הסופר שכותב על נשים מגלה הבנה מפתיעה בעולמן

מאז ומתמיד גיליתי חולשה לספרות איטלקית. נטליה גינצבורג ופרימו לוי היהודים; אלנה פרנטה, שמה הבדוי של סופרת שלפי תחקיר שהתפרסם גם היא כנראה יהודייה; אלזה מורנטה, ארי דה לוקה, לואיג'י פירנדלו, איטלו קאלווינו ועוד – כולם הרשימו קוראים רבים בעולם.

"רוזמרין לא מבין את החורף" הוא ספרו הראשון של מתאו בוסולה, במקור שדרן רדיו, המתורגם לעברית. בוסולה מתגלה כווירטואוז ברקיחת דיוקנאות מעניינים של נשים במצבים משבריים, שמצליחות בחלקן להיחלץ מהם בזכות תושייתן או הודות לרגעי חסד אנושיים. עשרות רבות של דמויות נשיות שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה, אך חוט סמוי מן העין קושר ביניהן. "החלטתי לכתוב על נשים כי אני לא אישה... אני תמיד יודע עליהן רק מעט", כותב בוסולה כמעין מוטו בפתיחת הספר, אך נראה שהוא יודע עליהן יותר ממה שהוא מוכן להודות. אפשר להתרשם לטובה מהיכולת המיוחדת של סופר גבר לרקוח במיומנות כזו דמויות של נשים, כשהגברים עצמם נשארים בצל כמעט לחלוטין, כדמויות שוליים.

דוגמאות אחדות כדי לסבר את האוזן: אֶמה, עורכת דין צעירה, רותחת מזעם על אימה שנפרדה מאביה בגלל אהבה אחרת שבערה בה, והיא מחליטה לנתק את הקשרים עימה. בן זוגה, עורך דין אף הוא, משדל אותה לפגוש את אימה הסופנית על ערש דווי, אך אֶמה מסרבת לסלוח לה, וכאשר היא משתכנעת לבסוף, מודיעים לה מבית החולים שהאם נפטרה. את הסיפור המשכנע הזה, המתפתח אל סופו העצוב, אפשר לקרוא באופן עצמאי וגם כחלק מהמארג שיוביל לפרק הסיום.

מרגריטה היא אחות במחלקה האונקולוגית, שראתה תמיד במקצוע שלה ייעוד, עד שאמונתה מתערערת דווקא בגלל חולה מבוגרת המאושפזת במחלקה, המאתגרת אותה לחפש לעצמה ייעוד אחר. "יש דברים שאנחנו עושים כי אנחנו צריכים, ויש דברים שאנחנו עושים כי אנחנו רוצים", אומרת לה האישה הסופנית.

ואילו מדלנה לוקה בסרטן השד דווקא בשיא הצלחתה המקצועית, ואחותה מציעה לה נחמה לעניים – מעתה היא תזכה לחניה בחינם כנכה.

בסיפורים הללו נדמה שכל הדמויות הנשיות מתלכדות לאישה אחת בעלת עשרות פרצופים. כמה מהטובים שבסיפורים מתרחשים במחלקה האונקולוגית והם עוסקים בנשים מאושפזות, באחיות במחלקה, במתנדבות או בבנותיהן של המאושפזות. אלה הם סיפורים שהסיטואציות האנושיות שבהם מורכבות, אך לצד התחכום הספרותי הן מסופרות בגובה העיניים. בסיפורים אחרים מופיע שיח הרוזמרין כסימבול מקשר שתורם לא רק לניחוח הספרותי אלא גם לשיח בין הדמויות.

לא מדובר בנשים קטנות או גדולות מהחיים, אלא בנשים שהחיים מאלצים אותן להתמודד עם השינויים שנכפים עליהן. כך למשל הסיפור היפה על ג'וזפינה, ירקנית בשוק זה שלושים שנה, שמתנדבת במרכז סיוע למהגרים ומבשלת למענם סעודות טעימות משאריות של ירקות מהדוכן. בגיל 53 היא מתאהבת בצעיר סנגלי פוסט־טראומטי, מתחילה לצבוע את השיער, וכשהוא נעלם היא גוערת בעצמה על הציפיות שפיתחה. לבסוף חלה פנייה מפתיעה, המחזירה את הצבע לשערה.

קשה לכלוא את הספר בהגדרות ז'אנריות ולקבוע אם מדובר ברומן, ברומן סיפורים או בקובץ. הוא נפתח בהקדמה לא מספיק טובה, המרמזת שאין מדובר לכאורה בקובץ סיפורים, ולאחר מכן צובאות על הקורא עשרות דמויות מעולמות שונים. רק בפרק הסיום, המתרחש בשעת הלווייה, הרב־קוליות של הרומן מתלכדת לקול אחד מרכזי ונקשרים החוטים בין הסיפורים: העלילה עוסקת למעשה בשתי נשים קשישות שהחליטו למרוד במוסכמות, שאחת מהן מתה וחברתה כותבת לה מכתבים בפרוזה היוצרים פסיפס.

אם נסתמך על חלק מסיפורי החיים הנוגעים ללב הכלולים בפסיפס האנושי המגוון של בוסולה, אפשר אולי לצרפו לרשימה הנבחרת לעיל של הספרות האיטלקית, אבל כדי לקבוע מסמרות נצטרך להמתין לספרו הבא שיתורגם לעברית.