אֲנִי מְתַעֶבֶת עֲצִיצִים / נִנּוֹחִים עִם שְׁאִיפוֹת נְמוּכוֹת / עֲלֵי כּוֹתֶרֶת מְתֻרְבָּתִים / אֲנִי מְתַעֶבֶת גִּנּוּן... אֶת הַתַּחְבִּיב וְאֶת הַזְּמַן הַפָּנוּי / אֲנִי מְתַעֶבֶת אֶת הַפְּנַאי / אֶת קִמּוּט הַפְּנַאי לִזְמַן... / אֲנִי מְתַעֶבֶת אֲרִיזָה / כָּל דָּבָר חַיָּב לִהְיוֹת בְּדָבָר אַחֵר / אֲנִי מְתַעֶבֶת אֶת הַהַנְעָלָה אֲבָל הֲכִי כַּפְכַּפִּים... / גַּם אֶת הַמִּדְרָכָה אֲנִי מְתַעֶבֶת...
"פירות ביאוסים" מתאר את מערכות היחסים המרכזיות בחייה של כל אישה: עם גברים, עם הגוף שלה, עם אימה, עם בתה. זהו ספר על יחסיה של המשוררת עם העולם. העולם שקל כל־כך לתעב, שפירותיו הם פירות ביאוסים, ושהוא גם העולם היפה שבין השורות המחברת מוצאת בו גם חדווה.
הספר אינו מחולק לשערים והוא פועל כישות רציפה, מקשה אחת. לצד שירים באורך סטנדרטי הוא מכיל שתי פואמות ארוכות. הראשונה, ששמה "מה הסיכויים", מתארת שורת מפגשים עם גברים, פרגמנט לכל גבר, בכל אחד תיאור קצר של האיש, הקשר, והאכזבה.
הכי מעניין
| צילום: ללא
"להתנגד לרוח", הארוכה בהרבה, נוגעת למערכת היחסים עם האם. היא מתחילה בתהליך אריזה של הבית, כשפרטי האירוע הטכניים לא לגמרי ברורים: אולי מעבר לבית אבות על רקע דמנציה? היא מכילה רשימה ארוכה של פריטים שנארזו, שלוכדים בתוכם הוויה של זמן ואישיות: מגזיני "את" ישנים, גרביונים בצבע גוף, לק בצבע פנינה, קערות אמייל, סיכות ביטחון. אחריהם רשימה של זיכרונות משותפים, ערבוב של זמנים: חופשות ילדות, אימא שחווה יחסי אֵם ובתה משני הכיוונים, ולעיתים בלבול והוריות הפוכה. הפואמה נחתמת במילים האולי מוכרות, שמקבלות משמעות חדשה: "הַטְּרָגֶדְיָה הָאֲמִתִּית הִיא / שֶׁאֲנִי אַתְּ אִמָּא".
נושא נוסף שמקבל מקום רב הוא סרטן השד שהמחברת התמודדה עימו ("כל האבחנות אומללות"), הכריתה שנאלצה לעבור והשתלים החדשים – כולל שיר בשם "סיליקון" שמפרט את הרכבו הכימי של החומר ורשימת דברים שאפשר לעשות איתו. בכלל, יש בספר הזה רשימות רבות. שירי רשימה הם ז'אנר חביב עלי, והם מבוצעים כאן נהדר. לצד הנושאים המרכזיים שמטופלים בספר היטב, לקראת סופו משובצים גם שירים חזקים ואסופים פחות, כמו תלונה מעט גנרית (גם אם נכונה) על כך שגינות הילדים המלאות באימהות קרויות על שם גברים, או השיר החותם, על גירושיה של המשוררת.
הפואטיקה של הספר נשענת על משלב בינוני ושפה פשוטה שקורצת לרפרנסים יומיומיים. למשל, טאקי: "בְּקָרוֹב נִוָּלֵד מֵהָעִיר / נְשַׁנֶּה צֶבַע לְיָרֹק". התיאור הזה של מעבר מהעיר אל הכפר חכם ומעורר חיוך.
כפי שניתן לצפות מספר עם שם כמו "פירות ביאוסים", הוא מציג את החיים בעירומם, על העליבות והבאסה שבהם – וגם, מדי פעם, היופי שמציץ מבין החרכים. השפה עזה, קולעת וסיפורית, ומצאתי אותו סוחף לקריאה ורווי דימויים בלתי צפויים. פרי בהחלט בשל.