שמעון אדף מספר על פוסט-טראומה בלי לדבר על הטראומה

יש דברים שרק סופרים ותיקים יכולים לעשות. למשל, לכתוב ולפרסם גרסה חדשה לספר קודם שלהם. ואולי זה מסוג הדברים שמתאימים בעיקר לשמעון אדף, אחד הכותבים הפוריים בארץ, שמפרסם כעת מה שהוא מגדיר כ"רמיקס" לספר קודם שלו.

ספר הפרוזה ה־15 של אדף, "אותו נהר, אותו נער", הוא גרסה מחודשת ל"אהבתי לאהוב", ספר הפרוזה ה־11 שלו, שראה אור בשנת 2019. הדמויות הן אותן דמויות, קורותיו של הגיבור הן אותן קורות, אך הדברים מורכבים בצורה אחרת מהספר המקורי. בדומה לרמיקס מוזיקלי, שבו מבודדים אלמנטים מסוימים מהגרסה המקורית ומורכבים מחדש – באס קצבי, מלודיה חוזרת על עצמה, שירה עם אפקט – גם "אותו נהר, אותו נער" מפרק את הרכיבים הבסיסיים של היצירה המקורית ומרכיב אותה מחדש.

בספר המקורי, סיפורו של הגיבור, המספר על עצמו בגוף ראשון, משולב בתוך סיפור מדע־בדיוני על עולם עתידני שבו שיבוש גנטי פָּגם ביכולת ההתרבות של בני האנוש. איברי הרבייה תקפו מבפנים את גופן של הנשים, ועל כן הופרדו מגופן ונשמרו במאגר מדינתי. ההתרבות הופכת למעשה מלאכותי, מרוחק, ונשים יולדות ילדים שאינם שלהן עצמן. בתוך העולם הזה מרצדת דמותה של נוריאה חזן, שחוזרת לעיירת הולדתה אך איש אינו מזהה אותה, וכל העבר שהיא זוכרת נעקר ממקומו.

"אהבתי לאהוב" מתחלק בין סיפורה העתידני של נוריאה חזן למאורעות חייו של מסַפר בגוף ראשון, עובד סוציאלי עם ילדים בסיכון, שמנסה להתחקות אחר גורלה של אחת בשם נוריאה חזן בעולם המוכר לנו. נוריאה מופיעה בחייו בתצורות שונות מאז שהיה בן עשרים – פעם היא כתבת מקומון, פעם היא הומלסית, פושטת ולובשת גופים שונים ודומים בחיי המספר מבלי שמהותה נקלטת. "אהבתי לאהוב" מתמקד בעיקר בסיפורה העתידני של נוריאה חזן כשהיא חוזרת אל עיר מולדתה ומחפשת את עברה, ולאורך רוב הקריאה קשה לחבר בין שני הסיפורים המקבילים. רק לקראת הסוף מתבהר הקשר האינטימי והסודי בין שני החלקים, ותפקידו של הסיפור הבדיוני בחיי המספר הבודד.

"אותו נער, אותו נהר", הרמיקס, מספר את סיפורו של העובד הסוציאלי שקורותיו קשורים בנוריאה חזן, ללא החלק של המדע הבדיוני, רק מונולוג המגולל את קורותיו, כשהוא מתקשה לעמוד על המאורע הגדול הניצב ברקע שלהם.

זה מתחיל עם שיחת טלפון מאחיו הגדול שמבשר לו שאימם שברה את הרגל. הידיעה המפתיעה, שמגיעה אחרי תקופת ניתוק של הגיבור ממשפחתו, מובילה אותו להתיישב ולכתוב את קורות חייו. הוא עושה זאת בשטף, עובר בין רגעים שונים מהילדות וההתבגרות, מנסה להרכיב תמונה שלמה של חיים שהתפצלו מבלי שהוא מודע לכך במיוחד.

נוריאה חזן מופיעה כבר בעמוד הראשון: "משכתי גיליון נייר, שכבר היה משורבט עד כָּלֶה, והפכתי אותו אל צידו הריק. ישבתי דומם, שעה, אולי שעתיים. המבט הספירי, המפציר, בעיניה של נוריאה חזן הבליח במוחי. סילקתי אותו. בהיתי בצחות הנייר, בבור המסויד. לבסוף הפרתי את ניקיון הדף בכמה קווים, להכעיס – ישראלה".

