מלונדון למצפה הילה: החיפוש אחר הבית

הצורה היא התוכן. כשאומרים על משהו "אין לזה צורה", מתכוונים שאין לזה תוכן. מתכוונים שאין לזה "תוך" כן, אין לזה "תוך", אין. מצד שני, גם כשיש לזה צורה, לא בטוח שיש לזה תוכן, לא בטוח שיש לזה "תוך", כן. אולי זה קנקן שאין בו... אולי זה קנקן מרוקן, מענג ומסוכן, כמו זקן מפואר ומסולסל על צוואר של היפסטר.

אחרי כמה דפים של קריאה בספר "זה לא הבית" מאת אילנה וייזר־סנש, נזכרתי ב"מסה על תוכן וצורה" הנפלא של אמנית השירה המדוברת צביה מרגליות. כי הספר הזה פשוט כתוב יפה. לא בלהטוטי עברית עגנוניים, או בהיברידיות שבין פרוזה לפואטיקה בנוסח יואל הופמן, אלא בכתיבה ישירה, אבל כזו שמכבדת את השפה. וייזר־סנש לא רק מעבירה עלילה לדפים, היא מצליחה לייצר לה צורה מענגת לקריאה, באופן שמזכיר קצת את ספריו היפים של אהרון מגד.

כמו שאמרה יפה צביה, הצורה היא התוכן, אבל גם כשיש לזה צורה לא בטוח שיש תוכן. כאן בהחלט יש תוכן. סיפור נוגע ללב, אוהב אדם, עם דמויות שמתמלאות תוך כמה מילות תיאור, כבמעשה קסם. קִראו למשל את המילים הבאות: "אור עולה ומבצבץ במרחק. כנראה השחר. על הזגוגית דוהרת זרימה, מים נקווים על אדן החלון". אתה לא רק מדמיין, אתה ממש מרגיש את הזריחה.

התקציר בגב הספר עלול לרמז על דרמה שקוראים בנשימה אחת, אבל זה איננו ספר טיסה. הספר הזה דורש את הזמן שלו. העלילה יפה ומתקדמת, אך היא לא בנויה על ווים של מתח שמכריחים אותך להמשיך מיד לפרק הבא. בעולם שמתרגל לקריאה מהירה ולקשב מקוטע, זהו דווקא אתגר אחר: להסכים להאט.

אחת המלאכות הקשות של סופר היא בניית הדמויות. תוך כדי תנועת העלילה עליך לתת עומק לגיבורים מבלי להיות דידקטי מדי או להעמיס פרטים. קראתי ספרים נפלאים שהדמויות שלהם היו שטוחות למדי; הן מילאו את תפקידן בקידום העלילה, אבל לא ממש גרמו לך להיקשר אליהן. בעיניי, אחד ההבדלים בין סופר מהשורה הראשונה לסופרים אחרים טמון ביכולת הזו לשרטט עומק ולגרום לקורא לחוש רגש כלפי הדמויות.

אילנה וייזר־סנש מצוידת במתת המופלאה הזו. כמו יוני, אחיה הצייר של איה גיבורת הספר, היא יודעת למרוח צבע ולייצר עומק ומורכבות של אמת אצל גיבוריה. אהבתה לדמויות גורמת להן להיות מוכרות כביכול, כאלה שאתה מצליח לזהות בהן את עצמך ואת מכריך, אבל גם זרוֹת, כאלה שמאפשרות לך מבט לעולמות אחרים ושונים.

אבודה בלונדון

השאלה מהו בית היא שאלה ספרותית מוכרת, שהעיסוק בה מתחיל כבר בספרות הילדים ("הבית של יעל" ומעברי הדירה המרובים שלה, או "דירה להשכיר" עם השכנים שאינם נאים בעיניי) ונדמה שהיא הפכה במידת־מה לקלישאה לעוסה. ואולם המחברת מצליחה לטפל בסוגיה הזו מתוך הבנה פסיכולוגית עמוקה לנפש האדם, ויכולת להנגיש את התובנות הללו בתוך זרימת הסיפור.

