיר אותה.
הכי מעניין
אל חייה המסודרים של רות נכנסת יהלי, נכדתה בת השש־עשרה, לאחר שעומר, בנה של רות ואביה של יהלי, מבקש ממנה לשמור עליה. יהלי מוצגת בתחילה כאוסף של בעיות. היא מופנמת, סובלת מחרדה חברתית, מתקשה בקשרים ומעדיפה להתרחק מבני גילה. גם היא, כמו רות, עומדת ומשקיפה מן הצד.
בתחילה נדמה שהפער בין השתיים עצום. אישה בת שבעים מול נערה בת שש־עשרה, סבתא צינית ובטוחה בעצמה מול נכדה חרדה וסגורה. אלא שהן דומות הרבה יותר מכפי שנדמה. יהלי אולי קיבלה אבחנה ושם לקושי שלה, אבל גם רות אינה בדיוק חיית מסיבות. גם היא בנתה לעצמה חיים שמצמצמים ככל האפשר את החיכוך עם אנשים אחרים. אצל יהלי קוראים לזה חרדה חברתית. אצל רות אפשר לקרוא לזה עצמאות, ציניות, מיזנתרופיה או פשוט אופי. "המשקיפות" מערער בעדינות על ההבדל הזה.
המשקיפות | צילום:
רות מנסה לשמור על האיפוק שמאפיין אותה. היא אינה רוצה להרגיש יותר מדי. לא רוצה להיעלב, לא רוצה לכעוס, לא רוצה להזדקק ובעיקר אינה רוצה להסתבך ברגשות של אחרים. השגרה המונוטונית שבנתה לעצמה אינה רק נוחה, היא גם מערכת הגנה. אם הכול צפוי, איש אינו יכול להפתיע אותה. אם שומרים מרחק, איש אינו יכול לפגוע. אם מסתכלים על החיים דרך משקפת, אפשר לראות אותם היטב בלי להיות בתוכם. "בלי נסיקות אבל גם בלי נפילות, לא חוויתי התקפי פאניקה, לא נסחפתי במחשבות ממיתות נפש", היא מתארת את חייה. השקט של רות אינו שלווה אלא עסקה: רות ויתרה על האפשרות להתרגש באמת, ואם לא מרגישים את הנפילות, מוותרים גם על הנסיקות.
ואז מגיעה יהלי והורסת לה את הסידור המצוין הזה. יהלי, ואיתה החקירה שהשתיים נסחפות אליה, מפרות את העסקה הזאת. לפתע רות מרגישה, ובעיקר אינה אדישה.
הגיל והתרגיל
הקשר שנוצר בין הסבתא לנכדה תובע מרות לגלות דבר שהיא הייתה מעדיפה שלא לגלות: היא מסוגלת להיקשר. היא דואגת, מתרגזת, נעלבת, מסתקרנת, ומגוננת. להפתעתה היא גם מגלה שטיפול בילד, או במקרה הזה בנערה, אינו בהכרח העול שחשבה שהוא. לפעמים הוא אפילו מעניין, מצחיק ומהנה. האישה שעשתה מאמץ ניכר שלא להזדקק לאיש, הופכת לפקעת של רגשות.
בכך נפתח גם הפצע הבין דורי של המשפחה. עומר אינו מפסיק להאשים את אימו בכך שהייתה אם נעדרת, שהקריירה שלה הייתה חשובה לה ממנו, שלא באמת גידלה אותו. אלא שעומר עצמו משחזר במידה רבה את אותו דפוס ביחסיו עם בתו. במובן מסוים הוא מסביר אותו: זה מה שלמד, זה המודל שלתוכו גדל, ולכן זה מה שהוא יודע לעשות.
רות אינה יכולה לחזור בזמן ולגדל מחדש את עומר, אבל היא יכולה להיות סבתא אחרת ליהלי, ובאמצעות הנכדה היא מקבלת הזדמנות להבין בדיעבד משהו על האמא שהייתה. הקשר בין שתי נקודות הקצה של המשפחה, הסבתא והנכדה, קוטע לרגע את שרשרת ההיעדרות. לא רק פצעים עוברים בירושה, לפעמים גם האפשרות לתקן אותם.
אלא שהתיקון אינו חד־צדדי. רות אינה מצילה את יהלי, ויהלי אינה מצילה את רות. הן מוציאות זו את זו מן המקום שבו הסתגרו. יהלי מכריחה את רות להרגיש, ורות מעניקה ליהלי ביטחון שמאפשר לה לצאת אל העולם. שתי דמויות שמתחילות את הספר כשהן סגורות בתוך הבעיות, ההרגלים והקומפלקסים שלהן, מתחילות להיפתח לא רק זו כלפי זו אלא גם כלפי אנשים אחרים.
מכאן גם שמו המדויק כל־כך של הספר: "המשקיפות". בתחילת הסיפור רות ויהלי יושבות במרפסת, והחיים מתרחשים בבניין שממול. המשקפת מייצרת מרחק בטוח. אפשר לראות, לפרש, לשער, אפילו לשפוט, בלי להסתכן במגע ממשי. אלא שאז הן רואות דברים שאולי לא היו אמורות לראות, ותעלומת הפשע מתחילה למשוך אותן החוצה. בהדרגה הן מפסיקות להשקיף. הן יורדות למטה, הולכות לתיאטרון, עולות לדירה שבה נמצאים החשודים, מדברות עם אנשים, חוקרות, מסתבכות, נפצעות ומתערבות. המרחק שבין המרפסת לרחוב, הופך למרחק שבין החיים שרות ויהלי בחרו לעצמן ובין החיים שהן מתחילות לחיות.
