האבל של הקב"ה יכול להעניק גם לנו נחמה

בתשעה באב אסור כידוע ללמוד תורה, משום שהיא משמחת את הלב, אך מותר ללמוד את המדרשים על מגילת איכה ואגדות החורבן, משום שענייני החורבן ותיאורי הפורענות מעציבים את הלב. על רקע הלכה זו, מפתיע למצוא ספר העוסק בדרשות חז"ל על מגילת איכה, אבלות ובכי, שכותרת המשנה שלו היא "מסע של נחמה בין דרשות חז"ל". בעוד שבעולם הדתי אנחנו מבחינים בין החורבן ובין הנחמה, בין "שבת חזון" ל"שבת נחמו", הספר הזה מבקש למצוא נחמה גם בתיאורי הבכי, ואולי דווקא בהם.

את המחברת, ד"ר אחינעם יעקבס, שמעתי לא פעם בשיעורים ובהרצאות. היא ניחנה ביכולת לחבר באופן טבעי בין חוכמה לרגש, ולנתח למשל מקור מדרשי באופן מושכל שגם ייגע בלב השומעים. כאשר הגיע לידי ספרה החדש, שיצא לאור במסגרת "כתבוני - תוכנית עמיתות לכתיבת ספרים תורניים במתן", תהיתי האם הצליחה להעביר את השילוב הייחודי הזה גם לכתיבתה.

רוב רובו של הספר הוא ניתוח ספרותי־אקדמי של דרשות חז"ל בעניין צערו ובכיו של הקב"ה. הניתוח הזה כתוב בלשון המובנת לכל מתעניין בדברי חכמינו, ללא הסרבול והכבדות המאפיינים לעתים כתיבה אקדמית. בין השאר משווה יעקבס דרשות קדומות למאוחרות, דנה בניסוחים שונים של מדרשים, ומנתחת את העריכה של קובצי דרשות. אבל גם מקומם של הלב, הכאב והתקווה לא נעדר. כבר הפִּסקה הראשונה קורעת את הלב, כאשר הכותבת מספרת שהחליטה "לצאת למסע בין דרשותיהם של חכמינו בדבר בכיו של הקב"ה", מתוך "החיפוש האישי שלי אחר נחמה, משמעות, שפה ומקום בעולם – לאחר שאבדה מעמנו בתנו הקטנה, רותם המתוקה וזכת הנפש".

יעקבס מתארת את הקושי – המוכר ללא מעט אבלים – לקרוא דברי הגות ומחשבה בנושאי סבל וייסורים. לדבריה, חלק מהכתיבה על נושאים אלה לא הצליח להשיב את נפשה, וחלקים אחרים אף עוררו בה כאב, כעס ובדידות. היא מצאה מזור דווקא בדרשות שבהן היא דנה בספר, המתארות את כאבו, אבלו ובכיו של הקב"ה לאחר החורבן: "הרגשתי שהגעתי אל מילים חדשות ושפה חדשה – שפה שבדרך לא מובנת הצליחה לחזק ולנחם אותי. והרי זה פלא, שכן הדרשות היו רוויות כאב ודמע ותיארו את השבר והצער שהיו מנת חלקו של הקב"ה. לכאורה הייתי יכולה להרגיש עם קריאתן חוסר ביטחון או ייאוש, אך לא כך היה". בעיניה, דרשות נועזות אלו הן "כהושטת יד בת אלפי שנים מאת גדולי עמנו וחכמיו, אל ידי הקטנה והאובדת. הייתה בהן... מוכנות להביט בכאב, לעמוד מולו, לגעת בו ולחפש בו ודרכה קִרבה ומרפא".

