יש רגעים שבהם נדמה כי העולם המודרני כבר איננו מסתפק בלהכביד על הנפש, אלא מבקש לשחוק אותה עד דק. זה לא עניין של עוד עומס או עוד לחץ, אלא איום יסודי יותר: היכולת לנהל רצף מחשבה, לעמוד מול מציאות מורכבת, או לשמור על צלילות בתוך סבך גירויים – הולכת ונעלמת. רצף ההתרעות, מעגלי הדופמין הזעירים שגורמים לנו לעבור ממסך למסך, והעובדה הפשוטה שהטלפון שלנו יודע על הרגלינו יותר משאנו יודעים על עצמנו – כל אלו מייצרים סביבה שאיננה מאפשרת עמידות. זו כבר אינה תופעת לוואי של קִדמה, אלא מנגנון של פיצול תודעה מתמשך, שפוגע לא רק ביכולת הריכוז אלא בגרעין החוסן האנושי.
העשור האחרון הפך את שאלת הבריאות הנפשית של הדור הצעיר ממחקר אקדמי לנושא שנוכח בכל בית ובכל מערכת חינוך. נתוני החרדה עולים, יכולת הריכוז מתפוררת, והפער בין קצב העולם ובין הקצב הפנימי של האדם רק הולך ומתרחב.
אצל יוהאן הארי, החוויה הזו לא נשארה ברובד התיאורטי. הוא חש אותה על בשרו, ויותר מכך אצל בן הסנדקאות שלו, כשהשניים נקלעו למערבולת של קשב מתפורר וחיים שמאבדים יציבות. מתוך תחושת איום ממשי, הוא בחר לעשות מעשה קיצוני: "גלות" מחיי הדיגיטל. בלי אינטרנט, בלי טלפון, בלי הזרם המתמיד של גירויים. כמו דיאטה חריפה שנועדה לאפס את הגוף, הוא ביקש לאפס את התודעה. הניסיון הזה, שכלל חזרה כמעט ימי־ביניימית לקיום איטי ומוגבל, הפך לבסיס ספרו "לא בפוקוס". זהו יומנו של חוקר שבודק את הנפש על בשרו, לפני שהוא בוחן אותה במעבדה.
הכי מעניין
ספר בולט נוסף, שלכאורה עוסק בזווית שונה של אותה מציאות, הוא "דור בחרדה", של ג'ונתן היידט, המתאר כיצד תנאי הילדות וההתבגרות עצמם, שהשתנו מקצה לקצה, גורמים להפרעות חרדה ודיכאון קשות.
שני הכותבים מביאים אל השיח הציבורי משקל אקדמי ועיתונאי ניכר. הארי הוא סופר ועיתונאי בינלאומי, שספריו הקודמים עסקו בנושאים חברתיים מרכזיים והרצאותיו צברו עשרות מיליוני צפיות. ספרו נולד מתוך שילוב של מחקר עיתונאי מעמיק וחוויה אישית דרמטית שהובילה אותו למסע אחר משבר הקשב. היידט הוא פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת ניו־יורק ומומחה עולמי לפסיכולוגיה של המוסר, שספרו "למה אתם תמיד צודקים?" הוא רב־מכר. מאז 2018, היידט מקדיש את מחקרו לשאלת בריאות הנפש של הדור הצעיר, וספרו הנוכחי הוא פרי עבודה ממושכת של איסוף נתונים וניתוח מגמות. שניהם משרטטים, כל אחד בדרכו, את מחירה של הציוויליזציה המקוונת.
| צילום:
תרבות של זהירות
קל לקטלג את שני הספרים הללו תחת אותה תווית מוכרת של ביקורת על הסמארטפונים, אך פישוט כזה יחטא לאופיים. שני הכותבים מגיעים אל אותה נקודה – אזהרה מפני היפר־דיגיטציה שמערערת את יסודות החיים – אך עושים זאת דרך שני נתיבים שונים לחלוטין. אצל הארי, הסמארטפון אינו המקור הראשוני לבעיה אלא רק אחד מביטוייה. הוא מתחיל מהשאלה הגדולה: מה השתבש במנגנון הקשב האנושי, ואילו כוחות חברתיים, כלכליים וטכנולוגיים פועלים עליו בו־זמנית ומפוררים אותו. היידט, לעומתו, אינו פותח מן התודעה אלא מן הנתונים. הוא מציג מפה סטטיסטית רחבה של הפרעות נפשיות, דיכאון, פגיעה עצמית ותופעות קצה אחרות שנולדו בתוך עשור וחצי – ורק לאחר מכן ניגש לבחון את הסמארטפון כאשם מרכזי.
