התמודדותו של אחד מגדולי ספרות הפנטזיה עם כאב האלמנות

"איש לא סיפר לי עד כמה דומה היגון לפחד. אינני פוחד, אבל התחושה זהה". בספר הביכורים של המשורר דוד פוגל, שנכתב לפני למעלה ממאה שנים, כתב פוגל – חולה השחפת כבן השלושים, שהיה בצעירותו תלמיד ישיבה בווילנה ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נשלח לכלא באוסטריה: "בְּנֵי אָדָם – לֹא שָׁכְנָה הַשִּׂמְחָה / בִּלְבָבָם / נֶצַח יִשְׁמָעוּ: / צַעֲדֵי־אֵין־שֶׁמַע / אַחֲרֵיהֶם יָנוּעוּ". פוגל תיאר את היער האפל של הקיום העצוב, הבודד והחרד, את אלה שמתכסים בחשכה בשמיכות, רובצים ערים ונפחדים כל הלילה.

ביאליק, שהתייתם בילדותו מאביו ונמסר לטיפולו של סבו האדיש, כינה את התחושה הזו "יגון היחיד", בשירו "מגילת האש". אלה הם הכאב, העייפות והייאוש של עקת הלב שאין ממנה מפלט: "וּבַצַּר לִלְבָבוֹ מְאֹד, וּמְצָאוּהוּ חֲלֹמוֹתָיו הַגְּדוֹלִים וּמַדְוָיו הַנֶּאֱמָנִים, וְהִשִּׂיגוּהוּ כְּגַלֵּי הַיָּם – וְיָצָא הָעֶלֶם בַּשַּׁחַר אֶל מִחוּץ לָעִיר וְנִשְׁעַן שָׁם תַּחַת עַרְעָר עַל שְׂפַת נַחַל נִרְדָּם, וְנָשָׂא עֵינָיו אֶל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, וּבִקֵּשׁ צַלְמָהּ בְּמֵימֵי הַנַּחַל, וְעָצַם אֶת עֵינָיו, וְהִבִּיט גַּם אֶל תְּהוֹם נַפְשׁוֹ, וְעָמַד עַד בּוֹשׁ, וְהֶחֱרִישׁ עִם כָּל הָעוֹלָם בִּיגוֹנוֹ הַגָּדוֹל, יְגוֹן הַיָּחִיד".

זהו כאב הלב הייחודי שמתגלה בתהום הנפש, ומדיר שינה מעיניו של המתייסר בו. שני המשוררים התייחסו ליגון כאל מחוז של שתיקה, של צער עמוק שאין לו מילים. ויחד עם זאת, השירים נובעים ממנו בבהירות ונותנים לו שם וביטוי מילולי.

בשנה וחצי האחרונות, לאחר הטבח ובמהלך המלחמה, הכרנו כולנו את היגון, צל שמכסה על העולם, דמעת האבלים וצערם, אנקת המעונים ושוועתם. נדמה שכל מה שקראנו מאז נצבע בצבעי המציאות החדשה שסביבנו, גם יצירות ספרות שאינן קשורות להוויה הישראלית העכשווית. רבים מהספרים העבריים שראו אור בתקופה זו התייחסו במישרין לטבח ולמלחמה שלנו; אחרים, העוסקים בנושאים שקשורים למלחמה ולסבל אנושי, אמנם נדפסו עכשיו אבל העבודה עליהם החלה לפני תשפ"ד, ובכל זאת הם מקבלים משמעות נוספת מן ההקשר החדש, ומתגלים כרלוונטיים לכל אחת ואחד מאיתנו.

נשלח בשם בדוי

את החיבור האוטוביוגרפי־הגותי בן שלושת החלקים "התבוננות ביגון", כתב הסופר הבריטי קלייב סטייפלס לואיס לאחר מותה של אשתו ג'וי ממחלת הסרטן בשנות החמישים של המאה הקודמת. זהו תיאור אינטימי ורהוט, מעמיק ומודע, נטול סנטימנטליות וחף מכל הגזמה בתיאורי רגש, שמתחקה אחר מה שהשתנה בנפשו של המחבר ברגעי האֵבל הראשונים ומעט אחריהם, בעיקר באשר ליחס בינו ובין העולם הלא־אָבֵל, וליחס בינו ובין האֵל.