הוא מתחיל לספר על מי שכונתה בפי משפחתו "הארוסה", היא ישראלה. הוא הכיר אותה בתיכון, היא כנראה לא הייתה מודעת לקיומו. ביום גשום המטרייה שלה נהרסה, עפה כלפי מעלה ומוטותיה נשברו. היא נותרה חשופה לגשם, ומכונית עברה והתיזה עליה מים משלולית. הגיבור ראה זאת והתגלגל מצחוק, הצביע כלפיה ולעג לה. בניסיון לכפר על מעשיו הוא קונה לה מטרייה חדשה ומתנצל. מאז הוא מחליט כי נרקם קשר ביניהם, אף שמצידה אין שום עניין. היא נעזרת בו כדי לספר על מה שעובר עליה בעבודה, ואף על אחד העובדים שהיא מתעניינת בו, והוא מצידו מבין זאת כזוגיות ואף כאירוסין.

למעשה זהו המאפיין הראשי של הגיבור – חוסר יכולת להכיר במציאות. מאורעות חולפים על פניו והוא מסרב לחבר בין החלקים השונים, מתקשה לראות את התמונה הגדולה. הוא מספר לעצמו סיפורים שמשלימים את הפערים, אך אלה סיפורים שרק הוא מכיר בהם, סיפורים שבורחים מהמציאות עצמה. מאחורי התמודדותו של הגיבור ובחירתו לברוח עומד מקור גרעיני, סיפור מן העבר שהוא מבקש לדחוק אל קרקעית הזיכרון, לחמוק ממנו, לספר אותו מחדש, להתעלם ולהיתמם כלפיו. יש רק אחת שיכולה לספר לו מה באמת קרה שם, גם אם הוא לא מודה בכך שזו סיבת חיפושו אחריה – נוריאה חזן.

הגוף זוכר

בשלב זה אכנס לרצף ספוילרים, ואציג את מנגנון ההדחקה שעומד בתשתית ההיזכרות של המספר. רבים מספריו של אדף נבנים כך שרק לקראת סוף הקריאה מתגלה המנגנון שמכונן את היצירה ואת ההסבר לפרטים שנדמו עד כה כאקראיים או לא מובנים. ומכיוון שמדובר בגרסה חדשה של עלילה שכבר פורסמה בעבר, הספוילרים כבר נעשו ב"אהבתי לאהוב" עצמו.

דמותו של המספר צוללת אל קורות חייה ברגע של דאגה, ועלילותיו שוטפים אותו כשצף קצף, כנהר מחשבות זורם בקצב. המספר מנסה לחבר את החלקים של חייו, אך האמת חומקת ממנו. קיים פער עמוק בינו ובין המציאות. כמי שבורח מעברו מבלי לדעת זאת, הפרשנות שלו למתרחש בחייו תמיד מתקיימת בפער. כאשר ישראלה מספרת לו על עמית מהעבודה הוא מתפעל מהאכפתיות שלה כלפיו וכמה טובת לב היא. ברור שיש לה רגשות כלפי העמית והיא משתמשת במסַפר כדי לפרוק זאת מעליה, אך הוא לא מבחין בכך.

כך גם לגבי נוריאה חזן, שמראיינת אותו לכתבה על חבר ותיק, מוזיקאי שמשתמש בסיפור חייו של המסַפר כדי לכתוב אלבום סולו. הוא קורא לה נוריאה, אך בעיתון הוא מוצא ששמה מודפס כנורה חזן. "ברשימת הכותבים החתומים עליה נדפס שמה של נוריאה בשגיאה, נורה חזן, כך הנחתי", סבור המספר. "לאחר מכן גיליתי שכתבת בשם הזה קיימת והיא מפרסמת בקביעות במדור התרבות של המקומון. אני מניח שהקִרבה בין שמות השתיים היא מקור לא אכזב לבדיחות במערכת". ברור כי ישנו פער בין המציאות ובין התפיסה שלו, אך הוא עושה השלמות בראשו שמניחות את דעתו ומאפשרות לו להמשיך בתפיסותיו. כך גם כשאחיו קורא בעיתון שחברו המוזיקאי של הגיבור כתב אלבום המבוסס על הסיפור האישי והנורא של הגיבור.

