התחלתי להתגעגע לסטיבן קינג. ממש כמו שהתחלתי להתגעגע לסטיבן שפילברג, למרגרט אטווד, ולמספר לא מבוטל של יוצרים ישראלים שלא ננקוב בשמם מחמת עינא בישא. כולם חיים ובריאים, וגם קינג עצמו חי ובועט וכותב ספרים בקצב מסחרר. העניין הוא שגם אם לא את כל ספריו קראתי ולא מכולם נהניתי, "החדש של סטיבן קינג" היה עוגן בכל שנות הקריאה שלי, עוד מהימים שקראו לו אצלנו סטפן. ומגיע שלב בחיים שבו כל גיבורי התרבות שלך חוצים את גיל שבעים (קינג, למשל, בן 78), ואת מתחילה להבין שכל ספר או סרט שלהם עלולים להיות האחרונים. גם קינג עצמו חושב כנראה על אותו הדבר, וההתמודדות עם הזדקנות ומוות היא אחד הנושאים המרכזיים ב"הולי".
אי אפשר להתחיל לדבר על הולי לפני שמדביקים עליו אזהרת טריגר בגודל בית. נושאים כמו חטיפה, כליאה ומוות הם מאתגרים בישראל העכשווית, אבל זו לא הסיבה שבגללה הספר הזה מצריך אזהרת מסע. זהו ספר קשה לעיכול אפילו בסטנדרטים של קינג. תחשבו שתיקת הכבשים. תחשבו "המסור". תחשבו סטיבן קינג, רק יותר. לא שזה מפתיע. סיפורים לופתי קרביים הם אחד מסימני ההיכר המובהקים של קינג, יחד עם ביקורת חברתית, ילדים עם כוחות על־טבעיים ונפשות אפלות בעיירות אמריקאיות שלוות לכאורה.
| צילום: ללא
אז למה בכלל לקרוא אותו? יש מי שקורא אותו בגלל ההליכה שלו עד קצה האלימות והקינקיות. אחרים, כמוני, קוראים אותו למרות. כי יחד עם נטייתו לגיבורים עם מוחות מעוותים, קינג הוא סופר מצוין מהליגה העליונה ממש, שמפצח ברגישות נושאים כמו ילדות ומשפחה, סיאוב מערכות, ובעיקר דמויות של אנשים כותבים. קינג במיטבו כשהוא כותב על ילדים או על סופרים, וכאן, למרבה השמחה, יש את שניהם.
הכי מעניין
הולי, דמות משנה בטרילוגיית "מר מרצדס" שמקבלת כאן את מרכז הבמה, כבר מזמן לא ילדה; היא עברה את ה־50 - אבל עדיין הבת של אימא שלה. הספר נפתח בהלוויית אימה של הולי, שרלוט, שנערכת בזום כי אנחנו בתקופת הקורונה. שרלוט הייתה מכחישת קורונה ומתנגדת חיסונים. זה מה שהרג אותה, וזהו אפיון ראשון ומייצג לדמותה המתגלה בהדרגה. הולי גדלה כבת יחידה לאימא דומיננטית, ושנות הנעורים עברו עליה באזור האפור שבו הדמות האחראית בחייך מגוננת עליך לכאורה, ובפועל מסרסת אותך כדי שתישארי קרובה אליה. זה סיפור נפוץ למדי, בספרים ובחיים, ובספרים לא פעם יש לו תבנית סיפורית ברורה: הגיבורה חווה רגע של הארה בעקבות אירוע מכונן, וההארה מובילה לשחרור ולמהפך.