| צילום:
אצל הארי, ההסבר רחב בהרבה מן המכשיר. לטענתו, החברה המודרנית איבדה את התנאים שמאפשרים תשומת לב עמוקה, והסמארטפון הוא רק ביטוי אחד לכך. ספרו ממפה שורה ארוכה של גורמים שאינם דיגיטליים כלל: חוסר שינה כרוני, תזונה מעובדת שמייצרת תנודות חדות ברמות האנרגיה, סביבה רעשנית וצפופה שאינה מאפשרת התכנסות, ואפילו זיהום אוויר שהוכח כמשפיע על תפקוד קוגניטיבי. כל אלו מחלישים את יכולת המיקוד עוד לפני שמדליקים את המסך הראשון. אכן, הטלפון החכם מרכז לתוכו את כל מגמות ההסחה, הסחרור והזמינות, ולכן קל לייחס לו את כל האשמה, ואולם הארי מתעקש שהמכשיר הקטן שהולך איתנו לכל מקום מעצים משבר קיים – אך הוא לא מקורו. התמונה רחבה בהרבה: בעידן שבו מבנה החיים עצמם מונע שקט, עומק והשהיה, אין פלא שהקשב האנושי נשחק.
היידט פחות מתעניין בשאלה מה קרה למבוגרים, ויותר בשאלה המטרידה פי כמה: מה קרה לילדים. הוא מתאר מעבר היסטורי, כמעט בלתי נתפס במהירותו, מחברה שהעניקה לילדים ילדוּת מבוססת תנועה, משחק ויחסים בלתי אמצעיים – לחברה שמפקחת עליהם עד חנק. שתי מגמות מתלכדות כאן: תרבות של "בטיחותיזם", שנועדה למנוע סיכון מכל מרחב חיים, וחדירה מוחלטת של הטלפון החכם אל תוך היום־יום של ילדים ובני נוער. התוצאה, לפי נתוניו, הרסנית. לא מדובר בעוד "דור רגיש", אלא בקריסה מדידה של בריאות הנפש: עליות חדות בדיכאון, התפרצות חרדות בגילאי יסודי, וזינוק בפגיעה עצמית – בעיקר בקרב בנות. מבחינתו, הסמארטפון אינו רק זרז אלא חומר הדלק של המשבר.
עוד כתבות בנושא
דווקא מתוך הפער בין שני הספרים ניתן להבין את עומק התמונה. הארי משרטט משבר קשב של חברה שלמה; היידט מתאר את הדור הראשון ששילם עליו מחיר מלא. אצל הארי, ההסבר מכוון למבנה החיים; אצל היידט – למבנה הילדות. שניהם, בדרך שונה, מצביעים על תהליך אחד: העולם החדש סדק את היכולת האנושית לחוות רצף, יציבות והתפתחות הדרגתית.
תלויים במבטו של האחר
הארי אינו מסתפק בטענה הכללית שהסמארטפון פוגע בקשב, והוא מבקש לבחון מה במבנה הטכנולוגי עצמו יוצר את הנזק. זאת מתוך הבנה ש"המדיום הוא המסר", ואופיו של המדיום עצמו פועל על צרכניו ומשנה אותם.
בהתאם לכך, הוא מבחין בין שלוש פלטפורמות מרכזיות. רשת X (טוויטר לשעבר) בנויה כולה על תגובה מיידית: טקסט מוגבל באורכו, ומעבר מהיר לציוץ הבא. זהו מנגנון שמזין דווקא את התגובתיות – היכולת לירות תגובה מהירה ולעבור הלאה, תוך שחיקה של היכולת לעמוד מול מחשבה מורכבת או להישאר עם רעיון אחד לאורך זמן. פייסבוק בנויה באופן שונה: אפשר להאריך, להעלות תמונה, לספר סיפור – אבל התגמול נמדד בדיוק באותם כפתורים. הילד שמעלה תמונה לא רק משתף, הוא ממתין לפסק דין. כמה לייקים? כמה תגובות? האם אני רלוונטי? האם אני קיים? אינסטגרם מחדדת את המנגנון הזה לקצה: החיים עצמם הופכים לתערוכה חזותית, כל רגע נבחן על פי עוצמתו הוויזואלית, והמבט של האחר הופך למרכיב מובנה של החוויה. מה שהתחיל כתיעוד של החיים הפך לביצוע מתמיד של הצגה שאחרים מעריכים – והקשב הפנימי, זה שדורש התנתקות מהמבט החיצוני, מתמוטט.