הסיפור שהגיבור בורח ממנו התרחש בשיעור פרטי עם מורו, מר יעקובי. זו התרחשות שמעולם לא נכתבת מפורשות, אך כשהדברים מתבהרים לכל מי שאינו הגיבור, הפגיעה ברורה. משהתגלה הדבר פיטרו הוריו את מר יעקובי, מרוב בושה השתיקו את המאורע, והגיבור מבחינתו מתאר את מצבו כ"הייתי מצוי באותה שנה במין עילפון, טמטום הנפש".

הניצול שעבר על ידי המורה הפרטי ידוע לכל קרוביו, אך הוא מסרב להכיר בכך, מסביר את המאורעות בכל דרך אחרת מלבד מה שהיה. גם בסוף הספר, אחרי שכל המאורעות שעברו עליו צפים ומופיעים כשהוא כותב אותם בשטף, הוא מסרב להכיר בפגיעה שחולל המורה הפרטי. "הוא היה מלמד כושל, ניסה לקנות את ליבי בפרסים, שוקולד, עפרונות, לעודד את התקדמותי. היה בא וקורא לי מן המרפסת, והייתי הולך אתו לשיעורי התגבור, והיה טופח על ראשי בחיבה מעושה. לא פלא שנסוגתי, שהתמכרתי למסמוס הדעת, ילדים מזהים בקלות חנופה. אין ברכה בחינוך כזה".

הוא לא מצליח לקרוא לדבר הנורא בשמו, ובמקום זאת מאשים את המורה בכשל חינוכי. אך מיד לאחר מכן הוא כותב: "אני חייב לקום לשתות משהו. ליטול ידיים". הגוף לא שוכח את שקרה, הגוף עדיין נושא את כל מה שהראש מדחיק. ואכן הגוף הוא מה שמעסיק את הגיבור, שמתחקה אחר יחסם של חז"ל לאיברים השונים – קורקבן, לסתות, צלעות. הוא עובר ממסכת למסכת ובוחן את מקום האיברים ותפקודם. המדרש הוא הדרך שלו לגעת בדרך סמויה בקורות האיברים שנושאים את הכאב.

הפה החסר

בתחילת הספר, כשהוא מזכיר לראשונה את מר יעקובי, מופיעה מיד גם נוריאה חזן. מי היא אם כן הדמות החמקמקה הזו, ומה מקומה בגורלו? בסיום, כשהוא מגיע הכי קרוב שהוא יכול אל רגע הפגיעה, מתאר המספר: "קוראים לי מן המרפסת, אני יוצא, מוליכים אותי לבית, מושיבים אותי לשולחן, טופחים על קודקודי, נותנים לי שוקולד", אך הוא לא לבד. "סמוך לקיר עומדת ילדה, בת גילי, בת עשר, נוריאה חזן, בגוף צעיר, גמיש, ביקוד התכול של מבטה, שכמותו אין ביקום עוד. נוריאה חזן בשערה הכהה, העתיד לזהור בגלגולה המקומוני, העתיד לדהות בגלגולה הרעבתני, העתיד להיטנף בגלגולה הקבצני בת עשר, בת גילי היא צופה בריחוק אדיש במה שנעשה בי". נוריאה חזן היא העדה היחידה למה שקרה. רק היא יכולה לספר מה שעולל מר יעקובי. היא הפה שחסר לו, ההכרה שבורחת ממנו.

"אותו נער, אותו נהר" הוא סיפור חיים, ממואר־לכאורה, שמספר את כל מה שאינו הדבר עצמו. שמעון אדף מצליח לטוות סיפור עמוק של הדחקה, גם בפעם השנייה. זהו סיפור של התחמקות, של התעלמות, של הליכה סחור סחור כדי לפספס את הנקודה עצמה, כדי לא לגעת בה לעולם. הטראומה שם בכל עת, פולשת אל כל זיכרון ובחירה בחיים, אך לעד נעדרת מתוואי ההכרה. זהו מנגנון פוסט־טראומטי שמפלח את העצמי וממסך את המציאות שבה הוא מתקיים.