ספר חדש של שלומי חתוכה הוא רווח נקי

אל שלומי חתוכה נחשפתי לראשונה דרך פעילותו במסגרת חבורת המשוררים "ערס־פואטיקה", שהביאה קול מזרחי חדש אל השירה העברית. הוא גם הקים את הוצאת טנג'יר שפעלה ברוח דומה, והוציא בה את שלושת ספריו הקודמים. ספרו הרביעי רואה אור דווקא בהוצאת הקיבוץ המאוחד; האם המשורר הסורר שב אל הקאנון, או שההחלטה התקבלה משיקולי נוחות? כך או כך, ספר חדש לחתוכה הוא רווח נקי לקוראי השירה, בכל הוצאה.

הספר אינו מחולק לשערים (הפסיקו עם זה ולא סיפרו לי?) ונע בקלילות בין נושאים שונים. הוא מלא תיאורים ליריים, חיים ונוטפי צבע, שמקיפים חוויות ורגעים מחייו של המשורר. בעיקר נהניתי מהאופן שבו הוא מתאר מפגשים אנושיים. למשל, בסוף הפואמה "ליקוט עצמות", שמציגה את הלווייתה של בת משפחה והאופן שבו השבט התאסף סביבה, הוא נוטל ידיים ויוצא לדרכו. ואז: "כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי אֶל הָרֶכֶב הִסְתַּכְּלוּ בִּי שְׁנֵי דּוֹדִים / רְחוֹקִים, מוֹדְדִים. / אֶחָד מֵהֶם אָמַר: אֲנִי מַכִּיר אוֹתוֹ, הוּא מְשׁוֹרֵר. / הַשֵּׁנִי אָמַר: לֹא, / זֶה הַבֵּן שֶׁל צָדוֹק". מתוך הציור המילולי הפשוט והישיר עולה תמונה מורכבת ויפה של זהויות חופפות. או התיאור ההומוריסטי של הכמעט־מכות שנקלע אליהן כאשר צחק בטעות על גבר שביקש ממנו להזיז את רכבו כי חסם אותו בחניה:

הוּא מָדַד אוֹתִי / חִשֵּׁב / אֶת הָאֹרֶךְ וְהָרֹחַב / אֶת הַמַּסָּה / וְהַקּוֹמְפּוֹזִיצְיָה / שֶׁל הַגּוּף / וְהָאֵבָרִים / הִשְׁוָה בֵּין גּוֹנֵי הָעוֹר / וּלְבַסּוֹף / לָקַח בְּחֶשְׁבּוֹן אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם. / נִפֵּחַ אֶת חָזֵהוּ / מָתַח אֶת צַוָּארוֹ / וְקָרָא: / "בּוֹא הַחוּצָה!" // כְּשֶׁלְּעַצְמָהּ / אֵיזוֹ הַצָּעָה נִפְלָאָה.

השפה של חתוכה סיפורית מאוד, פרוזאית. לתחושתי השירים הטובים ביותר בספר הם הארוכים יותר, שמספרים סיפור שלם: על מערכת היחסים של המשורר עם הפרדס של ידידו בעוטף עזה, על ביקור באטלנטה או במרסיי, על ההלוויה שהזכרתי, על המזגן שהתקלקל או על היום שבו רכבו הנאמן הפך לטוטאל־לוס. לצידם תוכלו למצוא כמה שירים ארס־פואטיים נהדרים: "הַהַפְרָדָה בֵּין סוֹפְרִים לִמְשׁוֹרְרִים / דּוֹמָה לְזוֹ שֶׁבֵּין נֶהָגֵי אוֹטוֹבּוּסִים / לְנֶהָגֵי מוֹנִיּוֹת. // אֲנִי / מֵהַמּוֹנִיּוֹת", שירי זיכרון עדינים, ושיר געגועים נפלא לשעות הקטנות "הַמַּבְטִיחוֹת כִּמְעַט כְּמוֹ חֲלוֹמוֹת. / שָׁרוּ יוֹתֵר מִדַּי לָאַהֲבָה וּפָחוֹת מִדַּי לַלַּיְלָה". לצד כל היופי הזה, איכשהו שרדו את העריכה ונכנסו פנימה גם כמה שירים קטנוניים, דווקאיים, שבאו להוכיח נקודה – למשל מול הממשלה, או מול חבר שמזלזל בשירה – והם מועילים לספר פחות.

"נקודת זכות לרווקים" משתמש בסגנון ישיר ונרטיבי ובכישרון תיאור מרהיב כדי לפרוש יריעת טקסט יוצאת דופן באיכותה הפואטית. תוכלו למצוא בה פועלי חקלאות תאילנדים ותקיעות שופר, סעודות שבת ומשקפיים שבורים, טכנאי מזגנים ופרופסורים לספרות. בשיר החותם, המשורר מעיד על עצמו: "אֱ־לֹהִים מַעֲנִיק לִי אֶת הַיָּפִים בָּרְגָעִים / תְּמוּרַת הַזְּמַן לִרְשֹׁם אוֹתָם". הקריאה בספר היא מסע מענג בתוך הרגעים הרשומים הללו.נקודת זכות לרווקים