מקובל היום לפזר בנדיבות הצהרות "גילוי נאות" בכל מקום שהכותב אינו אובייקטיבי לחלוטין בנוגע למושא המאמר. לו נהג כך הרב ד"ר מאיר ליכטנשטיין, היו התנצלויות "גילוי נאות" מעטרות כל שורה בספרו. לו נהגתי כך אני, היו התנצלויות כאלו מופיעות בכל שורה במאמר הביקורת הזה. טוב עשה הרב מאיר שנמנע מהניסוחים הללו, שהרי אביו, מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין – שבו עוסק הספר – לא האמין באובייקטיביות בכל הנוגע לתורה. הרב ליכטנשטיין הקפיד מאוד על יושר אינטלקטואלי ועל דייקנות רציונלית, אך בתורה הוא היה מאוהב, ולא טרח להסתיר זאת. יותר מכך: הוא האמין בכל ליבו שאין דרך אחרת ללמוד תורה.
קווי האופי הללו נשזרו באישיותו ובתורתו של הרב ליכטנשטיין, אף שהם לכאורה סותרים. כפי שציין הרב מאיר בספרו, בעוד הרב סולובייצ'יק האמין במתח דיאלקטי, חתנו ותלמידו המובהק הרב ליכטנשטיין האמין במורכבות שאיננה בהכרח מתוחה. רציונליות אינטלקטואלית שכנה אצלו בכפיפה אחת עם יראת שמיים שאין לה גבול, ובדרך כלשהי שתי אלו רק העצימו זו את זו.
הרב אהרון ליכטנשטיין ז"ל. | צילום: מרים צחי
עד כמה האמין הרב ליכטנשטיין במורכבות? עד כדי כך שמעולם לא נתן תשובה פשוטה וחד־משמעית לשום שאלה. הרב מאיר מספר שמעט לפני פטירתו סבל אביו מסיבוך רפואי, והובהל לבית החולים. הרופא שאל אותו: "כואב לך?" והרב ענה: "תלוי איך מגדירים כאב". אפילו ברגע כזה סירב הרב החולה והמותש לענות תשובה פשוטה, שהייתה בעיניו פשטנית. ואף על פי כן, מתעקש בנו, הוא היה גם תמים; פרק שלם בספר מוקדש לבירורה של התמימות הזו.
הכי מעניין
החניה של השכן
לצד פרקי זיכרונות והספדים, ולצד מכתבים אישיים מרגשים שקיבל מאביו, עיקר ספרו של הרב מאיר מוקדש לשיעורים בתורת אביו. בזה הוא ממשיך שתיים או שלוש מסורות גדולות של בית בריסק. הראשונה היא שיעורים למדניים ביום הזיכרון לאבא, כפי שנהג במשך שנים רבות סבו הגדול הרב סולובייצ'יק. הרב מאיר בחר להתמקד במאמרים ההגותיים של אביו ולא במאמריו התלמודיים, אם כי גם במאמרי ההגות הללו משוקעת למדנות עמוקה. המסורת השנייה היא עיסוק בתורת גדולי השושלת, שחידושיהם נתפסים כיצירה מקורית שראוי להתעמק בה. לכך אפשר אולי לצרף מסורת שלישית, הנכונות לבקר את הגדולים הללו ולחלוק עליהם. ההערצה שרחש הרב סולובייצ'יק לאביו ולסבו לא מנעה ממנו לחלוק עליהם לעיתים; הכבוד והיראה שרחש הרב ליכטנשטיין לרב סולובייצ'יק לא מנעו ממנו לבקר את תורתו של חותנו ורבו; והאהבה וההערצה שרוחש הרב מאיר לאביו הרא"ל אינן מונעות ממנו לבקר בעדינות את תורתו.
עוד כתבות בנושא
בכל אחד משיעוריו מתמקד הרב מאיר באחד ממאמריו הגדולים של אביו, מנתח אותו ומוסיף עליו נופך עמוק, מתוך ראייה מקורית משלו. כך, למשל, הרב־האב כתב על סוגיית "כופין על מידת סדום", והעיר על פרדוקס העומד ביסוד הדיון ההלכתי הזה. הכינוי "מידת סדום" רומז לרשעות קיצונית, אך היישום ההלכתי שלו מתמקד בקפדנות קטנונית בנוגע לזכויות בעלות. למשל, לפי דעה רווחת, אם אני אוסר על שכן להשתמש בחניה הריקה שלי בתקופה שבה אני בחו"ל, עברתי על "מידת סדום", והוא זכאי להשתמש בחניה גם בלי רשותי. שכן כזה ודאי אינו צדיק גדול, אך האם הדבר מכליל אותו בין אנשי סדום? תשובתו של הרא"ל מצביעה על אופייה של ההלכה, שמתמקדת במעשים קטנים, על הסתייגות מזכויות בעלות מוחלטות, ועל רף מוסרי גבוה שמציבה התורה. שלושת אלו מאפיינים מאוד לא רק את תורתו, אלא גם השקפתו המוסרית ואף את אישיותו.
