יש אנשים שמזכירים את שמה של ליאן מוריארטי באותה נשימה עם סופרות כמו ג'ודי פיקו, למשל, בקטגוריית "נשים שכותבות ספרים קריאים". בלי להיכנס לחלוקה הקטגורית ההיסטורית בין ספרות גבוהה ונמוכה, גברית ונשית והקורלציה ביניהן, לטעמי מוריארטי היא ליגה אחרת - הן מבחינת בחירת נושאים, הן מבחינת הטיפול בהם. אם פיקו בוחרת סוגיה מוסרית ותופרת סביבה ספר, מוריארטי היא אמנית המתח של חיי היום־יום.
לכן, מה רבה הייתה אכזבתי כשהבנתי מה הנושא של הספר החדש. אישה־שיודעת־מתי־ואיך־אנשים־אחרים־ימותו נשמע פחות כמו טיפול בעניין רגשי־חברתי־אוניברסלי, ויותר כמו ניסיון לדלות נושא לכתיבה שתואם לטרנדים עכשוויים. מה גם שהנושא הזה כבר נטחן עד דק בספרות. ב־2013, למשל, יצא הספר עם הכותרת הלא אניגמטית "זה הסוף שלך: סיפורים על אנשים שיודעים כיצד ימותו". הוא היה בדיוק כמו שזה נשמע: רעיון מסעיר לכאורה, ומשעמם בפועל. ב"חיים לנצח" של קלואי בנג'מין מ־2019, דווקא ספר חביב, הנושא כבר ממש זהה לשל מוריארטי: אישה מסתורית יודעת לנבא תאריכי מוות.
מעיין שטיינברג, "רק תקווה!", שמן על בד, 2026 | צילום:
ואי אפשר בלי להזכיר את אינוביל, העיר שתושביה יודעים את תאריך מותם, ב"ביום שהמוסיקה מתה" של אופיר טושה־גפלה. יופי של ספר, וזה בדיוק העניין. כדי לקרוא סיפורים מצוינים באווירת פנטזיה הולכים לטושה גפלה. מוריארטי היא שכתבה את "שקרים קטנים גדולים", והפורטה שלה הוא משפחות בעיירות מנומנמות. אליה עולים לרגל כשיש חשק לסאגה משפחתית עם תעלומה וכתיבה טובה ורצוי גם נוף.
הכי מעניין
התחלתי, לכן, לקרוא בשעמום כלשהו, שהתחלף בתסכול: כבר מהעמודים הראשונים נזכרים כמה מוריארטי יודעת לכתוב. לא חבל לבזבז כזה כישרון על כזה סיפור? והנה ספוילר: תוך עמודים ספורים מתברר שזה בכל זאת קורה גם הפעם. אפילו הנושא הנדוש והמשעמם מצליח להפוך אצלה לספר מהנה. אולי כי במוקד שלו נמצא שוב האנושי־חברתי־אוניברסלי, וגם החלק המיסטי ומעורר החשדנות מקבל טיפול שמחזיר אותו אל המחוזות הרגילים שלה. במילים אחרות, דורותי, אנחנו כבר לא באינוביל.
הלם העתיד
הספר נפתח בסצנת שדה תעופה - עניין יומיומי לקורא האמריקאי והאוסטרלי, ומשהו בין נשכח לסנסציוני עבור הקורא הישראלי בשנים האחרונות. אנחנו בנמל התעופה האוסטרלי "הובארט", על טיסה שמתעכבת בחצי שעה, ומתוודעים לקבוצת גיבורי הספר: הנוסעים, הדיילת, והגיבורה הראשית שתחולל את האירוע. זו יריעה רחבה מאוד, אולי רחבה מדי (ומתחשק להתקטנן ולהגיד שגם הנושא הזה, קבוצת אנשים זרים על מטוס בחוויה משותפת, כבר נטחן עד דק; אבל להבדיל מראיית עתידות, אנשים שחווים אירוע משותף במקום סגור הופכים לקבוצה, וזו, לפחות, עובדה פשוטה).
