בין כיכר החתולות ועמק המצלבה: מסע אישי והיסטורי בירושלים

עד לפני כמאה ועשרים שנה, אנשים הילכו בעולם נטולי תת־הכרה, לפחות לא כזו שהם מודעים לקיומה. פרויד גרם לנו להבין שיש בנפשנו רבדים סמויים המשפיעים על התנהגותנו. את אותו תת־מודע אנו יכולים למצוא גם בתופעות שמחוצה לנו, במקומות שאנו מהלכים בהם, שהרי כבני אדם אנו משליכים את מבטנו אל העולם ומוצאים בו הדהודים לעצמנו. ואם יש מקום שתת־המודע שלו עמוס עד להתפקע, הרי שזוהי ירושלים.

מריק שטרן, גיאוגרף עירוני־פוליטי וירושלמי אדוק, מהלך ברחובות ירושלים כצליין מחשבתי. בספרו "כיכר החתולות" הוא מתחקה אחר המרחבים ההיסטוריים והגיאוגרפיים של העיר, מבקש למצוא את השכבות התרבותיות המרכיבות את העיר שחוברה לה יחדיו ומנסָה עד היום להחזיק את כל החלקים.

כבעלי תת־מודע, אנו חוזרים אל השכבות הראשוניות שביססו את חיינו – ימי הילדות. העיר שבה גדלנו והדרכים שבהן הלכנו יעצבו את חיינו בהמשך. כזו עבורי היא ירושלים בכלל וכיכר החתולות בפרט, כך שכבר מבט בכריכת הספר הספיק לגעת בנקודות העומק של חיי.

את מסעו האישי בעיר מתחיל שטרן בגילה, השכונה הדרומית שנבנתה לאחר מלחמת ששת הימים ושבה התגורר בילדותו. משם הוא ממשיך למקומות כמו גיא בן הינום ועמק רפאים, עד למרכז העיר וקו התפר. הוא מוליך את הקורא מהפריפריה של העיר למרכזה, מסלול שחופף גם את המסלול החברתי של המחבר. השילוב בין הסיפור האישי להיסטוריה והתרבות של העיר, מייצר מעין אוטוביוגרפיה של שטרן ושל העיר. ניתן להגדיר סוגה זו כממואר מחקרי או כאוטו־אתנוגרפיה, שבה הסיפור התרבותי משמש כאמצעי לבחינת הסיפור האישי ולהפך. כך מצליח שטרן להוביל את הקוראים בדרך ארוכה של פרטים ומקומות, העטופים בסיפור אישי כן ונוגע ללב.

כיכר החתולות, הניצבת מעל חניון תת־קרקעי במרכז העיר, נודעה בעיקר כמעוז נוער השוליים שנהג להתקבץ בה בערבים הקרירים. עבור שטרן, סיפורה של הכיכר מתמצת את התפתחותה העירונית של ירושלים כמאבק מתמשך בין היסטוריה קדוֹשה לחילון ומודרנה, "בין רעיונות מגלומניים למציאות אכזרית ואלימה, בין אגדות וחזיונות אורבניים לחיי היום־יום, בין שכבות של מוות לשכבות של חיים". את המתחים הדתיים והחברתיים הללו ניתן למצוא בכל פינה בעיר, בשלל שכבות ארכיאולוגיות של חברה ותרבות, שהמחבר מתחקה אחריהן.

העומס הדתי הזה, ומשקל ההיסטוריה שעל כתפיהם, הלכו והרחיקו עם הזמן תושבים חילונים מהעיר. אך שטרן מתעקש להמשיך לחיות כחילוני, נגד הזרם, בעיר שהיא "ככל הנראה המקום היחיד בעולם שבו אני מרגיש בבית", כדבריו. הוא מתאר את המאבקים על אופייה של העיר לאורך השנים, בהם המאבק לפתיחת בתי קולנוע בשבת שהוכרע לבסוף על ידי בג"ץ. הסיפור מתואר כדרמה משפטית וחברתית שסופה במועקה חילונית למרות הניצחון המשפטי.

"תוגת ירושלים" גברה לאחר שאהוד אולמרט נבחר לראש העיר בשנת 1993. "העשור של שנות התשעים הצליב שתי מגמות הפוכות וסותרות", כותב שטרן. "מצד אחד, חילון המרחב הירושלמי ופתיחת העיר בשבת באופן חסר תקדים, ומצד שני, תחילת הסוף של ההגמוניה החילונית בעיר וסטגנציה דמוגרפית של הציבור החילוני. החילונים אולי ניצחו בקרבות המשפטיים והציבוריים אך הפסידו במאבק התודעתי העצמי". בירושלים, כנראה, גם לניצחון יש מחיר.

הסיפור האישי של שטרן, לצד היכרותו האקדמית עם הבירה כגיאוגרף, מוליכים אותנו במרחבי העיר. סיפורו האישי כרוך בסיפורה של העלייה מרוסיה בשנות השמונים. זו הייתה עלייה אידיאולוגית, שרבים מאנשיה עסקו בפעילות ציונית אסורה כבר במולדת הרוסית. שכונת גילה הייתה מוקד לקהילת העולים בירושלים. שטרן מספר על הפער בין הוריו, שייחסו ערך מהותי לעלייה, לעומת הסבים שעלו כדי להיות קרובים למשפחה והתקשו להיקלט בארץ.