קינות חדשות ישנות

עצם הרעיון שלפיו הקב"ה מתעצב ובוכה על עם ישראל וצרותיו, אינו פשוט. הקושי הוא גם מן ההיבט של ההאנשה, כלומר ההתייחסות אל הקב"ה בדימויים הלקוחים מעולמם של בני אדם, וגם בשל ההנחה שאין מקום לבכי ועצב אצל הקב"ה, מלך רם ונישא. ואכן, כפי שהמחברת מראה, אמוראים מאוחרים התקשו בכך. רב פפא למשל קבע כי "אין עציבות לפני הקב"ה, שנאמר 'הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו'". ברוח קביעה זו אפשר למצוא כמה מדרשים מאוחרים המסתייגים מרעיון בכיו של הקב"ה, ומשקפים גישה שלפיה לא ראוי שהאל יבכה. עם זאת, במקורות חז"ל הקדומים וגם המאוחרים מופיעים תיאורים נרחבים של בכיו של הקב"ה, ואלה מנותחים בספר היטב.

הספר הזה, העוסק בבכי, נכתב במהלך שנת תשפ"ד, סמוך לאסון הגדול של שבת שמחת תורה והמלחמה שבעקבותיו, שבהם התערבבו אצל כולנו הכאב הפרטי והכללי, האישי והלאומי. באותה שנה בתשעה באב נאמרו בחלק מן הקהילות קינות שנכתבו בעקבות האסון. כפי שכותבת יעקבס, קינות אלו הביעו את "רצונם של המקוננים לצרף את האסון אל הסיפור הגדול של תולדות ישראל", ויש בהן "התחברות אל עבר דורות קודמים והבנה ששורש אחד לחורבנות כולם". חיבור הדורות הזה גרם לכך שחז"ל והחכמים שבעקבותיהם קראו את מגילת איכה כמוסבת על אסונות מאוחרים יותר: חורבן בית שני, החורבן שבעקבות מרד בר כוכבא, האסונות במהלך מסעי הצלב, והשבר הגדול בשואה. הכאבים האישיים והלאומיים שלנו הצטרפו לשרשרת הכאבים הלאומיים לדורותיהם.

אינו דומה מי שקורא דברים על כאב בימי שלווה למי שקורא אותם בזמנים כאובים, כאשר הכאבים העכשוויים מחדדים ומעצימים את הבנת הכאבים שתיארו קדמונינו. יעקבס מתארת את תחושתה כאשר קראה את הדרשה האחרונה שדרש הרבי מפיאסצנה בגטו ורשה בשנת תש"ב (1942). הרבי הדגיש אז "כמה רב המרחק" בין לדבר על ייסורים ועל סבל ובין להתייסר ולסבול בפועל. היא משתפת את הקוראים בציפייתה הדרוכה "לשמוע במה אפשר להתנחם מעט", ומוצאת נחמה בדברי האדמו"ר על כך "שאין אנו לבדנו בצרותינו, רק [אלא] הוא יתברך כביכול סובל עמנו, עמו אנכי בצרה".

מציאת נחמה בתוככי הזוועה, והיאחזות בכך ש"הוא יתברך כביכול סובל עמנו", מצויה במוקד הספר. קל לנו למצוא נחמה בפרקי הנבואה הנקראים בשבתות שאחרי תשעה באב, המדברים על הנחמה ועל התקווה שאחרי החורבן. קשה הרבה יותר למצוא נחמה במגילת איכה עצמה, המלאה בכאב, סבל וייאוש. אף על פי כן, החכמים ביקשו למצוא נחמה דווקא בה.

כך למשל, הפסוק הפותח את המגילה, "איכה ישבה בדד", מתהפך בדברי חז"ל מתיאור העיר והעם היושבים בדד, לתיאורו של הקב"ה היושב בדד ובוכה. המחברת מוצאת בהיפוך זה משמעות רבה לזיקה שבין הקב"ה לעמו. אם גם הקב"ה בוכה ומצטער עימנו, הרי שיש מקום ותקווה "כי נצליח להגיע יחד גם לתיקון, לנחמה ולשיבה".

הזדהות במקום האשמה

הדברים מתחדדים מתוך השוואתם לתגובת הנביא יחזקאל לתחושות העם בעקבות חורבן הבית הראשון. היו מן הגולים שסברו שהחורבן והגלות הם כעין גט כריתות בין העם לאלוהיו, וכי הזיקה והמחויבות ביניהם הסתיימו. על כך צועק הנביא: " חַי אָנִי נְאֻם ה'... אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֱמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם". ידו החזקה של הקב"ה לא תאפשר לעם ישראל להתבולל בגוים, והקשר עם הקב"ה יימשך. לעומת זאת, חז"ל הדגישו בעקבות חורבן הבית השני דווקא את בכיו וצערו של הקב"ה ולא את ידו החזקה. השיקום של משבר האמון ושל הריחוק בין העם לא־לוהיו מתאפשר דווקא משום שהקב"ה שותף בצרתם ובוכה עימם ועליהם.