ספריה הקודמים של וייזר־סנש עסקו בנושאים דומים, ונראה שהיא מקדישה את יצירתה לפירוק והרכבה של שאלת השייכות. במרכז רומן הביכורים שלה, "חלונות כפולים" (1995), עמדה תמר, שמהגרת עם בעלה לקנדה היפה והקרה, וחווה שם בדידות תהומית. השם "חלונות כפולים" משמש כמטפורה: החלונות הפיזיים בקנדה שמגינים מפני הקור הקיצוני, וגם מנגנוני ההגנה הנפשיים שהגיבורה בונה סביב עצמה. גם ספרה השני, "מתוך הגוף" (2001), עסק במתח דומה דרך דמותו של מיכאל, שבהיותו בן ארבע הופקד במנזר וחי ללא ביוגרפיה, והיעדר השורשים הופך למוטיב שמנהל את חייו הבוגרים. ב"על בהונות" (2017) היא צללה עמוק אל נבכי הנפש האנושית סביב שאלת הגבול שבין אהבה לאובססיה, דרך דמויות שחיות "על בהונות", בזהירות מתמדת, בניסיון לייצר מראית עין של חיים נורמליים בצל טראומת הדור השני לשואה.

כל התמות הללו – הבדידות העמוקה של ההגירה, הניסיון לגבש זהות מתוך היעדר ביוגרפיה, והחיים בזהירות תחת חרדות קיומיות – מתנקזות, משתכללות ומגיעות לשיאן בסיפורה של איה, גיבורת הספר הנוכחי. הספר נפתח בתיאור חוויותיה של איה הנערה בלונדון של ראשית שנות האלפיים. לונדון לא חיכתה לה, וגם שם, אולי בעיקר שם, היא לבד. איה בורחת מבית הוריה ומשוטטת בעיר כהומלסית. העיר האייקונית, שמשלבת אורבניות מרשימה עם פארקים ענקיים של טבע ירוק ומלא מים, הופכת בעבורה לכלא מייאש. איה לא רואה בה אפילו שביב של יופי. בשבילה לונדון היא ג'ונגל קר, אפור ומנוכר של סכנות האורבות מכל עבר.

את נקודת האור היחידה היא מוצאת בחנות הירקות הצבעונית של ג׳יימס: "היא סקרה את החלל המואר, המסודר להפליא. לא רחוק מהחלון ניצב ארון מדפים כחול שכותרתו פרחי עץ מגולפים, עמוס בצנצנות ריבה אדמונית ואולי רוטב, ושקיות תבלינים, ופסטה. פירות וירקות נחו בארגזי עץ לבנים, והקירות בהקו כאילו זה עתה נמשחו בשכבת צבע רענן".

ג׳יימס הוא מהגר מג'מייקה שנמלט אל החנות מביתו המתפרק. גם הוא, כמעט כמו איה, נעקר מביתו הרחוק והשונה כל־כך באי האהוב שלו, אלא שהוא עשה זאת מבחירה. אבל כמו איה שנעקרה על ידי הוריה, גם הוא עקר את אשתו וכעת היא אבודה לגמרי בעיר האפורה. בעוד ג'יימס מצליח להעניק בית מסוים לאיה, הוא אינו מצליח לעשות זאת עבור אשתו ועבור בתו, שהקשר שלו איתה רופף מאוד. אבל לאיה הוא מצליח להיות בית לזמן קצר, בית שימשיך ללוות אותה שנים ארוכות, וגם כשיפריד ביניהם מרחק של אלפי קילומטרים.

ד"ש לגלעד שליט

הפעם הבאה שבה אנחנו פוגשים באיה, אחרי לונדון, מתרחשת בשנת 2015, כשהיא גרה במצפה־הילה שבגליל. אף שאין לכך התייחסות ישירה בספר, קשה לקרוא את שם היישוב הזה מבלי שיצוף בזיכרון ביתו של ״הילד של כולנו״, גלעד שליט, שהיה שבוי בעזה שנים ארוכות ושוחרר משבי חמאס ארבע שנים לפני נקודת הזמן של העלילה. משם שולחת אותנו התודעה למלחמת לחרבות ברזל ולחטופים הרבים שנמקו בשבי חמאס ולא כולם חזרו. הרפרור למצב הישראלי הנוכחי איננו מסתכם ביישוב מגוריו לשעבר של השבוי המפורסם, או בחרדות של הוריה של איה בחיפוש אחרי בתם הנעדרת; הוא נוכח חזק מאוד גם אצל חברתה של איה, תִּרְזָה.