כאן נכנס העיקרון של "הכלי הוא המסר". לא מדובר רק בתוכן שעובר ברשת, אלא במבנה הטכנולוגי שמעצב את אופן החשיבה עצמו. על פי הארי, כאשר מעצבים פלטפורמה שבה כל מחשבה, כל תמונה, כל רגע, הופכים באופן אוטומטי למדידים ציבורית – משהו עמוק נשחק. לא מדובר בהתמכרות פשוטה למסך, אלא בהפיכת הזהות לנתון כמותי. הילדים שגדלו בתוך מבנה כזה ולא הכירו מציאות אחרת, משלמים את המחיר הכבד ביותר: הם מעולם לא פיתחו יכולת לחיות מחוץ למבט של אחרים. כבר מלידתם, הקשב שלהם מותנה באישור חיצוני.
מול המציאות הזו, הארי מציב את הספר כניגוד. לא מתוך נוסטלגיה, אלא מתוך הבנה של מה המדיום עצמו עושה לתודעה. כשאדם קורא ספר, הוא נכנס למרחב שאין בו תגמול מיידי, אין כפתור, אין מדידה. הקריאה דורשת התמדה – להישאר עם מחשבה אחת לאורך עשרות עמודים, לעקוב אחרי טיעון שמתפתח לאיטו, להכיל דמויות ורעיונות שאינם נפתרים בפסקה אחת. זו חוויה של עומק שאינו מדיד, של קשב שאינו תלוי באישור של אחרים. קריאת ספר מאפשרת מחשבה ארוכה, מגוונת, ובעיקר – פנימית. זו בדיוק היכולת שהרשתות החברתיות שוחקות, ושהדור הצעיר מתקשה להשיג. הארי אינו קורא לנטוש את הטכנולוגיה, אלא להבין שכלים שונים מייצרים סוגים שונים של חשיבה, ושהמעבר ממדיום איטי למהיר – איננו עניין ניטרלי.
הערה לקורא השמרן
הספר "לא בפוקוס", יש לומר, נכתב מתוך נקודת מבט פוליטית שמאלית מובהקת. כשהוא בוחן נושאים כמו איכות הסביבה, זיהום אוויר או מבנה כלכלי, הארי נוטה לפתרונות של ממשלה גדולה ורגולציה, ושם דגש מצומצם על אחריות אישית. קורא שמרן עשוי למצוא חלק מהפתרונות שהוא מציע בעייתיים או זרים לעולמו. ואולם האבחנות שהוא מציג, הניתוח של משבר הקשב והדרך שבה הוא מפרק את מנגנוני הטכנולוגיה – עומדים בפני עצמם, ללא קשר לפתרונות הפוליטיים שהוא מציע. ניתן לחלוק בחריפות על דרכי הפעולה שהוא מציע ועדיין להפיק מהספר תובנות עמוקות על מה שקורה לנו ולילדינו. היידט, שגדל גם הוא ממחוזות השמאל ועבר שינוי, מציע פתרונות קונקרטיים ומעשיים מאוד.
שני הספרים מספקים חוויית קריאה לא־קלה. לא מבחינת השפה או המורכבות, אלא מצד התוכן: הם משמיעים קריאת "הצילו" רצינית מאוד, מבוססת־נתונים ומטרידה. אחרי שקוראים אותם, קשה להמשיך להתנהל עם הסמארטפון באותו אופן. הנתונים המדאיגים והעדויות המצטברות אינם משאירים מקום רב לספק: משהו עמוק קרה לדור שלם, ואנחנו – ההורים, המחנכים, המבוגרים – מחזיקים את המכשיר שעושה זאת בידיים שלנו ושל ילדינו. שני הכותבים קוראים לצעדים מעשיים חשובים: איסור על ילדים להשתמש בסמארטפונים וברשתות חברתיות עד גיל מסוים, ויצירת מגבלות רציניות ומשמעותיות גם אצל מבוגרים, זאת מתוך הכרה שאם לא נפעל עכשיו – נשלם מחיר כבד. הם משווים זאת לנזקי העישון בעבר: עד שלא הוחלט להגביל אותו בכבדות, המחיר הבריאותי והחברתי המשיך להתרחב.
שני הספרים הללו אינם נותנים מנוח. הם מטרידים, מאתגרים, ובעיקר – חיוניים ונחוצים. כל הורה, מחנך או מבוגר שחי בעידן הזה צריך לקרוא אותם, לא בהכרח כדי לאמץ כל מילה, אלא כדי להבין מה קורה. ההבנה עצמה היא תנאי ראשון לשינוי.
עוד כתבות בנושא