אבל קינג מספר, ברגישות ובלי פאתוס, סיפור מהחיים, על מישהי שהתעוררה מאוחר מדי. בגיל 55 הולי כבר מבינה עד כמה נתיב חייה נשלט וסורס. אבל לא היה לה רגע בודד של הארה, אין כאן שום שחרור הירואי, ואין החזרים על מה שכבר נלקח. יש רק פרימה הדרגתית של סבך הילדות שהתארכה, וניסיון עדין לקחת שליטה על החלק מהחיים שעוד נשאר. אף שהולי כבר פספסה את החלק הקריטי של החיים, ולמרות ששנים של הקטנה השפיעו על אישיותה באופן בלתי הפיך, היא לא אומללה. היא חיה בשלום עם מי שגדלה להיות, ומפלסת את דרכה. הולי היא דמות כל כך עמוקה ונהדרת, שלא ברור מדוע התעלומה שהיא חוקרת חייבת להכיל אלמנטים כה מחרידים.
הגזענות שבפנים
על החלק המחריד אחראי הזוג האריס (זה לא ספוילר, הסיפור מתבהר כבר בעמודים הראשונים). לזוג האריס אין ילדים, ומערכת היחסים הזוגית שלהם היא דיאדה נערצת ומעוררת קנאה ברחבי המכללה ששניהם מלמדים בה. הוא ביולוג, היא פרופסור לספרות, הם בני שמונים ונחושים לעצור את הזמן. ליתר דיוק, הם מעוניינים לשפר ואף להאריך את חייהם, רצוי עד הנצח. אפשר להגיד שהם האנטיתזה של ההשלמה המפוכחת של הולי עם מה שאין לשנות. הנרי האריס ידוע ברחבי המכללה כפרופסור מוזר עם אמונות משונות. אמילי האריס היא לכאורה כל מה שהייתם מצפים מפרופסור לספרות במכללה אמריקאית: יודעת מצוין למי מצביעים ומה אומרים, ואיזו דעה אסור להחצין כדי להישאר רלוונטית. אבל מתחת לפני השטח, ומחוץ להישג ידה של מה שהיא ללא ספק הייתה מכנה משטרת הפרוגרס, היא מרשה לעצמה לחגוג את רגשותיה האמיתיים: גזענות. הומופוביה. צרות עין. אמילי האריס מייצגת, בקליפת אגוז של אישה אחת, את כל סוגיית השמרנים מול הפרוגרס. יש שמרנים שמרגישים עמוק בלב שבעצם הליברלים צודקים. יש פרוגרסיבים שעמוק בלב הם אחרוני הגזענים. זו לא האמירה הפשטנית "הצד השני צבוע", אלא אבחנה אמיתית: החלוקה למחנות ולדעות הנכונות לא תמיד זהה לעולם הפנימי.
הולי היא הבעלים של חברת חקירות פרטית קטנה, בשותפות עם אדם נוסף שבדיוק חלה בקורונה. היא לוקחת על עצמה חקירה של צעירה נעדרת, ונופלת אל מחילת הארנב. שני האחים שעוזרים לה, ג'רום וברברה, מוכרים גם הם לקוראי טרילוגיית "מר מרצדס", ומייצגים צורה אחרת של מחסומי צמיחה פוטנציאליים. הם אחים טובים, שלהבדיל מהולי גדלו עם הורים מיטיבים. ג'רום כותב ספר, ובדיוק חתם על חוזה נחשק. האם אחותו ברברה, משוררת בנשמה, תעז לחלום גם היא להוציא ספר, או שתחשוש להיחשב מעתיקנית ותרגיש שתפקיד הסופר של המשפחה תפוס? כמו אצל הולי, גם אצלם מסע החיים הוא ניווט בין המצפן הפנימי והאישיות המבקשת להתגבש, לאלמנטים המסרסים, שלפעמים מתחזים לשוחרי טובה ולפעמים הם באמת כאלה.
הספר מתרחש בתקופת הקורונה וסיום קדנציית טראמפ הראשונה, והוא פוליטי בלי להתבייש. הדמויות שלו שונאות את טראמפ או מעריצות אותו, מתחסנות נגד קורונה או מסבירות שזו תרמית עולמית. הטיעונים הפוליטיים שלהן מעלים חיוך, כי הם מאוד מאוד מוכרים. טיעון המחץ שלכם, זה שמוכיח רשמית שהמחנה השני הוא חסר היגיון וטיפש? לא באמת המצאתם אותו, והוא לא באמת ניתוח לוגי של המציאות המקומית. הוא קיים, ממש כלשונו, בכל מדינה מקוטבת. כי כמו שקינג אומר לנו דרך הולי, האחים ג'רום וברברה ובעיקר הזוג האריס: הדברים שאנחנו מאמינים בהם לא באמת מבוססים על עובדות ועל מציאות, כולל אצל מדענים.