לואיס היה אז סופר מפורסם ופופולרי, שחיבר את סדרת הספרים הפנטסטית והאלמותית לילדים "דברי ימי נרניה" (לואיס האמין שספריו אינם מיועדים לילדים בלבד, ומפורסמת אמירתו ש"סיפור שרק ילדים יכולים ליהנות ממנו איננו סיפור ילדים טוב, בלשון המעטה"). אולי מכיוון שרצה להבדיל בין הפרסונה הספרותית המוכרת שלו ובין הקיום הקודר שלו כאלמן טרי, שלח לואיס בסוף ספטמבר 1960 את כתב היד של חיבור זה תחת שם בדוי, דרך סוכנת, להוצאת הספרים המוערכת "פאבר אנד פאבר". הוא בחר בשם הבדוי "דִימִידיוּס", שפירושו בשפה הלטינית "חתוך לשניים", מטאפורה למי שאיבד את החצי השני שלו.

כאשר העורך הראשי של הוצאת הספרים, המשורר המודרניסט הגדול תומאס סטרנס אליוט (שחיבר את הפואמות האנטי־מלחמתיות "ארץ השממה" ו"האנשים החלולים"), קרא את כתב היד, הוא ניחש על פי הסגנון והנושא מיהו המחבר, התרשם שמדובר ביצירה בעלת אינטלקט ורגישות יוצאת דופן, והעביר את כתב היד לקריאתה של אשתו, שהתרגשה אף היא מן החיבור.

אליוט המליץ לשנות את השם הבדוי לְשם שיישמע אנגלי באופן אמין, נ"ו קלרק, כדי שהספקולציות לגבי המחבר האמיתי לא יאפילו על הקריאה. הוא כתב את הטקסט על גב הכריכה ואף שלח עותקים לאנשי כנסייה מובילים, בהם הארכיבישוף מקנטרברי, כדי להבטיח את תשומת ליבם, שכן לא זו בלבד שהספר עוסק בתחושותיו של לואיס באבלו, חלק ניכר ממנו עוסק בשאלת הסתר הפנים ובמעמדה של האמונה ברגעים שבירים של אובדן.

לואיס שואל בלי מורא "איפה הוא אלוהים?" ובנימה כואבת מוסיף: "כשטוב לך, טוב לך כל־כך עד שאינך מרגיש שאתה זקוק לו, טוב לך כל־כך עד שאתה מתפתה לחוש שתביעותיו כלפיך הן בגדר הפרעה, ונדמה לך שאם תיזכר בעצמך ותפנה אליו בהוקרת תודה ובתשבחות, תתקבל בזרועות פתוחות. אך כשאתה פונה אליו במר ליבך, לאחר שכל עזרה אחרת התבררה כמשענת קנה רצוץ, מה אתה מוצא? דלת הנטרקת בפרצופך וצליל נעילת כפל בריח מבפנים. ואחר כך – דממה".

בסוף החיבור מוצא לואיס נקודות חיבור חדשות עם האל, וכותב: "אני מחליק לי חזרה אל האלוהים משום שאני יודע שאם קיימת איזו דרך אל ג' (אשתו המתה), היא עוברת דרכו... אלוהיי, הם אלה תנאיך האמיתיים? האם אוכל לפגוש שוב את ג' רק אם אוהב אותך... כשאני מציג את השאלה הזאת לפני אלוהים אינני מקבל תשובה". קורא שאמון על הסיפור המקראי ימצא עניין מיוחד בקשרים שבין הדין והחשבון הפנימי שעורך לואיס בצר לו, ובין גישתו המערבת אהבה ויראה של איוב, שגם קיבל תשובות מפעימות מאלוהיו.

שמיכה בין העולם לביני

"זהו מסמך שמורכב מסדרה של מחשבות, שיוצרת שלם קוהרנטי, מאת גבר עם מות אשתו", כתב אליוט. "אדם בעל נפש בוגרת, נוצרי, צפה באישה שאליה היה קשור באופן עמוק הולכת ומתקרבת אל מותהּ ממחלה מזדחלת, כואבת וחשוכת מרפא. כעת, משהיא איננה, הוא חוקר את רגשותיו שלו וחושף את מחשבותיו בכנות מתמשכת".

אליוט הדגיש שלא מדובר ביומן אֵבל שמתחקה אחר סיפור חיים אחד של גבר ספציפי אחד, אלא יצירה חיונית לאחרות ואחרים: "הספר ימצא קהל אסיר תודה ומלא הערכה בקרב גברים ונשים רבים, בייחוד בקרב אלה שסבלו כך, וחשבו והרגישו תוך כדי סבלם". אף שהחיבור קצר, כתב אליוט, העובדה שנבחר לפרסום מעידה על האמונה בערכו.

