פאולה רוזנברג פותחת לי את הדלת בביתה הפרוק למחצה. "סליחה על הבלגן, לא מזמן עברנו דירה", היא מתנצלת ומעבירה סמרטוט על השיש. ליד הכיור עומד איש השירות שבדיוק התקין לה טוחן אשפה. "אמרו לי שזה ישנה לי את החיים", היא אומרת, "בואי נראה אם זה נכון".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– די לטרור: בית המשפט מחזק נשים להעיד על אלימות נגדן
– בדירה אחת: לא כל בית צריך מרפסת
– נפרדים מהסגר: המדינה מתכוננת לחיים על פי התו הירוק
לא ששינויים בחיים הם עניין חדש בשבילה. במהלך 44 שנותיה על הפלנטה הספיקה לשנות ארץ מגורים, לשנות קריירה, להתגרש ולהתחתן וללדת, וגם לשנות את היחס שלה לגזרה.
סביבה מתרוצצים שלושה כלבים מסוגים שונים, אחת מהם, פודלית קטנה וזעירה, מתנהלת בעולם עם עין אחת בלבד. "כשהודיעו לי שאי אפשר להציל לה את העין התבאסתי בשבילה. ואז גיליתי שלא רק שהיא יכולה להמשיך כרגיל, היא בכלל לא עושה מזה עניין. זה היה אחד הדברים שגרמו לי להתבונן מחדש על כל הנושא של דימוי גוף".
כבר תקופה ארוכה שהיא חוקרת את התחום כסטודנטית לתואר שני במחקר תרבות. באחד הפוסטים הוויראליים שכתבה סיפרה על ההערות שהיא מקבלת על ממדי גופה ופרסמה בלי להסס שהיא מידה 40 במכנסיים, 39.5 בנעליים, שמשקלה 67 קילוגרמים המתפרשׂים על גובה של 168 סנטימטרים, ושכל הנתונים האלו מעולים בעיניה.
מצד אחד את לא רוצה שהגוף יהיה אישיו, אבל מצד שני את מאוד מנכיחה אותו.
"דימוי גוף זה לא אומר שהגוף לא יהיה אישיו. לפעמים כשאני מעלה תמונות אומרים לי 'למה את מתאפרת'. התנועה של דימוי גוף, לפחות איך שאני רואה אותה, לא אומרת שלא צריך להתייחס לגוף שלך. אם הייתי יכולה לבחור לה שם הייתי מעדיפה לקרוא לה 'התנועה לקבלת הגוף'. זה אומר שמותר להתעסק בגוף, מותר גם לרצות לשנות פרופורציות, זה נורא אנושי. השאלה היא אם זה קורה מתוך קבלה של מה שיש ורצון לשלוט, או מתוך שנאה עצמית.
"ישבתי וקראתי את כל הפרוטוקולים, ועכשיו זו כבר לא שאלה של נכון או לא נכון. כל פרופסור יגיד לך שעכשיו זה עניין של ניהול סיכונים. כל עוד לא היו חולים בני 40-50 חשבתי שלא כזה חשוב לי להתחסן, אבל ברגע שהודיעו שבטיפול נמרץ יש אנשים בני 45 בלי מחלות רקע אמרתי לעצמי 'אוקיי, אני צריכה להתחסן'"
"במשך המון זמן דיברו על או־או. או שיש לך הפרעת אכילה או שאת במשקל יתר. אבל אני מאמינה ש־90־80 אחוז מהנשים נמצאות על הגוונים האפורים של הפרעות בדימוי גוף, כי אנחנו מנרמלים את זה. אנחנו מסתכלים על שנאת הגוף כמובנת מאליה. התרגלנו לתעב את הגוף אחרי הלידה ולחשוב שאנחנו לא ראויות להיראות עד שלא נחזור לעצמנו. אני יכולה להראות לך תמונות שלי בגיל 30 כשאני במידה 36, וגם אז הרגשתי שהגוף שלי לא מספיק טוב".
ואז את מוצאת את עצמך מגישה באולפן, ורואה שאף אחד מהמנחות לא בממדים שלך ושהעולם עדיין תקוע בתפיסת יופי אחרת.
"כשהגעתי לטלוויזיה ראיתי שכולן נורא רזות סביבי. אמרו לי שתוך חודש־חודשיים גם אני אהיה כזאת. שאלתי למה והם ענו 'כי את תראי את עצמך על המסך, ואת לא תאהבי את מה שאת רואה. זה מה שקורה לכולן, לאט־לאט הן מצטמצמות'. אני מודה שברגע הראשון התבלבלתי. את רואה שכל המנחות צובעות את השיער שלהן פעם בשלושה שבועות, עושות לק, טיפולים קוסמטיים. הרבה מהן גם באו מתעשיית היופי. בשלב הראשון חשבתי שאני צריכה להתאים את עצמי, אבל לא הרגשתי טוב עם זה. הרגשתי שאני לובשת תחפושת. ואז אמרתי רגע, יכולה להיות מנחת טלוויזיה שלא תהיה מידה 34־36 ולא תהיה כל הזמן הכי הכי? למה לא בעצם? הבנתי שאת מה שאני עוברת בטלוויזיה עוברות נשים אחרות".
לא בא בקלות
היא נולדה לפני 44 שנים בארגנטינה. בשנת 82' עלתה המשפחה לארץ ממניעים ציוניים, בהיותה בת שש. "עזבנו ממש שבוע אחרי שהסתיימה מלחמת פוקלנד, והגענו לארץ בדיוק כשהתחילה מלחמת לבנון הראשונה. אני זוכרת שבאנו ממלחמה והגענו למלחמה". אבל גם בכיתה חיכתה לה מלחמה משלה. "לא היו אז שום כלים לעזור לעולים חדשים בהשתלבות, ואותי זה פגש במקום שקיים אצלי מאז שאני תינוקת. כשלא נותנים לי את היחס שמגיע לי אני אומרת 'לעזאזל, אני אהיה יותר טובה מכולכם'. בכיתה א' צחקו עליי שאני לא יודעת לכתוב בעברית, אמרתי – אני אהיה טובה יותר מכולכם בעברית. הייתי הילדה הראשונה שהמורה הרשתה לה לכתוב בעט, כי לא היו לי שגיאות כתיב. לא הרשיתי לעצמי. אני חושבת שזו תסמונת של מהגרים".
הכתבה המלאה תפורסם ביום שישי במגזין מוצש של מקור ראשון
