ארבע חברות: בילי, מרי־אליס, הלן ונטלי, יוצאות יחדיו לפנסיה בגיל 60 אחרי עבודה משותפת של ארבעים שנה. את האירוע המרגש הן מציינות בשיט תענוגות בספינת פאר שמקום עבודתן הזמין עבורן. חופשת החלומות המפנקת משנה כיוון במהירות כשהארבע מגלות שמחסל מקצועי נמצא על הסיפון עם מטרה ברורה: לחסל אותן.
כוונת החיסול הזו מפתיעה את הארבע. הן לא ציפו שכך תסתיים עבודתן בארגון "המוזיאון", רשת מחסלים בינלאומית, העוסק בהרג פושעים בכירים שמצליחים לחמוק מרשויות החוק תוך גרימת נזקים רבים בעולם. הארגון הוקם כדי לחסל פושעים נאצים בכירים שברחו מהדין, אך העבודה לא תמה, והוא המשיך לטפל גם בגורמים חזקים ומושחתים אחרים שיש בהם סכנה לעולם.
עוד כתבות בנושא
כך או כך, ההבנה כי הדרג הבכיר ביותר בארגון שבו עבדו הורה על חיסולן מביאה אותן לתכנן תגובת נגד שתאפשר להן לשרוד. הארבע יוצאות, יחד עם חברים קרובים נוספים, למסע חיסול של ראשי "המוזיאון" שיבטל הלכה למעשה את החוזה שהוצא עליהן. מסע ההרג עובר בין ניו־אורלינס, פריז ולונדון, והוא מותיר מאחוריו שובל של גופות. העלילה מדלגת אחורה לרגע שבו מאתרי הארגון זיהו את היכולות שלהן וגייסו אותן כמחסלות, לצד תיאור של מבצעי החיסול הראשונים שלהן.
הכי מעניין
כל המפורט למעלה מסביר מדוע בביקורות ספרים אחדות בעולם צוינה האג'נדה הפמיניסטית שמבצבצת מבין דפי הספר. לא מדובר רק בפמיניזם אלא גם במאבק בתופעת הגילנות, דעה קדומה ומבזה כלפי קשישים. מאבק זה ניכר גם בתיאורי הקשיים הפיזיים שמהם סובלות נשים בגיל זה. על הדרך עוסק הספר גם ביחסים חד־מיניים כיוון שאחת הגיבורות נשואה לבת־זוגה.
אלא שהשימוש באג'נדה - ובמקרה זה בשורה של אג'נדות - מועיל ומעצים מחזה או ספר, כשהעלילה עצמה טובה. במקרים אחרים הוספה של ממד ערכי, מכל סוג שהוא, אינה תורמת דבר ואף לעיתים מתקבלת כמאולצת. לכן במקרה של "סוגרות חוזה", אם מנכים את הגיבורות הלא ברורות מאליהן, אנחנו נותרים עם עלילה שטחית ולא מושכת. נכון, יש כאן חבורה מגובשת שנדחפת להגן על עצמה, אבל פעולות ההתגוננות שלה לא מספיק מותחות. אין גם ממד משמעותי של ספרות פעולה בסיפור. ככלל, הארבע מצליחות בקלות רבה מדי לצאת מכל סכנה שהן פוגשות. לרגע אחד אין אצל הקורא דאגה לשלומן או חשש שמא מישהי תיהרג או תיפצע קשה.
סוגרות חוזה / דיאנה רייבורן. מאנגלית: יסמין קלין, מטר, 335 עמ' | צילום:
בעובדה שהעלילה לא טובה מספיק לא נגמרות הצרות של הספר. מיותר גם העיסוק בעבר של הגיבורות, גיוסן למוזיאון והפעולות הראשונות שהשתתפו בהן. פרקים אלו אינם מקדמים את העלילה או מוסיפים לה נופך. להפך, הם פוגעים ברצף הקריאה וההנאה שאפשר להפיק ממנה. כלומר הרצון לתת היסטוריה ועומק לגיבורות רק מחסל עוד יותר את ההנאה מהספר הזה.
ממכלול הדברים עולה כי הספר סגר חוזה על העלילה שלו והצליח לחסל אותה. זו קביעה מצערת כיוון שהרעיון עצמו מרנין לב. איני זוכר שקראתי אי פעם ספר עם רעיון דומה. אלא שרעיון טוב ועיסוק באג'נדות חשובות לא מספיקים כדי לכתוב עלילת מתח.
בסיכומו של דבר, לצערי הרב איני יכול להמליץ על הספר לקריאה. למעשה – ההפך הוא הנכון. אם לא משעמם לכם אתם יכולים לדלג על "סוגרות חוזה", ובתקווה שלא יחסלו איתכם חשבונות.