הדרשות על כאבו ובכיו של הקב"ה שונות גם מהשקפתם של נביאים וחכמים על החורבן הנגרם כעונש על חטאי בני ישראל. ההאשמה בחטא מוחלפת בכאב צרוף; כאב של אנשים פרטיים, כאב של העם כולו, וגם כאבו ובכיו של הקב"ה. ואם הקב"ה כואב, הרי שגם לנו יש לגיטימציה לתת מקום לכאב ולחולשה האנושיים.

אחד הפרקים מוקדש לניתוח מדרש חריף שבו הקב"ה פונה כביכול למלאכים ושואל אותם כיצד לנהוג מנהגי אבלות בעקבות החורבן. על פי המדרש הזה, המלאכים "מלמדים" את הקב"ה את הלכות האבלות הנהוגים בין בני האדם. יעקבס מסיקה מכך שאם מעשי בני האדם הם מודל לחיקוי עבור הקב"ה, הרי שאין במנהגי האבלות שלנו רק ביטוי לחולשתו ושברונו של האדם, אלא גם לחוכמתו המיוחדת היודעת להתמודד עם מצבי משבר וקושי.

ברוח זו מנתחת המחברת במדוקדק את הדרשות העוסקות בבכי ובכאב של הקב"ה ומוצאת בהן מפתח למציאת נחמה בכאבינו. לא פעם, הדברים הנאמרים בזמן ניחום אבלים או בדיונים על אבל וכאב, נותרים ברובד הרעיוני והתאורטי: חיפושים של צידוק הדין או של משמעות באבל. המחברת מוצאת נחמה דווקא בכנות הנלווית להכרה בכאב, בסבל ובאבל. כשהקב"ה מתאבל עִמנו כביכול, הרי הוא מזדהה עם האדם ומגלה חמלה עליו. "בכיו של הקב"ה מבטא קשר של הזדהות וחמלה עם עמו – ובמקביל יוצר בקרב הקוראים קשר הדדי של הזדהות וחמלה כלפי הקב"ה. הוא מבקש קִרבה תחת ריחוק, אהבה תחת פירוד". החכמים ביקשו בחוכמת ליבם "להכיר בכאב ולתת לגיטימציה – ואולי אישור – לשאלות ולתחושות שונות ככעס ופחד, ויחד עם זה... למצוא שבילים לקשר מחודש, לנחמה".

על אחת הדרשות כותבת יעקבס שהיא "פורמת את הקשר המורכב של חטא ועונשו, מסירה אותו מן המשוואה ומבקשת להותיר אותנו עם תיאור צערו של הקב"ה, אשר נותר בודד, אבל ומקונן – ובכך מציגה את צערו של הקב"ה וצערם של ישראל כשזורים זה בזה".

כיוון שונה מעט מופיע בפרק העוסק בחסרונו של הבכי בדרשות מסוימות. ועל כך כותבת יעקבס: "למרות החוסר הבולט בבכייה של רוח הקודש, יש במעשה זה גם עוצמה. היכולת להתבונן באומץ על אשר קלקלנו במעשינו, היכולת להישיר מבט נוקב אל העוולות החברתיות והדתיות שהיו, היא מעשה שיש בו תקווה ובטחון ... זה מעשה שמבטא אמונה כי בעקבות היכולת להביט פנימה, נצליח גם לתקן".

אני קורא את הדברים כקריאה אלינו, החברה הישראלית: לצד הכאב הרב, ויחד עם ההכרה בצורך בכמויות גדושות של חמלה, אנחנו מתפללים ומתאמצים שנצליח גם לתקן.

פרופ' עוזיאל פוקס הוא ראש בית הספר לתארים מתקדמים במכללת הרצוג