הגיבורה הראשית, שאמנם מקבלת נפח כתיבה זהה לדמויות האחרות, היא אישה מבוגרת אפורת שיער וחביבה למראה. בקרוב היא תירדם, ומתוך שינה תחווה התקף פסיכוזה או נבואה, תעבור בין כיסאות המטוס, ותודיע לכל אחד מתי ואיך ימצא את מותו. כשתתעורר היא לא תזכור את האירוע. האנשים שקיבלו ממנה את הנבואה דווקא יזכרו אותה, מי יותר ומי פחות.
באופן טבעי, אלה שקיבלו נבואה על מיתת נשיקה בגיל הנושק לתלת־ספרתי, יגיבו ביותר שלוות נפש ואפילו בדיחות הדעת מאשר מי שהתבקשו להתכונן למותם כבר בשנה הקרובה, או שנסיבות מותם לא־טבעיות עד מחרידות. אופן ההתמודדות של הנוסעים עם המסר שקיבלו הוא נושא הספר. זה גם הנושא של שאר הספרים שהוזכרו, ושנמצא איתנו, ברמות ועומקים שונים, מאז שהאדם הבין שהוא בן מוות: לא האם אפשר לנבא עתידות, אלא האם ידיעת העתיד משנה את ההווה.
הטיית האישוש
נגיד שזר ברחוב מטרגט אתכם באופן אישי וצועק: "מזל טוב! אתה הולך לזכות היום בלוטו!!". תמלאו כרטיס או לא? ואם הוא היה אומר שאתם עומדים לחלות במחלה קשה, הייתם קובעים תור לרופא? התרחיש הזה נפוץ מהמצופה. ברוב המדינות, וגם בישראל, הוא מתרחש אחת לכמה שנים. אל תחנת המשטרה נכנסים איש או אישה, בדרך כלל אישה, וטוענים שיש להם מידע על מיקום של נעדר, בדרך כלל ילד, מידע שהגיע בחלום או בקלפים. תיקים בעלי פרופיל ציבורי גבוה תמיד מושכים פניות מהסוג הזה, והמשטרה לרוב בודקת את המידע, מופרך ככל שיהיה, אף שמידע כזה מעולם לא הוביל לגילוי אמיתי. כי למילים יש כוח, ומרגע שנאמרו, ההתעלמות מהן הופכת לבחירה עם השלכות. הפתגם העתיק מזכיר שלושה דברים שאי אפשר להחזיר לאחור: חץ שנורה, מילה שנאמרה, וזמן שעבר. מוריארטי היא סופרת, והיא כאן בשביל המילים.
רגע אחד אתה כאן | צילום:
חלק מהנבואות המחולקות במהלך מה שיקבל בהמשך כינויים כמו טיסת המוות, הן כאמור סולידיות. לא כולן. מה למשל? אימא צעירה מקבלת נבואה מטרידה על תאריך המוות של אחד משני ילדיה, ומתקשה לשכנע את עצמה שזו סתם אישה משוגעת ושלדבריה אין משמעות. היא צריכה גם להחליט האם לנקוט פעולות שינסו לשנות את רוע הגזירה ואיזה, וגם האם לחלוק את מעשיה עם בעלה או להסתיר אותם. כך אנחנו זולגים באלגנטיות משאלת המיסטיקה אל סיפור על זוגיות ואמונות והתנגשויות ומצפן פנימי.
שאר הדמויות עוברות מסע דומה. אלגרה, למשל, היא דיילת במטוס. העבודה היא יותר ממקור פרנסה עבורה; היא גם נקודת הכובד של חייה החברתיים והרומנטיים. אלגרה נקראת על ידי הנוסעים להתמודד עם סצנת הנוסעת המתנבאת, ומקבלת נבואה בעצמה. תאריך המוות המשוער שלה יציף את העבר שלה, את ההווה, ואת כל הדברים שהדחיקה וחשבה שהשאירה מאחור. גם היא תצטרך להכריע האם היא מאמינה בנבואה ובגורל בלתי הפיך, וגם היא תצטרך לעמת את האמונות שלה מול אלו של הסובבים אותה.
