אני מדמיין את המשורר והסופר יחזקאל רחמים מתעורר מדי בוקר ושואל את עצמו: מה אכתוב היום? שירה או פרוזה? שש־עשרה שנים לאחר שפרסם את קובץ סיפוריו "פיגומים" (2009), שבמהלכן פרסם בהדרגה טרילוגיית ספרי שירה מוצלחים ("עכשיו הנסיעה", "דיו מרחקים" ו"שמים שלמים"), רחמים שב לאספסת הפרוזה שהיא כמדומה המגרש הביתי שלו, ומפרסם קובץ סיפורים שני בשם "סוס קיץ". הקובץ כולל תשעה סיפורים – שבעה מהם קצרים ושניים ארוכים, אחד מהשניים בעל איכויות של נובלה קצרה. הקובץ אף זכה בפרס אקו"ם לעידוד פרסום היצירה בפרוזה.
את הסיפורים אפשר לחלק לשלוש חטיבות מרכזיות ולשתיים משניות. סיפורים חברתיים ("מים", "סוס קיץ", "חג העניים"), סיפורי חניכה מימי פנימיית בויאר בירושלים שבה למד המחבר ("חולה נפש", "האשכנזי שלנו", "אפילו אם ציפור פצועה"), סיפור העוסק בהווי הצבאי ובנופלים ("איך נזכור את כולם?"), סיפור אהבה ממבט מקורי ("רחל־רחל"), וסיפור מסע פיזי ורוחני בשם "זפת".
עוד כתבות בנושא
בסיפור זה הגיבור, הסובל ממעין משבר של גיל הארבעים, מנסה לנקות את הזפת שדבקה בנשמתו, ומעכל את העובדה שבמקרה הזה אין די בנפט לניקוי, כמו בחוף הים כשזפת נדבקת לרגליים. המפגש המרגש שלו עם יוגי־באבא, קשיש הודי - הראוי למונומנט ספרותי משלו – על גדות הגאנגס הקדוש, מסייע בתהליך ניקוי הזפת הנפשית והחזרה ליצירה.
הכי מעניין
בקובץ "סוס קיץ" אין בטן רכה. כל הסיפורים ראויים וטובים, וגם אם הם עוסקים בנושא דומה, למשל חברתי, כל אחד מהם מעניק לו זווית ראייה שונה.
בסיפור "מים", אחד מסיפוריו הידועים של רחמים, זוג הורים וששת ילדיהם באים להפגין בעירייה על כך שניתקו להם את זרם המים באמצע החופש הגדול. "לא משאירים שישה ילדים בלי מים בחופש", נוזף האב בפקיד. בסיפור "חג העניים" הגיבורה היא אישה ענייה, שביום הבחירות מרגישה פתאום כמו מלכת אנגליה, כאשר מכל המפלגות מחזרים אחריה כדי לקחת אותה טרמפ לקלפי. לבסוף היא מערימה על כולם. ב"סוס קיץ" מסופר על ילד בפנימייה המוכר סיגריות בעת השביתה של חברת דובק, וחולם שמהרווח יוכל לקנות לעצמו סוס. סיפורים חברתיים מוצלחים מהז'אנר הזה חסרים על מדף הספרות הישראלי.
קראתי הן את ספרי הפרוזה והן שניים מספרי השירה של רחמים, ואם יהיה עליי להשיב על השאלה שהוא אולי מציג לעצמו מדי בוקר, אגיע למסקנה ששתי הסוגות האלה הן עבורו כמו חוק כלים שלובים. השירה של רחמים ארוגה בפרוזה ולהפך, ויש ביניהן נקודות חיבור רבות הקשורות למשפחה, להוריו, למסע ולתובנות שהוא תורם לביוגרפיה המהורהרת שלו, כפי שזו משתקפת ביצירתו. השירה והפרוזה של רחמים עוסקים בעיקר באני ובאישי, בבית שבו גדל בעוני אך בעושר חווייתי, וכמדומה גם באחד מאירועי היסוד הטראומטיים של חייו - מות אביו בעת שיחזקאל היה תלמיד פנימייה. ההתייתמות אילצה אותו להירתם ולסייע לפרנסת המשפחה, ואף ללכת בדרכי אביו ולעבוד כפועל בניין.
סוס קיץ, יחזקאל רחמים 180 עמ' | צילום:
ב"זפת" מכנה רחמים את מות אביו "הפצע" וכותב על שני פצעים, שלו ושל אביו, המשתפשפים זה בזה. השפשוף לא תמיד נעים, מה גם שצריך להיזכר ולא להדחיק. בכמה מסיפורי הקובץ הוא נזכר באביו, איש עמל, שהטעין אותו באמירות הקודחות ומבעבעות בראשו גם במרחק השנים, עד שהן מגיעות לנקודת הרתיחה הספרותית. למשל: "אבא יכול לגדל עשרה ילדים... עשרה ילדים לא יכולים לגדל אבא אחד".
דמות האב ומותו מרחפים כמו הילה מגוננת על הסיפורים, ומעניקים להם איכות מיוחדת. הפצע נרפא בעזרת העיבוד הספרותי המשוכלל והכתיבה המאופקת והמדויקת, שאינה צועקת את הקיפוח אלא יודעת להכילו, ולבנות בעזרת הפיגומים האוטוביוגרפיים האלה רב־קומות ספרותי.