אָסוֹן יָלַד אוֹתָנוּ אֶל הָאִי הַזֶּה... // הַסִּימָנִים הָיוּ גְּלוּיִים אֲבָל אֲנַחְנוּ לֹא נָתַנּוּ אֶת לִבֵּנוּ אֲלֵיהֶם: / אַרְבָּעִים יָמִים לַמַּיִם הָיָה טַעַם שֶׁל נְחֹשֶׁת אֲכוּלָה / רַחַשׁ בֵּית חֲרֹשֶׁת מֵת לִוָּה אֶת הַשָּׁעוֹת / כְּשֶׁדִּבַּרְנוּ נָשַׁב הַקּוֹל כְּמוֹ / דֶּרֶךְ עֶצֶם חֲלוּלָה, וּכְשֶׁשָּׁתַקְנוּ הִתְקָרְשׁוּ / תְּנוּעוֹת לְעִצּוּרִים, כִּמְעַט שֶׁלֹּא נוֹתְרָה לָנוּ מִלָּה. / עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד נָמַס הָאֹפֶק מוּל עֵינֵנוּ, הָאָרֶץ הִתְקַפְּלָה... / נִבְלַעְנוּ אֶל סִירוֹת הַהַצָּלָה.
לילה | צילום:
"לילה", ספר שיריה השלישי של רוני אלדד, נפתח בשיר שנקרא "איך להירדם", ונחתם בטקסט הנושא את השם "איך להתעורר". בין שניהם נפרש מרחב פואטי חלומי, חמקמק, לפרקים אפל, לפרקים מתוק, וללא ספק לילי. השירים נושאים בתוכם איכות מדיטטיבית משהו, מילים שאינך בטוחה אם קראת אותן, התפללת אותן, או שבכלל ישנת כל הזמן הזה והן הגיעו אלייך באיזו הזיית־הקיץ. על הכריכה תמצאו קולאז' של האמנית סופי ברזון־מקאי: ג'ירפה עומדת על אשכול הורנטזיות, הפרחים והחיה מוארים בנורת רחוב, שילוב שמעמיק את התחושה הלא־מציאותית שהספר יוצר. אלדד היא עורכת ספרות הילדים והנוער וספרי השירה בהוצאת עם עובד, פרסמה בעבר גם ספרי ילדים, וזכתה בפרסים על שיריה.
אם אנסה לסכם באילו נושאים הספר הזה עוסק, הרי שמדובר בעיקר בחיים ובמוות; כן, אפשר אולי לומר את את זה על כל טקסט שנכתב אי־פעם. המשוררת מתמודדת עם מותה הטרי של אימה ומשרטטת תמונות של יתמות והיעדר, וגם כאבי המלחמה המתמשכת מעובדים כאן לציורים מרובי מילים ומלאי צבע, ובכל זאת, איכשהו, רכים. מול כל הסופיות הזו עומדים החיים באיתנם: האימהות, הזוגיות, העולם על יופיו, חסרונותיו ופעימת החיים המתמדת בו. "מָה שֶׁחַי מֵת בְּלִי הֶרֶף. / מָה שֶׁחַי נוֹלַד בְּלִי הֲפוּגָה".
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
השפה של אלדד עשירה להפליא, מסודרת בשורות ארוכות, לעיתים טקסטים דחוסים ללא פסיחות כלל, מלאים בתיאורים ארוכים, גמישים, מפתיעים, צבעוניים. "חַרְדָּלִים צוֹמְחִים בְּכוֹחַ בַּאֲתַר בְּנִיָּה סָמוּךְ / מַשֶּׁהוּ חַד, פַּח חָלוּד, מַשֶּׁהוּ חַם מִצָּהֳרַיִם, צִנּוֹרוֹת אוֹ נְחָשִׁים / לוֹחֲשִׁים עַל הַכֻּרְכָּר // וּבִפְנִים הָאֲנָשִׁים עֲשׂוּיִים סֻכָּר". נראה שהכותבת מוצאת יופי בכל דבר: באנושי, בעלוב, במה שעירוני ומלוכלך, במה שטבעי ופראי. היופי הזה מוצא את דרכו אל השורות, ומחולל שירים שמעוררים תחושת התאהבות בעולם, או לפחות הזדמנות להתבונן בו מחדש.
רוני אלדד היא מהכותבות האהובות עלי, וספרה השלישי (בעצם רביעי, אם נספור את אנתולוגיית שירי המלחמה "היינו משונים", שהוציאה עם שני משוררים נוספים) אינו נופל מקודמיו. הוא מצליח להלך על חבל דק בין ההתמסרות לסיפור ובין ההתמסרות לשפה, ולהשמיע קול מובן אבל לא מובן מאליו, רב־רבדים אבל לא בלתי נגיש. שמרו לכם לקריאה בלילה, לפני השינה או במהלכה.