תרזה מתוארת כאישה חזקה, אבל מסע חייה מזכיר את עץ התרזה משירו של ביאליק: "גדלה, פרחה, ריחה זלף, אביב בא ואביב חלף, אנחות ליל וימי שימורים". אצל תרזה, נוף האנחות וימי השימורים נובעים מהמחויבות שלה לטיפול בבעלה הפוסט־טראומטי בעקבות שירותו הצבאי, שכבר שנים נמצא במצב קטטוני: "הן הרבו לרבוץ מול החורש הצפוף שכמעט כל עץ בו הכירו... הטיול החל באז מה חדש, מותק? ששאלה איה, ותרזה סיפרה על עבודתה, על שלושת הילדים שטורפים זה את זה ואז שוב אוהבים, סיפרה על איתן... שוב ושוב סיפרה עד כמה נואשה ממשרד הביטחון שטען שאיתן היה משוגע עוד לפני אותו קרב אומלל... היא אמרה שאם תמשיך להיאבק בהם היא תשתגע".

החיפוש של איה ושאר גיבורי הספר אחרי הבית נמשך, ולוקח אותנו מהצפון הירוק לתל־אביב וליפו, שהדרך אליהן רצופה אף היא בבתים שמתפרקים ונבנים. עבודתה של איה ביפו מובילה אותה להתמודדות עם תופעות קשות של אלימות, פדופיליה, גזענות, ניכור, חרדות ועוד. כל הנושאים הללו מטופלים ביד מקצועית ומנוסה, והסופרת מצליחה לשלב אותם בסיפור מבלי להעיק עליו: לגעת ולעורר חשיבה מבלי להטיף ומבלי ליצור תחושה כאילו נכתבו רק כדי לסמן עוד נושא חברתי חשוב.

עקב האכילס של הספר טמון לא בעצם ריבוי הנושאים, אלא במסכת הייסורים שהסופרת מעבירה את הדמויות שלה. גם כאשר כל נושא מטופל ברגישות ובתבונה, הצטברות האירועים הקשים יוצרת לעיתים תחושת עומס. כמעט לכל דמות בספר יש שק טרגדיות שמספיק לכפר שלם, ונראה שאפשר היה לבנות את הדרמה ואת העיסוק בנושאים הרבים גם בלי לרכז על אותם גיבורים עודף מופרז של אירועים וטראומות.

סוף שהוא התחלה

והנה עוד נקודה ייחודית בכתיבה של וייזר־סנש: כמעט אף קצה חוט בעלילה לא נסגר, אבל הדבר נעשה בצורה חכמה. חוטי העלילה בנויים בצורה יציבה המאפשרת לסופים שלהם להישאר פתוחים, ולתת לקורא להשלים בעצמו את הסיפורים. אנחנו מסיימים את הקריאה מבלי לדעת מה עלה בגורלו של הילד בסיכון שהגיע אליה לטיפול, היכן יהיה הבית של אחיה יוני, כיצד תתמודד תרזה עם אתגריה, ומה איה עצמה תעשה כשתהיה גדולה. אבל במקום שנישאר מתוסכלים וחצי תאוותנו בידינו, הקורא החכם נשאר עם היכולת להמשיך בדמיונו את הדרוש השלמה. זהו הרגע שבו הצורה הופכת לתוכן. כשם שגיבורי הספר נעים בין בתים ארעיים, מתפרקים ונבנים, כך גם המבנה הספרותי מסרב להעניק לנו קורת גג עלילתית סגורה. העלילה, ממש כמו איה, ממשיכה לחפש את ביתה גם מחוץ לגבולות הספר.

היכולת הזו, להחזיק מורכבות מאתגרת יחד עם זרימה מענגת, הזכירה לי חוויה חושית מסוג אחר. לאחרונה הזדמן לי לטעום יין חדש של יקב מדברי מפורסם. היו בו עומק ומורכבות, אבל גם פירותיות חזקה שאיזנה אותו והפכה אותו נעים מאוד לשתייה. זו בדיוק התחושה שמלווה את הקריאה ב"זה לא הבית": עונג של קריאה מלאת יופי עם כבוד לשפה העברית, לצד תוכן עמוק וחכם שמטפל בסוגיות החשובות ביותר בחיי הפרט, המשפחה והאומה. ספר שישאיר אתכם עם הרהורים ומחשבות, אבל גם עם לא מעט עונג ספרותי.