נישואים הם עניין רציני, ועל כן ניתן למצוא שפע ספרים שעוסקים בהם. ובכל זאת, כל ספר דורש הצדקה מדוע דווקא הוא שווה קריאה. מחברת הספר שלפנינו מסבירה שהעיסוק בנושא מתבקש במיוחד משום ש"אין החלטה גדולה יותר, מסוכנת יותר, אינטימית יותר בחיי אדם מאשר לקבוע עם מי בדיוק נעביר את רוב הזמן שאנחנו נושמים" (עמ' 13), ולכן כדאי מאוד לרכוש כישורים שיסייעו לשמור על ההחלטה הזו כמוצלחת לאורך זמן.
כוחו של "חוכמת הנישואים" אינו גלום ביצירתיות ובחידושים מרעישים, אלא בהיותו ספר מדע פופולרי במובן המנגיש, כשם שיש ספרי הלכה רבים שערכם נעוץ בהצגה ברורה ונעימה של מסקנות מספרים אחרים. המחברת, בלינדה לאסקומב, קראה ספרים ומחקרים רבים, ראיינה דמויות בולטות בחקר הזוגיות, אספה תובנות חשובות והיא מציגה אותן בצורה נעימה ורעננה.
כך למשל, בפרק המוקדש לריבים, היא מדברת על התנצלויות ומשרטטת קווים מנחים כיצד אפשר להתנצל בצורה שתיצור קרבה, וגם איך לא מומלץ לנהוג: "הדבר היחיד שגרוע יותר מהתנצלות בתוספת 'אבל' הוא התנצלות בתוספת 'אם'... "אני מצטער אם נפגעת'" (עמ' 76). לאחר הצעת מתכונים שכדאי לשמור ואחרים שעדיף להיפטר מהם, היא כותבת בכנות על הריב הקבוע בביתה שלה, לאחר שהיא שוכחת להוציא אל שולחן האוכל את החמאה שבעלה אוהב: "'אני מצטערת ששוב שכחתי להוציא את החמאה לשולחן. יש לי נקודת עיוורון לגביה. אנסה כמיטב יכולתי לזכור אותה בעתיד'. זה נאום שמעולם לא נשאתי" (עמ' 77).
הכי מעניין
| צילום: ללא
מה לעשות, קל יותר להיות חכמים ולומר מה כדאי לעשות, הרבה יותר קשה לבצע. הרבה יותר קל לתת עצות מאשר להטמיע וליישם אותן; למשל, להציע למישהו להפסיק לעשן כי אשתו לא סובלת את הריח. הפער בין המחשבה הטובה למעשה מאתגר גם את קוראי הספרים על זוגיות.
זהו ספר קליל לקריאה וניכר כי הוקדשו לכך מחשבה ומאמצים, אולי משום שלאנשים רבים דווקא הקלילות תסייע ללקט כמה שינויים שישפרו את חייהם. המחברת מצביעה על נקודות קטנות שהשפעתן רחבה, כמו המנהג לומר "תודה" פעמים רבות לבני הזוג. אילו המחברת הייתה נקלעת לפעולת בני עקיבא הקלאסית, שבה נשאלים החניכים האם ראוי לומר לנהג האוטובוס תודה על כך שביצע את עבודתו בצורה סבירה, היא הייתה מוציאה דף מקורות עם מחקרים המורים שאמירת תודה תורמת מאוד לקשרים, ולכן אם אנו מעוניינים לעודד את נהג האוטובוס ולשפר קשרים אנושיים, כדאי מאוד לומר את מילת הקסם בתדירות גבוהה. התודה הקטנה עוזרת למי שמקבל אותה לחוש שרואים אותו ושהוא בעל ערך, וערך הוא דבר שבני אדם צמאים לו. אם נקצין מעט, אמירת התודה משפיעה כאילו אמרנו: "איזה כיף שאתה בחיים שלי ונמצא ממש פה כדי להעביר לי את המלחייה. זכיתי".
מיתוס מהסרטים
הסגנון הקליל מתאים למי שמחפשים קריאה מהנה. מי שהפוגות קומיות עוזרות להם, יוכלו למצוא אותן כאן בשפע. כאשר המחברת מציינת כמה דוגמאות, היא לרוב משתדלת שהאחרונה תהיה משעשעת: "הדברים שאנחנו אוהבים בבני הזוג קשורים קשר בל יינתק לדברים שמטריפים עלינו את הדעת. בת הזוג שלך בכושר שיא? ישגע אותך כמה זמן שהיא משקיעה באימון גופני... מוצא חן בעיניך שבן או בת הזוג יצירתיים? אבוי, הבלגן. הם ממש מאורגנים ומסודרים? הם נודניקים של ממש" (עמ' 32).
הקלילות אינה באה על חשבון היסודיות במחקר שקדם לספר. לאסקומב קראה וראיינה רבים ממחברי הספרים המרכזיים שנכתבו על זוגיות בעשורים האחרונים. קראתי רבים מהספרים שהיא מצטטת וניכר כי היא מציגה אותם בנאמנות, גם אם היא מציעה רק טעימות מתוכם.
