אִמָּא הָיְתָה כּוֹתֶבֶת חֻקִּים / בַּמֶּמְשָׁלָה הַקְּטַנָּה שֶׁלָּהּ / כּוֹס שׁוֹקוֹ לַבֹּקֶר / מְנַת חֶלְבּוֹן לַצָּהֳרַיִם // חָלָב לַמְּקָרֵר עָטוּף בְּשַׂקִּית / שְׁתֵּי קֻבִּיּוֹת שׁוֹקוֹלָד / לֹא יוֹתֵר / הָיְתָה מְנַצַּחַת עַל פִּי מִקְצָב / מַחְלִיפִים סְפָרִים בַּסִּפְרִיָּה הָעִירוֹנִית / בַּקּוֹנְסְרֵבֶרְטוֹרְיוֹן לוֹמְדִים לְנַגֵּן / לוֹמְדִים בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה / לוֹמְדִים / כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר // אִמָּא הָיְתָה מִתְעוֹרֶרֶת מֻקְדָּם כָּל בֹּקֶר / לְהַדֵּק לָנוּ אֲדָמָה / אוֹרֶזֶת כְּרִיכִים וּפֵרוֹת / שֶׁלֹּא נַרְגִּישׁ // מְעִירָה אוֹתָנוּ בְּשֶׁקֶט / שֶׁלֹּא נִשְׁמַע // אֵיךְ הַלַּיְלָה / הָיָה // חוֹפֵר תַּחְתֵּינוּ מִנְהָרָה.
בספרה הראשון, "על סף הבית", יעל חורי־כהן עושה את המקבילה הפואטית לפעולות המנרמלות, היומיומיות, שהיא מתארת את אימה עושה בשיר המצוטט. אריזת הכריכים והפירות מעל המנהרה הנחפרת מתחת, ניסיון למשמע את התהום הרוחשת באמצעות כבילה שלה אל הֶקשר ומובן. בגרסה האימהית, הידוק האדמה הזה נעשה על ידי מנת החלבון וחוקי החיים. בגרסה הלירית, הוא נעשה על ידי מילים.
אם העבודה מלכתחילה היא מאמץ לגבש את הנרטיב, לאלף את הסערה אל נוסח, אל פרספקטיבה שתהפוך אותה ניתנת לבליעה – אין להתפלא על ההתמקדות של המשוררת בממד האוטוביוגרפי, בפרטי חייה שלה.
הכי מעניין
| צילום: ללא
שלל נושאים לא פשוטים מפרקי חייה עוברים כאן עיבוד אל מילים ודימויים. בית הילדות שנקרע בגירושים מכוערים: "תְּשַׁנֵּן עַד שֶׁאַאֲמִין / לֹא יָכֹלְתְּ לְהַצִּיל דָּבָר / לֹא יָכֹלְתְּ לְהַצִּיל". עיסוק אמיץ בכאבים ביחסים אינטימיים: "וְלֹא יָדַעְתִּי / לִהְיוֹת אִשָּׁה אֶלָּא בְּגוּפִי / שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ אִם אֶפְשָׁר לָתֵת / לַעֲבֹר בְּתוֹכוֹ". לידה טראומטית: "שֶׁל מִי הַדָּם הַזֶּה וְאֵיךְ יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁבָּרְגָעִים הַקְּרִיטִיִּים לְחַיַּי לֹא הָיִיתִי כָּאן". שכול משפחתי־לאומי: "אֵין יוֹם כִּפּוּר בְּלִי הַכְּבִישׁ הַפָּתוּחַ בְּלִי אוֹפַנַּיִם בְּלִי דִּמְעוֹתֶיהָ שֶׁל סַבְתָּא". ולבסוף גם חיים חדשים, משפחה חדשה, או כמו שהיא מכנה זאת, "בית שני": "אֲנִי רוֹצָה לְהַסְכִּים / לְהִנָּשֵׂא לְךָ. / וַהֲלֹא אָמַרְתָּ כְּבָר / הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת / וַהֲלֹא אָמַרְתִּי כְּבָר / הֵן. / אֲבָל זֶה הָיָה מִזְּמַן / וַאֲנִי רוֹצָה לְהַסְכִּים עַכְשָׁו / אַחֲרֵי כָּל הַשָּׁנִים".
אולי זו דוגמה טובה לאחת מפניה המופלאות של הספרות: האופן שבו המאבק הפרטי של אישה אחת בשפה וביכולת לספר לעצמנו את סיפור חיינו, הופך לשירה שיש לה מעמד נטול הקשר, שיכולה לעבוד גם ללא מפגש עם ההיסטוריה שהולידה אותה. הספר הזה רצוף בשירים נהדרים שהייתי רוצה לקרוא שוב ושוב. אני מחזיקה בהרגל מגונה לקפל את פינת הדף כדי לסמן לי שירים שהייתי רוצה לחזור אליהם, ואת הספר הזה מילאתי ב"אוזניים" שכאלה.חורי־כהן (הרכלנית שבי מוכרחה לציין שהיא אחותו של אבישי חורי, משורר נפלא גם הוא) מציגה בספר הביכורים שלה כתיבה נועזת, חדה, עשירה בדימויים ורבת ארמזים. הטקסט מלא במשפחה ובאזכורים מארון הספרים היהודי – אולי בהתאם למשלח ידה של המשוררת, שהיא גם מרצה לחסידות. בין שורותיו, יותר מקינה על הבית שנחרב, הוא תפילה על זה שהולך ונבנה.