"התבוננות ביגון" (באנגלית הנוסח הוא סביל, ודומה לניסוח מדעי הלקוח ממעבדה: "יגון כפי שמתבוננים בו") ראה אור לאחרונה בעברית בתרגומה הבהיר של שירלי אגוזי, שאיבדה לפני כשלוש שנים את אישהּ אהובה, המתרגם המחונן עמינדב דיקמן. שתי הקדמות מובילות אל הטקסט של לואיס בשפה העברית. האחת היא מבוא מאת העורך אסף שגיב, שמספר בעניין על הולדת היצירה וסבור שהיא תקסום לא רק לאנשים מאמינים, אלא לכל מי שמתעניין ברגשות המלווים את האֵבל: "האבל אינו מצב סטטי אלא תהליך, והירידה לשאול תחתיות היא רק חלקו הראשון של המסע. הטיפוס מעלה הוא איטי ומפרך".

ההקדמה השנייה, קצרה הרבה יותר, היא הערת המתרגמת שובת הלב, שמספרת על המפגש הכואב והמנחם שלה עם הטקסט של לואיס בנסיבות התאלמנותה, אשר הותירה אותה "שבורת לב, מבולבלת, מתבוססת ביגון". בחיבורו של לואיס מצאה אגוזי "בדיוק את מה שחיפשתי. לואיס, הבעל האבֵל, אינו מדבר אלינו בקול ידעני וסמכותי, אלא פותח בפנינו את סגור ליבו. הוא נוטל אותנו עמו למסע פנימי לחשכה וחזרה ממנה, וחולק איתנו כל התקף של ייאוש, כל ניקור של ספק, כל רגע שבירה, כל הבלח של חסד שפוקד אותו לאורך הדרך ההפכפכה והעקלקלה הזו".

אולי כדאי היה לפתוח את הספר עם היצירה עצמה, ולהוסיף לה את שתי התוספות כאחרית דבר, כדי שנוכל  לפגוש את לואיס באופן קרוב כפי שהתכוון, ולגשת היישר לעניין, שאליו זורקת אותנו פסקת הפתיחה היפה: "איש לא סיפר לי עד כמה דומה היגון לפחד. אינני פוחד, אבל התחושה זהה: אותו פרפור בבטן, אותו אי־שקט. הפיהוקים. אני בולע שוב ושוב. בפעמים אחרות, ההרגשה דומה לשכרות קלה או לזעזוע מוח. נדמה כאילו שמיכה בלתי נראית פרושה בין העולם לביני. אני מתקשה לקלוט מה אומרים האחרים. או שמא אני מתקשה לרצות לקלוט מה הם אומרים. זה לא מעניין אותי כל כך. עם זאת, אני רוצה שהאחרים לא ימושו ממחיצתי. אני ירא את הרגעים שבהם הבית ריק".

מלבד איוב, אפשר למצוא כר להשוואה ב"יומן אבל" מאת רולאן בארת, שנכתב בשנות השבעים לאחר מות אימו בשיבה טובה, והתמקד בסתירות פנימיות שהרגיש בארת תוך ימי האבל, בעודו אפוף מועקה אך גם נתון למשבי חיים; וב"אבל זה הדבר עם הנוצות" מאת מקס פורטר, שהציג אגדה משפחתית עצובה על אלמן טרי שנותר עם ילדיו בבית לאחר מות אשתו, אימם, יחד עם עורב שהתפרץ אל הבית, מנכיח את המוות בין קירותיו ובאופן פרדוקסלי עוזר לאבלים להשלים עם הייאוש.

לואיס מראה לנו את הצד הנסתר של האבל, לא זה שנוכל להתוודע אליו בביקור ניחומים, אלא זה שקשור לקיום הפנימי החסר של המתאבל. הוא מתוודע לצורת התקיימות חדשה של עצמו, שיש בה חוסר, לחרדת המוות ולפיכחון המר. "איזו צביעות אומללה היא לומר 'היא תחיה בדמיוני לנצח'!", כותב לואיס. "תחיה? זה בדיוק מה שהיא לא תעשה... ג' היא האישה שאהבתי. איני רוצה להתאהב בזכרה, בדמותה שבדמיוני!"

זהו ספר נבון ומקסים בכנותו ובמחשבה שמתגלה בו. אני מאמינה שהוא יוכל לסייע לאבלים לשאת את צערם, לנסח את זיכרונם ולשוב אל כוח החיים. אני מאמינה שהוא יכול לסייע לכולנו בעת הזאת.