כשכונה מרוחקת ממרכז העיר, שסופחה אליה אחרי המלחמה, הוקדשה מחשבה רבה לתכנונה של גילה. שטרן מתאר את תהליך החשיבה של האדריכלים שתכננו אותה בצורת האות שי"ן, עם חצרות מרכזיות וחסימה לתנועה. הכוונה הייתה ליצור מרחב ציבורי שיזמין אירועים והתקהלות, אך הדבר לא הצליח. כדי לחסוך בעלויות נקבע שמי שיהיה אחראי על תחזוקת השטחים הציבוריים יהיו התושבים עצמם, דבר שהוביל בחלוף השנים להזנחה. המפגש בין האידיאלים לאילוצים שהביאו לעלייה כמו גם בין תוכניותיהם של האדריכלים למימושן בפועל, יוצר תמונה רב־ממדית של מקום וחיים.

המסע ממשיך למקומות כמו שכונת רסקו, שהמשפחה עברה אליה בהמשך, ולסיפור מאחורי השם הרשמי של השכונה – גבעת הוורדים. שטרן מתחקה אחר המנזר הגיאורגי בעמק המצלבה, שבו הפיקו מי ורדים לצורך העולים לרגל, ואחר סיפורו של גיבור התרבות הגיאורגית שותא רוסתוולי, שעל שמו נקרא רחוב סמוך. בגיא בן הינום משתלבים ההיסטוריה המיתולוגית של המקום עם הניסיון להפוך אותו למרכז תרבות. שטרן מתאר חוויה חזקה של צפייה בהולך על חבל במסגרת פסטיבל ישראל בסוף שנות השמונים, כחלק מחזונו של ראש העיר דאז טדי קולק להפוך את האזור למרכז תרבותי בינלאומי. ואולם המצב הביטחוני התפוצץ בפרצופה של ירושלים עם רצף פיגועים אכזרי.

מה רוצות רוחות הרפאים

בין שרידי קרבות עתיקים, תיאורי שכונות שנבנו בעבור פקידי ממשלה ועוד, משתלבים הזיכרונות האישיים שנצרבו, והמתחים החברתיים. שטרן מתאר את המפגש עם השכנים בחצר המשותפת בגילה. לצד עולים מרוסיה השתכנו במקום מזרחים בני הדור השני, משפרי דיור מהקטמונים. מפגש התרבויות זימן לא פעם מקרי אלימות. באחד מהם זרקו ילדי השכנים חצץ על אחותו של שטרן. אביו יצא מביתו לבוש חלוק רחצה, תחתונים ונעלי בית שחורות, תפס את הילדים וסטר בישבנם. או־אז קפץ מביתו אביהם של הילדים, שבדיוק חזר מהעבודה. את המראה הבא קשה לשכוח: "שני אבות בהתנגשות חזיתית, מתגלגלים על העפר, מתיזים חצץ ומעלים ענני אבק. כל מה שיכול להשתבש השתבש, וכמובן שגם החלוק של אבא שלי כבר לא כיסה כלל את מה שבקושי כיסה לפני כן". משטרה הגיעה, השכנים צעקו "תחזרו לרוסיה", אך לבסוף האבות התנצלו וסלחו. אלה היו החיים באותה תקופה, כדברי שטרן: "הפריפריה של ירושלים בשנות השמונים הייתה שטח הפקר. דברים אלימים כאלה פשוט קרו בה, לרוב לילדים אבל לעיתים גם המבוגרים נגררו פנימה".

שטרן מציג גם את שינויי האוכלוסין במקומות השונים. הוא כותב על תושבי ממילא, שבמשך שנים חיו על גבולה המזרחי של העיר וספגו תותחים ירדניים, ואז הועברו לשכונת קריית־מנחם כדי לבנות במקומם מרכז מסחרי; על היוונים האורתודוקסים שחיו במושבה הגרמנית אחרי עזיבת הטמפלרים; ועל בתים ערביים ברחביה ושכונות נוספות שננטשו במלחמות ואוכלסו באמנים, סופרים ואקדמאים. הוא מתבונן ותוהה מה רוצות רוחות הרפאים שחיו במקומות הללו: "שנחזיר לאלתר את המנדט הבריטי? את ההגמוניה האחוס"לית? בעולם הבא, כך הייתי רוצה להאמין, השאלות הללו לא באמת חשובות, אלו ענייני חולין של מטה. אני חושב שהן רוצות רק דבר אחד - שנזכור אותן. שנזכור את זה שהן היו פה, בנו פה, גרו פה והיו חלק מהעיר הזאת".

דברו על לב ירושלים, מפציר הנביא. מריק שטרן מדבר על רשמי העומק שנחקקו בלב העיר, עם אזורי האור והצל שהם מותירים. בפתיחת הספר הוא מציין שירושלים היא כנראה העיר שנכתבו עליה הכי הרבה ספרים. מי שיצעד בעקבות שטרן בשבילי העיר, יזכה לקריאה מעשירה ואינטימית שמותירה טעם של עוד.