זה הרעיון בבסיס הספר והוא מיושם בהצלחה לא רעה, גם אם לא מסחררת. אולי כי גם הסיפור של אלגרה נבלע בין שאר הסיפורים הרבים. בנוסף לאלגרה ולגיבורה הראשית יש לנו גם איש עסקים שעובד קשה מדי ושחברו הטוב מת לא מזמן, זוג שחוזר מירח דבש, אישה בהיריון מתקדם ועוד ועוד. כולם כתובים היטב ומעניינים, אבל אולי היה עדיף לשמור לפחות את חלקם לספרים אחרים. הטיסה מגיעה בשלום ליעד, והקבוצה־לרגע מתפצלת. ואז, כעבור זמן, קורה משהו שאי אפשר להבין, ובעידן האינטרנט גם לא להסתיר: אחת הנבואות מתגשמת.כידוע, התגשמות הנבואה היא אחד הסימנים לאבחנה בין נביא אמת לנביא שקר. אבל מה קורה אם מישהו ניבא בבת אחת כמה נבואות מקבילות? מאיזה שלב אפשר להפסיק לדבר על מקריות ולהתחיל לדבר על כוח אמיתי? והאם נביאי השקר משקרים ביודעין, או שהם מאמינים לעצמם?
יש קווי דמיון מטרידים בין תיאורי נבואה בתנ"ך לתיאורי התקפי פסיכוזה בימינו. מי שלא מפחד מההקבלה, יוכל למצוא ספרות מקצועית נרחבת בנושא. ויש עניין נוסף שניכר שמוריארטי מכירה והיא מתארת אותו בתבונה: הטיית האישוש. כשאנחנו מאמינים במשהו, נקבל מהיקום עוד ועוד הוכחות לכך שהוא נכון. מיסטיקנים בשקל מתמחים בלג'נגל בין כללי ההסתברות הפשוטים ובין הנטייה האנושית להטיה קוגניטיבית. מיטב הנוכלים בנו קריירות בשיטה הזו. האם זה מה שהגיבורה שלנו עושה? אפילו היא לא יודעת. היא אמנם חוללה את האירוע, אבל אין לה שום זיכרון ממנו. האם היא חוותה התקף? האם היה בו גרעין של אמת? גם אחרי שהיא נחשפת למה שאמרה ולמה שקרה בעקבות זאת, אנחנו עוברים איתה כברת דרך עד פיצוח ההבנה מה באמת קרה. והדרך הזו חכמה יפה ונוגעת ללב. גם במקרה שלה השאלות הן לא מטפיזיות אלא אנושיות, וכך מוריארטי גורמת לנו לחבב את זו שאנחנו אמורים לכעוס עליה, ולפתח סבלנות כדי לחקור יחד איתה.
לא קוסמים, לא שרלטנים
זה איננו הספר הראשון של מוריארטי שבו אנחנו מבינים פתאום את הצד של הסמי־מיסטיקנים, ולא חושבים שהם קוסמים אבל גם לא רואים בהם שרלטנים. כך היה, למשל, גם ב"סיפור האהבה של המהפנטת" מ־2021. הפעם נכנסות לסיפור גם הרשתות החברתיות והאופן שבו הן מעצימות כל אירוע, מטשטשות את האמת ובעיקר מפעילות רגשית וטכנית. מוריארטי איננה מתיימרת להיות מבקרת חברתית, היא פשוט מספרת מוצלחת שיודעת לרתק. קורטוב ספקנות, קורטוב אמונה, קצת הומור ואירוניה והמון אנושיות – זה המתכון שלה לחיים טובים ולספרים טובים, והמתכון הזה עובד.
האם זה המוצלח בספריה? לא, יש לה טובים ממנו. גם אחרי שהשלמנו עם בחירת הנושא ואפילו מצאנו בו איזה חן, נותרה הציפייה לסיפור יותר ממוקד, עם קצת פחות גיבורים. אפשר גם לטעון שסוף הספר הוא, כמו שקורה לקינוחים לפעמים, קצת מתוק מדי. אבל גם כשהיא לא בפסגת יצירתה, מוריארטי עדיין יודעת את העבודה. היא משעשעת ואירונית ואינטליגנטית ולא מתנשאת, היא מתארת ולא מתפייטת, והיא משלבת עולמות תוכן בלי ליפול לניימדרופינג יומרני. במילים אחרות, היא שמה את מעשה הסיפור במרכז. וגם אחרי הספר הזה מתחשק לקרוא כל מה שהיא כותבת, ומתחשק להיות חברה שלה, ואלו שני פרמטרים נכבדים שמעידים על קריאה מהנה.