| צילום: ללא
הרב מאיר אינו מסתפק בכל אלה. הוא משתמש בכלים מעולם מחקר התלמוד – שאביו הקפיד להתנזר מהם – ומגיע למסקנה ש"מידת סדום" מסמלת בתנ"ך ובתלמוד לא את הרשעות כשלעצמה, אלא דווקא את החברה המרושעת. לפי ניתוחו, חכמינו זיהו את "מידת סדום" לא בכל מקום של קפדנות קטנונית, אלא דווקא במקום שיש בו מערכת יחסים חברתית המבוססת על התנכרות ואנוכיות. לפי זה, האיסור על שכן להשתמש בחניה הריקה שלי אינו בדיוק "מידת סדום", כי אין הוא גרעין להתארגנות חברתית. חכמים מדברים על "מידת סדום" דווקא במקום שאין מדובר ברשעות פרטית אלא בגרעין פוטנציאלי של חברת רשע, שצריך לעקור מן השורש בעודו באיבו.
בין השיטין של הספר אפשר לזהות את ההבדלים בין האב לבנו. לא רק בשימוש בכלים מהעולם האקדמי של מדעי היהדות, אלא בעיקר בעובדה שהרב מאיר הוא ישראלי יותר ממה שהיה אביו, בין היתר בדגש החזק שהוא שם על הממד הלאומי והחברתי של הסוגיות. בפרקים אחרים מעז הרב מאיר לתהות מדוע לא עודד אביו את תלמידיו לצאת לקצונה, וגם משלב בעיוניו שאלות אקטואליות, כולל בענייני המלחמה הנוכחית, הרבה יותר משנהג אביו. העובדה הזו מלמדת בעיניי על עוצמתה של תורת האב, שמכה שורשים באופן עמוק ורחב ובכיוונים שונים ומגוונים גם בארץ ישראל.
ספרות אנגלית לנערים בסנדלים
הרב ליכטנשטיין האב היה פחות ישראלי מבנו, אך לא פחות ציוני. הרב היה יורשו המיועד של חותנו הרב סולובייצ'יק באימפריה התורנית של ישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו־יורק (ישיבה יוניברסיטי). הוא נטש את כל טוב אמריקה ועלה לארץ ללמד שלושים בחורים בבוץ של כפר עציון. בנו מעיר בכאב שאחרי כל זה היו שפקפקו בציונות שלו כי לא השתמש במינוחים של הרב קוק. הרב אהרן ליכטנשטיין הצעיר – גאון תלמודי שהיה גם ד"ר לספרות אנגלית, נטול זקן ועם חליפה משובצת – היה זר ומוזר בעיני הצברים של שנות השבעים. הרב מעולם לא התרגש ממה שחשבו עליו: הוא הלך בדרך שהאמין בה, לימד תורה בעומק ובגדלות, הִרצה מפעם לפעם על משוררים אנגלים בפני חבורת נערים עם בלורית וסנדלים, והאמין שההצלחה התורנית והמוסדית נתונה גם היא בידי שמיים. לעת זקנה זכה להכרה גורפת בעולם התורה הציוני, ואחרי פטירתו שפתיו ממשיכות להיות דובבות בקבר, כאשר ספרי שיעוריו ומאמריו נלמדים בכל הישיבות הציוניות.
כפי שמציין בנו, לא רק תורה גדולה שאב עולם הישיבות הדתי־לאומי מהרב אהרן, אלא גם מנהגים רבים: שימוש בשולחנות במקום בסטנדרים (כדי שיהיה מקום לספרים רבים מלבד הגמרא שבה אוחזים), שימוש בדפי מקורות כהכנה ללומדים לקראת השיעור, וגם קיצור חופשת בין הזמנים המסורתית. על כולם, בשורתו העיקרית של הרב ליכטנשטיין הייתה הסירוב לראות את ישיבות ההסדר כזירה של העשרה תורנית בינונית לבוגרי בני עקיבא, והתעקשותו ללמוד וללמד תורה ברמה הגבוהה ביותר – לא פחות מכל ישיבה אחרת בעולם. בשאיפה הזו היה הרב ליכטנשטיין שותף לעמיתו האהוב, הרב עמיטל. קשה לומר שעולם ישיבות ההסדר הצליח להגשים את השאיפה הזו במלואה, אבל עד היום הוא מסרב לוותר עליה. בסירוב הזה להתפשר על תורה בינונית יש לרב ליכטנשטיין ולמורשתו חלק גדול, ונדמה לי שעליו הוא היה גאה כמעט יותר מכל דבר אחר. אבל רק כמעט; כי יותר מכול הוא היה גאה בילדיו. הספר הזה מוכיח שבצדק.
עוד כתבות בנושא
