כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתִי, רֶגַע, הֲיִיתֶם יַחַד? אֵיזֶה מוּזָר זֶה לְהַגִּיד כֵּן, יָצָאתִי אִתּוֹ, נָשַׁמְנוּ אֶת אוֹתוֹ הָאֲוִיר פֶּרֶק זְמַן מְמֻשָּׁךְ... נִפְרַדְנוּ חָזַרְנוּ נִפְרַדְנוּ חָזַרְנוּ... עַד שֶׁמַּשֶּׁהוּ בָּאֲדָמָה אוֹ אוּלַי בַּשָּׁמַיִם נִסְדַּק, אַתָּה הִמְשַׁכְתָּ לָתֵת טַל בַּבְּקָרִים וַאֲנִי הִמְשַׁכְתִּי לִמְשׁוֹת אֶת הַזְּמַן מֵהַיּוֹם. אַתָּה הִמְשַׁכְתָּ לִבְרֹא בְּכָל יוֹם מֵחָדָשׁ אֶת הָאוֹר, אֲנִי מָצָאתִי נֶחָמָה בַּעֲלָטַת הַלֵּילוֹת. אַתָּה הִמְשַׁכְתָּ לְהַצְמִיחַ אִילָנוֹת, אֲנִי הִפְסַקְתִּי לְהִתְחָרֵט עַל פֵּרוֹת אֲסוּרִים, עֵץ הַדַּעַת מָתוֹק. כָּעֵת אֲנַחְנוּ חוֹלְפִים זוֹ עַל פָּנָיו שֶׁל זֶה וּמְהַנְהֲנִים בְּנִימוּס כְּמַכָּרִים וָתִיקִים. יוֹם טוֹב, יוֹם נָעִים, שָׁלוֹם.
קשה להתבונן ב"לחצות את הסמבטיון" בלי לשאול את השאלה העומדת בבסיסו: האם שירה יכולה לעבוד ללא פסיחות? אף שאבידן קבע כבר לפני שנים ש"שִׁיר הוּא דָּבָר / שֶׁאֲנִי קוֹבֵעַ שֶׁהוּא שִׁיר", כלומר שיר יכול להיות כל דבר בעצם, נדמה שבכל זאת המרבית המכריעה של האוחזים בעט – מהעת העתיקה ועד ימינו – נוטים ללחוץ על האנטר לעיתים קרובות כשהם כותבים שירה.
קולמן מגישה טקסט שכרוך כספר שירה, מנוקד כספר שירה, אבל מורכב מקבוצות של קטעים פרוזאיים, פסקאות שמחזיקות איזה מתח בין קצוות: מצד אחד הן נרטיביות, קריאות, מספרות סיפור, מצד שני דחוסות, עמוסות דימויים, מוזיקליות. האם אפשר לקרוא לזה שירה בקלות? האם ללא הניקוד זה היה עובר כממואר? האם זה היה משנה משהו אם העורך היה עובר על הקובץ וקוטע את השורות באיבן? תקראו לטקסט הזה איך שתקראו, הוא כתוב נהדר.
הכי מעניין
זהו ספרה השני של בתאל קולמן, שיוצא יותר מעשור לאחר שספרה הראשון זיכה אותה בפרס שרת התרבות, והוא עוסק בעיקר בחזרה בשאלה. לא במובן ההלכתי או הסוציולוגי, אלא כחוויית חיים קיומית של ערעור אחת ממערכות היחסים המעצבות ביותר בחייה של המשוררת, עוד מתקופת ילדותה ברובע היהודי: "הַיַּלְדָּה עִם הַיַּלְקוּט הַזַּרְחָנִי / וְהַמַּבָּט הָרְצִינִי, שֶׁתַּיָּרִים מַבִּיטִים בָּהּ בִּפְלִיאָה / כְּאִלּוּ הָיְתָה פָּרִיט מוּזֵאָלִי נָדִיר". החצייה של הסמבטיון אל העבר האסור מתוארת כתהליך קמאי, תהומי, מיתי: חווה מבינה שאין יכולת בחירה בגן העדן, והיא מתכננת את החטא שיגרש אותה ממנו. גם לילית מככבת בספר, ודמות קרובה יותר היסטורית אבל אגדית לא פחות: יונה וולך, שהמשוררת מתייחסת אליה כ"יונה" – מכרה משותפת שלה ושל הקורא.
אולי כביטוי של אותה תנועת חיים, זה ספר שמלא מאוד בגוף. הגוף שמתמלא כדי להביא לעולם ילדים, הגוף שמנסה להתנער מהמבט הגברי עליו ("הַיּוֹם הָלַכְתִּי לַמּוּסָךְ וְהֶחֱזַרְתִּי לְכָל הַפּוֹעֲלִים אֶת הַמַּבָּטִים שֶׁלָּהֶם בַּחֲזָרָה"), הגוף האוהב, הגוף המשתוקק, הגוף כארץ זרה וכבית. קשה לכתוב כל־כך הרבה על גוף בלי ליפול לרומנטיזציה או לוולגריות, וקולמן מצליחה להלך כאן בין הטיפות וליצור קול מלא כנות וצבע.
"אֵיךְ גַּם חוֹזְרִים הַבַּיְתָה וְגַם שׂוֹחִים נֶגֶד הַזֶּרֶם", שואלת המשוררת על דגי הסלמון בפתח ספרה, ואז מציירת תמונה מורכבת של מסע שיש בו הרבה הלוך ושוב, תנועות מנוגדות שמצליחות להתקיים יחד. אולי המחסור בפסיחות כאן הולם דווקא: בספר שמבקש לפשוט כל כך הרבה, גם צורת השיר נתלית אחר כבוד על קולב, ומניחה למילים לדבר.
עוד כתבות בנושא