הזוג הקטלני עושה כל מה שהוא יכול כדי לבטל את הזקנה. יש להם מדע ויש להם תוכנית והם לא רואים בעיניים, ולא בגלל הקטרקט – למעט שני רגעים נפרדים ונוגעים ללב של חדות ראייה. באחד מהם, הפרופסור מסתכל על אשתו אפורת וסתורת השיער, וחושב לעצמו שהיא נראית כמו מכשפה רעה מהאגדות. בשני, הפרופסורית מסתכלת על בעלה וחושבת שהוא נראה ממש זקן. אלה הבלחות של מודעות, שהשניים מדחיקים מיד. קשה להם לחשוב על זקנה. הם נרקיסיסטים מכדי לחשוב שהם בני תמותה כמו כולם. ויש משהו נוגע ללב אפילו בזוג המחריד לקריאה הזה. אולי כי אלה החלקים שקינג הפריד מעצמו במודע. אמילי היא האיד שמוכן לחסל את כולם כדי להינצל.
לא רק הזוג האריס, גם שאר הדמויות בספר מתמודדות עם הזמן החולף. הולי מגלה שהזמן דוהר קדימה גם אם התמהמהת בתהליך ההיפרדות מהאם. ברברה, המשוררת שמחפשת מנטורית, מגלה שגיל אינו ערובה אוטומטית לחוכמה וטוב־לב. יש מבוגרים שיש מה ללמוד מהם, ויש כאלו שלא רק שלא יראו אותך, הם גם ינסו לנצל אותך לצרכיהם עד יומם האחרון. אמילי מייצגת את הפיתוי לחשוב רק על עצמך. והיא מגלה שבמקרה כזה, בסופו של דבר תגיעי לקו הסיום כמו כולם, אבל עלייך אף אחד לא יצטער.
ניצח את המוות
בשנת 1999 עבר סטיבן קינג תאונת דרכים שכמו נלקחה מהספרים של עצמו: הוא יצא לשוטט לבדו, ורכב נוסע פגע בו לאחר שכלב במושב האחורי הסיח את תשומת ליבו של הנהג. קינג נפצע קשה בריאותיו, מה שהוביל בהמשך לדלקת ריאות. ההחלמה הייתה מאתגרת, והוא לא היה משוכנע שיחזור לכתוב. למעשה, ב־2002 הודיע רשמית על החלטתו לפרוש מכתיבה, בעקבות התאונה ותחושת מיצוי. אבל אחרי כמה שנים מקרטעות הוא חזר, ובגדול. סדרת "המגדל האפל" פורסמה רק ב־2012. גם "מאחורי הכיפה השקופה" ו"דומא קיי", המדוברים והמצליחים, ראו אור שנים אחרי התאונה. במילים אחרות, קינג כבר ניצח פעם אחת את המוות, האמיתי והמטפורי. אולי כך נזרעה המחשבה שאפשר לראות במוות גורל הפיך.
האם קינג חשב שהולי עלול להיות הספר האחרון שלו? אולי. כנראה. זה, ללא ספק, סיפור פרידה. של הולי מאימה, של הזוג האריס מאשליות, של קינג מהסוכן שלו צ'אק וריל, שהספר מוקדש לו. בין אם חשב על וריל ובין אם על עצמו, קינג הפך מחשבות על זקנה ומוות ליצירה על התמודדות, מחירים ותוצאות. והוא עשה את זה בדרכו האקסטרימית, מעוררת רפלקס ההקאה, ועם יכולת כתיבה נהדרת, חד־פעמית. כזו שכבר מעוררת געגוע.