ישנה איזו מגמת רומנטיזציה רחבת היקף של ימי הילדות, המציירת אותם כימים נטולי דאגות, שלווים והרמוניים. במציאות, עבור ילדים רבים המצב רחוק מלהיות כזה.
אחד הצללים הכהים ביותר שעשויים להעיב על תקופת הילדות – וביתר שאת סביב גיל חמש ושש – הוא גילוי האפשרות, ובעקבותיו הולדת הפחד, מפני מות ההורה או ההורים. ההבנה שאנחנו יצורים סופיים, ההולכת ומתחדדת ככל שאנחנו גדלים, והידיעה שצפוי לכולנו עתיד אחיד ודומה, מתגלמת לעיתים בחרדה, במחשבות חוזרות וביצירת תרחישים אפשריים שונים לגבי שלומם בהווה או בעתיד.
- איזה מזל שחנוכה בא, אחרת לא היינו שורדים את החורף הזה
- בהלכה לעתיד: האם מותר למחוק כתובת קעקע עם שם ה'? מה דינה של דיו אלקטרונית בשבת?
יחד עם זה, מסיבות טובות יותר וטובות פחות, קשה למצוא ספרות ילדים שתעז לגעת בנושא הזה באופן ישיר ובהיר. ספרות שתצלול לעומק החוויה האיומה שטמונה באפשרות הממשית של אי־התקיימותם של הנפשות שאמונות על שלומנו, הנפשות האהובות והיקרות ביותר – אבא ואימא.
הספר "כשהיינו לבד בעולם" מעז להיישיר לאפשרות הזו מבט מפוכח מאוד. גיבור הספר הוא ילד כבן חמש או שש, שבעקבות קריאה לא נכונה של שעון המחוגים בגן מגיע למסקנה הבלתי נמנעת שהוריו לא באו לאסוף אותו כי הם מתים. מתוקף ההבנה האיומה הזאת הוא הולך לאסוף את אחיו הקטן מהגן, ופורש עליו חסות מגוננת, מלאת רוך, צער ואומץ לב. גם בסיום הסיפור, כשמתבררת אי ההבנה עם שובם של ההורים והעלילה זוכה לסוף טוב, קשה למחות או לטשטש את הרושם העז שמותיר בלב גרעין הטרגדיה, שנזכר בסיפור בצורה הגולמית והמפורשת ביותר.
דלת הבית שלנו הייתה נעולה. קראתי לאבא ואמא, אבל הם לא היו בבית. הם נעלמו, ואיתם גם אחי הקטן. הבנתי שהם מתו. משהו קרה להם. אולי דרסה אותם משאית. התיישבתי על המדרגות בכניסה ובכיתי. הייתי עצוב מאוד. עוד לא מלאו לי שש ואני כבר לגמרי לבד בעולם. והבית שבו גרנו נעול. לבד בעולם. מה קרה לאחי הקטן?
קוראים רבים יתקשו לקרוא את השורות המצוטטות כאן. קשה שלא להתכווץ בכאב ובאי נוחות למקרא המילים הללו, בטח כשהן אמורות להיקרא לאוזניים רכות ודרוכות של ילדים. האופן הגלוי כל כך שבו המוות מונח כנקודת מוצא, מעורר ללא ספק קושי רב ורתיעה. אבל ההזדמנות הגלומה בסיפור יוצא הדופן הזה היא הזדמנות פז של היישרת מבט משותפת להורה ולילד, אל לב הפחד הגדול ביותר.
האפשרות להצביע על החרדה ולקרוא לה בשם, מבלי להסביר אותה באופנים רציונליים, היא הזדמנות להושיט יד לילדים שלנו באחד השבילים החשוכים ביותר. לתת מילים למה שמציף להם את הלב לא אחת. לא לנסות לפתור או להקטין את השבר, אלא להיות איתם שם, בעומק הדאגה. במובן הזה, "כשהיינו לבד בעולם" הוא ספר אמיץ ורגיש מאין כמוהו.
כעת, הודות לתרגומה החי והער של דנה כספי, גם ילדים קוראי עברית יוכלו לזהות בו את עצמם ולמצוא מקום בטוח, רצוי על ברכיהם של אבא או אימא, להיישיר מבט לאחד הפחדים הגדולים ביותר ולעמוד מולו יחד.