הספר מאורגן כך שכל פרק מוקדש לנושא מרכזי יחסית בחיי הנישואין כמו כסף, ריבים, המעבר להורות, מיניות והתמודדות עם קשיים. הצגת הנושא נשזרת בדוגמאות בודדות מחיי המחברת, בממצאי מחקרים ובדעות של חוקרים מרכזיים, ולעיתים היא גם מביעה דעה מקורית משלה. נניח, היא אינה קונה את המיתוס הרומנטי שמאפיין רבים מהסרטים, וחושבת ש"אנחנו לא מוצאים נפש תאומה... אנחנו נעשים נפשות תאומות. משני הצדדים" (עמ' 29). היא מאמינה ביכולת של עבודה וניסיון להתאים את עצמנו זה לזו, ולא קוראת לאנשים להילחם על האותנטיות שלהם גם במחיר של היפרדות מהמשפחה.
העובדה שהמחברת, עיתונאית ופובליציסטית מוערכת, אינה מטפלת מקצועית אלא כותבת כסקרנית רצינית, מקלה עליה שלא להישאב לרעיונות שמקסימים חלק מציבור המטפלים, כמו המחשבה שהקשבה היא תמיד דרך המלך להצלחה זוגית, ושעדיף להימנע מלנסות לפתור את הבעיות של בן הזוג: "כשאומרים לבני הזוג 'אני רק רוצה שתקשיב לי, לא שתעזור', שוללים מהם חצי מהדרכים שבהן הם יכולים להראות אהבה" (עמ' 48).
כתיבה מאוזנת שאיננה מעדיפה את הצד הגברי או הנשי | צילום: דוד גרשטיין, שישי אחר הצהריים, אקריליק על בד, 2019
עזרה אינה מעשה טכני ויבש, כפי שכיסוי ילדים ישנים בלילה מעיד לא רק שההורה המכסה חושש שילדיו לא יחלו ויישארו בבית. מעשים הם ערוץ חשוב להבעת אכפתיות, שימת לב וגם רוך, כפי שהשמיכה העוטפת את הגוף מגשימה את האהבה והשאיפה לגונן.
לשחרר את המושכות
נישואים מורכבים משני בני אדם, ולכן טוב שהכתיבה על האתגרים המרכזיים שבהם תהיה מאוזנת ולא תעדיף באופן גורף אחד מהצדדים. לאסקומב צולחת את האתגר הזה בצורה יפה, שאינה מטאטאת פערים בשלל נושאים בין גברים לנשים אך גם לא רואה את אחד מהצדדים כבעייתי יותר.
סוגיה שזוגות רבים פוגשים צומחת עם ההורות, והגילוי כי נשים רבות מתוסכלות מרמת המעורבות של הגברים, זאת אף שהגברים של ימינו נושאים בנטל יותר מאי פעם. "אני בטוחה שבעלי עשה 300 אחוזים יותר ממטלות האבהות הישירות בהשוואה לאבא שלו. הוא בהחלט עשה 300 אחוזים יותר מאבא שלי. אבל בסך הכול, זה עדיין היה ממש לא מספיק", משתפת לאסקומב (עמ' 116). היא מגבה את טענתה במחקרים, וכך מחברת את הקושי האישי למשהו שנוגע לרבים.
מיד לאחר מכן היא מכירה בכך ש"אבות עדיין נחשבים למוצא אחרון בכל הנוגע להורות", ובכך שלאימהות רבות קשה לשחרר את המושכות של ניהול הבית וקביעת הנורמות המחייבות בו. ככל שנשים רוצות שגברים ייכנסו כשותפים מלאים לבית, היא מסבירה, צריך לתת להם גם חופש להתנהל, אפילו אם זה אומר שהסטנדרטים יהפכו לנמוכים יותר: "מתברר שדי קשה לקלקל ילדים. אם בני הזוג שלכן לא מסכנים חיים צעירים, תנו להם להיות הורים כמו שהם רוצים בלי ביקורת" (עמ' 120). זו אמירה שאולי פשוט לכתוב, אבל לאסקומב גם מספרת כיצד ראתה שבעלה נתן לילדה לצאת בלי סוודר ביום קר מאוד, ושתקה. לאחר מכן, כשהילדה התחילה לקפוא, בעלה נתן לבתם את המעיל שלו, קפא בעצמו ולמד את הלקח בלי שהיא אמרה דבר. צריך אפוא לדעת מתי לדחוף דברים ולהילחם עליהם, ומתי חכם דווקא לשתוק ולתת לתהליכי הלמידה להתרחש.
הסגנון הקליל והקצר יכול להקל על הצלילה לנושאים שגורמים לתחושת מחנק אצל רבים. אף שכסף, חלוקת תפקידים, מיניות וילדים תופסים מקום בחיים של רוב בני האדם, המוכנות לדבר עליהם בצורה ישירה עם בני הזוג היא לא תמיד פשוטה. אם גישה רגועה יחסית ולא עמוסה בפרטים ובסיפורים יכולה לעזור, מה טוב. נדיר שספר אחד משנה חיים מקצה לקצה, אבל "חוכמת הנישואים" הוא מסוג הספרים שמספיק לאמץ חצי עמוד מתוכו, למשל להתחיל לומר עוד כמה פעמים "תודה" לסובבים אותנו, ואנו כבר עשויים לקצור את הפירות.