במובן הזה, הרצח הוא כמעט תירוץ עלילתי. שתי הדמויות הללו ציניות, סגורות ונבוכות מכדי להודות שהן פשוט נהנות להיות יחד. הן זקוקות לחקירה כאליבי. הן הרי לא מבלות יחד מפני שהן נקשרו זו לזו חלילה, הן חוקרות רצח. הן לא יוצאות מן הבית משום שהעולם התחיל שוב לעניין אותן, הן אוספות מידע. הן לא זקוקות זו לזו, הן משתפות פעולה. העלילה הבלשית היא סיפור הכיסוי של סיפור אהבה בין סבתא לנכדה.
מזי"א משחקת גם בגילים של השתיים. רות בת שבעים אבל מרגישה צעירה בהרבה, לא משום שהיא מנסה להיראות צעירה אלא מפני שהקול שלה חי, פרוע וסקרן מכדי להתיישב בנוחות בתוך הסטריאוטיפ של אישה בת גילה. יהלי, לעומתה, בת שש־עשרה כאמור אך נדמית לעיתים צעירה יותר. היא אינה עסוקה ברבים מן הדברים שהתרגלנו לייחס לנערות בגילה, והעולם עדיין מאיים עליה במידה כמעט ילדותית. כך נוצר ביניהן מרחב משותף שאינו בן שבעים ואינו בן שש־עשרה. בתוך החקירה הן פשוט שתי נשים יוצאות דופן וסקרניות מאוד, שיש ביניהן נקודות ההשקה ושמוצאות כל אחת בשנייה שותפה.
רות עצמה קושרת בין החיים שבנתה לעצמה ובין יציאה כמעט מוחלטת מממד הזמן. לפני יהלי, היא חושבת, חייה היו מאוזנים ושלמים, "הזמן המקובל בלתי רלוונטי". זהו משפט קטן שמאיר בדיעבד את השינוי כולו. יהלי אינה רק מחזירה את רות אל בני האדם ואל הרגש, היא מחזירה אותה גם אל הזמן. פתאום יש למי לחכות, לטלפון של מי לצפות, למי לדאוג, עם מי לקבוע ומה עלול להשתבש. הזמן שוב נעשה משמעותי מפני שיש בתוכו אדם אחר. במובן הזה גם פער הגילים ביניהן מקבל משמעות הפוכה: דווקא הנערה, זו שלכאורה כל חייה עוד לפניה, מחזירה לאישה בת השבעים את תחושת התנועה של החיים. רות אינה נעשית צעירה יותר, היא נעשית שוב מעורבת בזמן.
אולי משום כך, הכבוד ההדדי שנבנה ביניהן משכנע כל־כך. הספר אינו הופך את רות לסבתא מתקתקה ואת יהלי לנערה שנרפאה לפתע מכל קשייה. הן ממשיכות להיות מי שהן. דווקא מתוך השוני, העוקצנות והמבוכה צומחת ביניהן אהבה שורשית, כזו שאינה זקוקה להצהרות רבות. וככל שהקשר ביניהן מתחזק, הוא נעשה גדול יותר מן התעלומה שהפגישה ביניהן.
לצאת מהמשקפת
קשה לקרוא את "המשקיפות" מבלי לדעת שזהו הספר האחרון של המחזאית עדנה מזי"א, שהלכה לעולמה לפני כשלוש שנים בגיל 74. היא עבדה עליו בערוב ימיה, וכתב היד שנותר אחריה עבר תהליך של השלמה ועריכה בידי הסופרת מעין רוגל לקראת פרסומו. באפילוג לספר כותבת בתה, אלישבע מזי"א: "המשקיפות איננה רק היצירה האחרונה של אמי אלא גם באיזשהו מקום היצירה היחידה שהיא כתבה על עצמה ממש, מין 'פרוזה אוטוביוגרפית' על האדם הכל־כך מיוחד שהיא הייתה". ואכן יש בספר חדות, הומור, חוסר סנטימנטליות, מבט מפוכח בבני אדם ובעיקר סירוב עיקש להיות הדמות שמצפים ממנה להיות.
סירוב עיקש להיות הדמות שמצפים ממנה להיות. עדנה מזי"א | צילום: קוקו
ואולי אין צורך להכריע כמה רות היא עדנה וכמה עדנה נמצאת ברות. די בכך שהספר הזה נותר אחריה. יש משהו יפה בכך שיצירה אחרונה של מי שהלכה לעולמה עוסקת דווקא בשתי נשים שיוצאות בהדרגה מן המקום הבטוח שבו הסתגרו וחוזרות אל החיים, אל בני האדם ואל הרגש.
נהניתי מאוד מהקריאה ב"המשקיפות", אבל בסופו נותרתי עם משהו שאינו קשור כלל לפתרון התעלומה. נותרתי עם תחושת החמצה. החמצה על כך שלא הכרתי את עדנה מזי"א ואת יצירתה טוב יותר כשהייתה כאן, ורצון לחזור עכשיו אל מה שכתבה. ובאופן אישי יותר, החמצה על הסבתות הפרטיות שלי, שהלכו לעולמן לפני שהייתי מבוגרת מספיק כדי להכיר אותן לא רק כסבתות אלא כנשים, וליהנות באמת מן הקשר שהיה יכול להיות בינינו.
ואולי זה הדבר היפה ביותר ש"המשקיפות" עושה: במשך ספר שלם רות מנסה להגן על עצמה מפני הרגש, עד שיהלי מצליחה לעקוף את כל מנגנוני ההגנה שלה ולהיכנס פנימה. ואז, כמעט בלי שנרגיש, הספר עושה לקוראיו בדיוק אותו הדבר. הוא מזמין אותנו להשקיף, ואז גורם לנו להרגיש.
עוד כתבות בנושא
